הלעיטהו לרשע וימות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הלעיטהו לרשע וימות
(מקורות עיקריים)
משנה מסכת מעשר שני, פרק ה', משנה א'
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא, דף ס"ט, עמוד א'
תלמוד ירושלמי מסכת דמאי, פרק ג', הלכה ה'
משנה תורה ספר זרעים, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק ט', הלכה ז'
מקורות נוספים ר"ש סרליאו, בפירושו לתלמוד ירושלמי, מסכת דמאי, פרק ג', הלכה ג'; שו"ת "הר צבי", חלק יורה דעה, סימן קכה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הַלְעִיטֵהוּ לָרָשָע וְיָמוֹת הוא ביטוי תלמודי ועיקרון הלכתי, שבמשמעותו הפשוטה מציין יחס של אדישות ושוויון נפש, ולעיתים אף של עידוד, לכך שאדם המוגדר בהלכה כרשע ייכשל בעבירות.

על פי מילון אבן-שושן "הלעטה" היא מתן אוכל רב לצורכי השמנה, ולרוב המונח מתייחס לבעלי חיים. עם זאת המילה מופיעה במקרא פעם אחת, בדבריו של עשיו ליעקב בסיפור מכירת הבכורה, שבו מכר עשיו ליעקב את בכורתו תמורת האכלתו בנזיד עדשים שהוכן על ידי יעקב. עשיו מבקש בסיפור זה "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה" (ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ל'). בהקשר זה המילה משמשת לבני אדם.

לביטוי, המובע באופן ציורי, אין משמעות הצהרתית בלבד, אלא הוא בעל משמעות מעשית בפסיקה ההלכתית. בעקבות קושי בסיסי לקבל עמדה מסוג כזה, פירשו בספרות ההלכה את הביטוי באופנים שונים, והוסיפו לו מגבלות ותנאים שאינם נובעים באופן ישיר מלשון התלמוד או מההקשרים שבהם הוא מופיע, על פיהם יש ערך להכשלת רשע בעבירות רבות. פרשנות ייחודית של הרב צבי פסח פרנק לדברי הרמב"ם על הביטוי, מבטאת גישה הפוכה מהמקובל, ולפיה משמעות הביטוי היא שיש להציל רשעים מעבירות חמורות, ולגרום להם, במידת האפשר, לעבור במקומן עבירות קלות יותר.

מקור הלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה ממצוות תוכחה, לפיה יש למנוע מיהודי לעבור עבירה, בהתבסס על הפסוק: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט יז), כלפי רשעים הדין עשוי להיות אחר. גישה זו מובאת במשנה, במסכת מעשר שני, שם פוסק רבן שמעון בן גמליאל כי אין צורך לסמן פירות שאסורים באכילה כי הם נטע רבעי או מעשר כך שגנבים ידעו שלא לאכול אותם, מכיוון שבכל מקרה אכילת פירות מהשדה ללא רשות היא גזל, ולכן אין צורך למנוע מהרשעים להיכשל בעבירה נוספת[1]. במשנה לא מופיעות המילים המדויקות "הלעיטהו לרשע וימות", אך בתלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס"ט, עמוד א' מצוטט רבן שמעון בן גמליאל כאומר את הביטוי במלואו. חכמים חולקים על רבן שמעון בן גמליאל, אך להלכה נפסק כמוהו, על פי הכלל: "כל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו, הלכה כמותו"[2].

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנים דנו כיצד רבי שמעון בן גמליאל מעודד הכשלה מכוונת של רשעים בעבירות - דבר העומד לכאורה בסתירה לציווי התורה "לפני עיוור לא תיתן מכשול" ובניגוד לתקנת חכמים בנוגע לחובה "לאפרושי מאיסורא" (בעברית: להפריש מאיסור, כלומר למנוע מאדם לעבור עבירה)[3].

מספר פרשנים הגבילו את משמעות הביטוי וצמצמו את תחום החלתו, כדי להימנע מקביעה סופית, כי רצוי להכשיל רשעים בעבירות. יש שפירשו שכלל זה תקף רק בקשר למעשה, שבו תיעשה עבירה על ידי הרשע, שאין עלינו למנוע אותו מלהכשל בעבירה נוספת במעשה זה עצמו[4]. פירוש נוסף טוען, כי אף על פי שהביטוי "הלעיטהו" מעיד לכאורה כי מדובר בעידוד אקטיבי ומכוון להכשיל רשעים, הרי בכל זאת, כוונת רבי שמעון בן גמליאל היא שאין חובה למנוע מהרשע לעבור את העבירה, אך הכשלה אקטיבית אסורה[5].

הרדב"ז העלה שתי פרשנויות נוספות. האחת, שהמקרים שעליהם נסבה האמירה הם כאלה שהמכשיל יפסיד בהם כסף. כלומר, רק במקרים שבהם על ידי הצלת הרשע מעבירה ייגרם למציל הפסד כספי - מותר לעמוד מנגד ולא להצילו, אבל במקרים סתמיים חלה חובה למנוע מכל אחד מלעבור עבירה - גם מרשעים[6]. והשנייה, בשו"ת הרדב"ז, ולפיה המקרים שבהם יש להכשיל רשעים בעבירה הם רק כאלה שבהם הצלת הרשע מעבירה תגרום עבירה אחרת - אף אם היא קלה יותר, אך כאשר ניתן להציל את הרשע מלעבור את העבירה ללא גרימה של עבירה אחרת - חלה חובה להצילו[7].

יש הסבורים שפרשנויות אלו הן מאולצות, ומציעים הסברים קיצוניים - לשני הצדדים. הר"ש סירלאו כתב: "כל היכא דאיכא איסורי טפי ארמית: יותר), עדיף טפי, כדי שימות מהרה." (תלמוד ירושלמי, מסכת דמאי, פרק ג', הלכה ג'.) כלומר, הוא קבע שעל אדם לעשות ככל שביכולתו על מנת שהרשעים יחטאו יותר כדי שימותו ברשעותם[8].

למול גישה זו, המביעה שנאת רשעים, קיימות גישות הפוכות. ההתמודדות עם הכלל ופרשנותו בתנועת החסידות, עלתה בקנה אחד עם עקרון בסיסי שלה - הדגשת הערך של אהבת ישראל - גם למי שנתפס כרשע[9]. דוגמה לכך היא דבריו של רבי צדוק הכהן מלובלין:

אינו מצד סדר הבריאה כלל להיות מלחמה ושנאה בעולם והכתוב מזהיר "ואהבת לרעך כמוך", "לא תשנא אחיך" וגו', ואפילו רשע גמור כיון שלקה הרי הוא כאחיך (תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ"ג, עמוד א') [...] והרי מצווין להפריש מאיסור אף לרשעים, דלא אמרינן הלעיטהו לרשע וגו' אלא כשהוא רשע באותו דבר דווקא.

רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, מח.

כוונתו, כנראה, דומה למושג ההלכתי "משומד לדבר אחד", המגדיר אנשים שמקיימים את המצוות כולן - למעט אחת, אותה הם אינם מקיימים לחלוטין. רבי צדוק הכהן מצמצם את כלל ה"הלעיטהו" רק לגבי המצווה שידוע שהרשע הוא "משומד" לגביה, ועובר עליה בכוונה תחילה. גם רבי שלמה איגר - מגדולי המתנגדים לחסידות - הסביר את הביטוי "הלעיטהו לרשע וימות" באותו אופן בדיוק[10].

גישה אחרת, המעלה אפשרות להבין את הביטוי במשמעותו הפשוטה, קובעת כי אין כל משמעות לעבירה שנעברה על ידי אדם המוגדר כרשע, וזאת משום שהוא כבר הופקע לחלוטין מהמערכת הנורמטיבית ההלכתית שאינה מתייחסת לאיש שאינו שומר על התורה, ובמהותו כבר פרק מעליו לגמרי את ציוויי התורה. מעמדו מבחינת ההלכה אינו מוגדר כעובר עבירה זו או אחרת, אלא כמנותק לגמרי מציוויי התורה מחוסר מחויבות בסיסית אליה[11]. פרשנות זו אינה מעודדת הכשלתו של רשע בעבירות, אלא מביעה אדישות כלפיה. היא קובעת כי למאמץ להציל רשעים מעבירות אין כל ערך.

פרשנות נוספת היא זו של רבי אליעזר ממץ, בספר יראים, המסביר כי משמעות המונח היא כי יש להוכיח את הרשע שלא יעשה את העברה, על אף שברור לנו כי הוא לא ישמע לדברי התוכחה: "ואף על פי שאתה מרבה עונשו, שחטא בהתראה, אין בכך כלום, ואל זה נאמר הלעיטהו לרשע וימות"[12].

פרשנות הרב צבי פסח פרנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב צבי פסח פרנק דן בכלל, תוך התייחסות לדברי הרמב"ם בפירושו למשנה, על פי דברי הרמב"ם:

"שאין רשות לבני אדם לשלוח יד ולאכול מה שאינו שלהם, ואם עבר אדם ואכל הרי זה גזלן ואין לנו לעשות תקנה לגזלן, לפי שעוון הגזלנות גדול יותר"[13].

ההסבר הרווח לדברי הרמב"ם הוא שכתוצאה מחומרת העבירה של גזל, אין צורך לנקוף אצבע על מנת להציל אדם המתכוון לעבור עבירה זו. כלומר, בשאר העבירות החמורות פחות נשארת הערבות ההדדית תקפה גם כלפי רשעים. הרב פרנק ביטא בתשובה ההלכתית אודות החיוב לאפרושי מאיסורא (=להפריש מאיסור, כלומר, למנוע מיהודי לעבור עבירה) את התהייה על משמעותם הפשוטה של דברי הרמב"ם: "וכל העובר ישתומם על טעם זה, דבשביל שהוא עוון יותר חמור לא הוזהרו להפרישם?! ולכאורה אדרבה, אם חייבנוהו לאפרושי מאיסורא זוטא, אינו דין שהוא מחויב להפרישו את חבירו מאיסורא רבה?!"[14].

הוא טוען כאפשרות להסבר דברי הרמב"ם, כי על פי הרמב"ם המקרה עליו נסובים דברי רבן שמעון בן גמליאל והכלל "הלעיטהו" הוא ייחודי, בכך שאם ייעשה ניסיון להציל את הגנב מעבירה קלה הוא ייכשל בעבירה חמורה, ולכן נאמר "הלעיטהו לרשע וימות". בפירוט: דוּבַּר במשנה על מצב שבו יש בשדה "נטע רבעי", וקיים חשש שגנבים ייקחו את הפירות ויאכלו אותם כי לא יידעו שמדובר ב"נטע רבעי". הפתרון המוצע הוא לסמן את הפירות האסורים, כך שהגנבים יידעו כי פירות אלה פסולים לאכילה. דא עקא, לטענת הרב פרנק, אם הגנבים אכן ייקחו את הפירות המוגדרים כ"נטע רבעי", הם יעברו רק על איסור קל יחסית - איסור אכילת "נטע רבעי" ולא על איסור גזל (וזאת לפי השיטה הגורסת שמעשר שני הוא "ממון גבוה" וגניבתו מבעליו אינה מוגדרת כאיסור "גזל"), אך אם הבעלים יסמן את הפירות האסורים באכילה, ייקחו הגנבים פירות אחרים שאינם אסורים באכילה, ובכך ייכשלו באיסור חמור יותר - גזל.

דברי הרב פרנק מהווים מהפכה משמעותית בהבנת הביטוי "הלעיטהו לרשע וימות". לטענתו, הרמב"ם שולל לחלוטין את האידאולוגיה הקובעת כי יש להכשיל רשעים בעבירות. להפך - הסיבה בגללה נפסק כי אין לסמן את הפירות האסורים באכילה היא כדי להציל את הגנבים (=ה"רשעים", במקרה זה) מאיסור חמור יותר, ולא כדי להכשילם.

הסתייגויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותו מקום בו פוסק רבן שמעון בן גמליאל כי אין צורך לסמן נטע רבעי על פי הכלל "הלעיטהו לרשע וימות", הוא מוסיף "והצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו". לכאורה, מכאן נמצא כי לפנים משורת הדין, יש לדאוג גם לרשעים ולדאוג שלא יכשלו בעברות[15]. אך דעה אחרת קובעת כי גם תקנת ה"צנועים" הייתה רק בשנת השמיטה, ולפי זה אין כל סייג לכלל "הלעיטהו לרשע וימות"[16].

ויש המפרשים שה"צנועים" חלוקים על הדעה של "הלעיטהו לרשע וימות", וסוברים כי יש גם לדאוג לרשע שלא יכשל בעבירות נוספות, על אף שהוא אינו שומר את עצמו מהן[17].

סוגיות דומות בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנותן לפונדקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנותן לפונדקית, מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה לחלף. אמר רבי יוסי: אין אנו אחראין לרמאים, אינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה.

המשנה דנה במקרה בו אדם מתארח בפונדק, ועליו לתת לבעלת הפונדק מזון כדי שתכין לו אוכל. כמו בכל אכילת פרי או ירק, עליו לעשר את הגידולים, אלא שקיים חשש שהפונדקאית תחליף את המזון שהוא נתן לה בפריטים שקיבלה מאורחים אחרים המתארחים באכסניה, וייתכן שהם אינם מעשרים את המוצרים שלהם שנתנו לפונדקאית. בעקבות חשש זה נפסק להלכה שעליו לעשר מחדש כל אוכל שהוא מקבל מהפונדקאית, מחשש שהאוכל שקיבל שונה מזה שנתן, ואם כן - הוא אינו מעושר.

בנוגע לכך שיש לעשר את האוכל שהוא מקבל - קיימת הסכמה במשנה שהאוכל מחויב בעישור בשל הספק שמא הוא אינו מעושר; אך נחלקו תנאים האם על האורח לעשר גם את האוכל שהוא נותן לפונדקאית, אודותיו קיים חשש שיגיע לאנשים אחרים שיאכלוהו. שיטת רבי יוסי קובעת כי "אין אנו אחראין לרמאים", ולכן אף אם האוכל הלא-מעושר יגיע לפונדקאית ויכשיל אותה באכילת טבל - "אין אנו אחראין לרמאים" ואין האורח צריך לדאוג שהפונדקית או אורחיה יאכלו טבל. לעומתו, תנא קמא סבור שאין להכשיל את הפונדקאית באכילת טבל, על אף שהיא מצִדה רמאית, כיוון שהיא מחליפה את האוכל המעושר שהיא מקבלת באוכל אחר, ולכן יש לעשר גם את מה שניתן לפונדקאית, וגם את מה שנלקח ממנה.

התלמוד הירושלמי[18] קובע כי מחלוקתם של רבי יוסי ותנא קמא נסובה אודות תקפותה והחלתה של הלכת "הלעיטהו לרשע וימות". רבי יוסי סבור שאין צורך להציל רשעים, ואילו תנא קמא סבור שבכל מקרה יש להציל יהודי מעבירה, גם אם הוא רשע ועובר עבירה.

אופה בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי קיימת דוגמה הפוכה. שבה אדם שעבר עבירה במזיד (משמע הוא מוגדר כ"רשע"), מותר לו להציל את עצמו מהעבירה על ידי עבירה אחרת, קלה יותר, וזאת על אף שהוא מוגדר כרשע. דוגמה זו נסובה אודות אדם שהכניס בצק לתנור בשבת, ואם לא יוציא את הבצק מהתנור הוא ייאפה ויהפוך ללחם, ואז יעבור אדם זה על מלאכת אופה האסורה בשבת[19]. להלכה אדם יכול להציל את עצמו מהאיסור, בכך שיוציא את הבצק מהתנור וימנע מראש את הֵאפות הלחם, אלא ש"רדיית הפת" - הוצאת לחם מהתנור, אסורה בשבת אף היא מדרבנן. בכל זאת, מתירים לאדם שהכניס את הבצק לתנור להוציאו משם, גם במחיר של איסור "רדיית הפת" (מדרבנן), וזאת כדי שיציל עצמו מאיסור חמור יותר (מדאורייתא) של אפייה בשבת.

רבי יואל סירקיש כתב בספרו בית חדש על דברי רבי יעקב בן אשר, שפוסק הלכה זו בספרו ארבעה טורים, כי החידוש בסוגיה זו, שמותר לאדם לעבור על איסור קל כדי להציל את עצמו מהחמור, הוא העובדה שלא אומרים "הלעיטהו לרשע וימות"[20].

יישומים הלכתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכלל זה ישנן גם משמעויות הלכתיות מעשיות, הבאות לידי ביטוי במקרים שונים בפסיקות הלכה. יישום קיצוני לכלל זה הוא האפשרות להניח לעובר עבירה למות. יש שסברו כי אכן כך היא ההלכה ומותר לעשות זאת[21] וכך גם לגבי מקרה המועלה על ידי הגיסים-הרבנים חיים קנייבסקי ויצחק זילברשטיין, שהשליכו גם כלפי גרימת מוות לפורץ בשל מעשה הפריצה, לדוגמה תוך הנחת רעל באוכל שייתכן שייגנב על ידיו[22]. פסיקות אלה מרחיבות את משמעות הביטוי לא רק להכשלת הרשע בעבירות, אלא גם לגרימת נזק פיזי ואף מוות - דבר שאינו עולה מדברי רבי שמעון בן גמליאל והתלמוד שקבעו כלל זה. מסקנות אלו נשללו בתוקף על ידי רבים מפוסקי ההלכה, והם פסקו כי אין שום היתר לגרום חלילה למות הרשע[23], ואף מוטלת חובה להצילו[24].

הפגנות בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה אקטואלית לכך היא הפגנות נגד חילול שבת שנערכות בעצמן בשבת, כדוגמת אלה שנערכו בכיכר השבת או בפרשת קולנוע היכל. ההפגנה כשלעצמה איננה חילול שבת, אך עקב הפגנות אלו הכשילו המפגינים החרדים את החילונים באופן עקיף בעבירות של חילול שבת, בין השאר באמצעות היערכות המשטרה והסיקור העיתונאי שנעשה בשבת. כתוצאה מהכלל "הלעיטהו לרשע וימות", ובצירוף יחסה של התורה למחללי שבת כאל רשעים מבחינה הלכתית, יש הפוסקים שאין למפגינים לחשוש מחילול שבת זה שהתרחש בגינם[25]. פסיקה זו תלויה גם במחלוקת האם החילונים כיום נחשבים לתינוק שנשבה, שכן לפי הדעה שהם נחשבים לכאלו, לא תקף לגביהם הכלל "הלעיטהו לרשע וימות"[26].

עם זאת, היו פוסקים שאסרו הפגנות אלו בעקבות פרשנות שונה של הביטוי "הלעיטהו לרשע וימות", לפיה מותר להכשיל באופן פסיבי בלבד, אך לא באופן אקטיבי[27].

מידע למחלל שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלכה מעשית נוספת לכלל זה ניתן למצוא בתשובה הלכתית של הרב אליעזר יהודה וולדינברג, בנוגע למקרה שבו אדם מחלל שבת בכך שנוהג בכלי רכב, והוא שואל אדם אחר על הדרך הקצרה ביותר ליעדו. לדברי הרב וולדינברג אסור לכוון אותו, אפילו אם על פי התשובה יחלל הנהג את השבת במידה פחותה יותר - כי ייסע מרחק קצר יותר, מכיוון שהוא נחשב לרשע, ולאור הקביעה של "הלעיטהו לרשע וימות" אין למנוע ממנו להיכשל בעבירות.

"מקרה כזה הוא המקרה הקלאסי ביותר שמן הצורך לפי ההלכה להעלים עין מהרשע השואל ולקיים בו המאמר 'הלעיטהו לרשע וימות'." (שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן יח.)

חקיקה דתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלכה ישירה מפסקו של הרב וולדינברג, שקבע כי הכלל תקף למעשה בימינו כלפי אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, היא אחד היישומים המשמעותיים ביותר להלכה זו: שאלת יחסי דת ומדינה ודתיים-חילונים במדינת ישראל. שאלה זו משליכה באופן ישיר על החלטות מרכזיות נוספות, כמו האם יש חשיבות לחקיקה דתית במדינת ישראל? - לכאורה, יש "להלעיט" את אלה שאינם שומרי תורה ומצוות בכמה שיותר עבירות; או האם ככלל מותר להכשיל אדם חילוני מן השורה בעבירה?

לפי פסקו ההלכתי של הרב וולדינברג, נראה שאין מנוס מההכרעה הקובעת כי גם חילונים בני ימינו מוגדרים כ"רשעים" על פי ההלכה ואין למנוע מהם לעבור עבירות, ואולי אף להכשילם בכוונה. עם זאת, הדיין הרב אברהם שרמן מציג גישה השוללת הכשלת חילוני בעבירה[28]:

טעות בידם של המשתמשים במושג "הלעיטהו לרשע וימות" כבסיס הלכתי לפטור את מי שבידו הדבר לפעול על פי החוק לזיכוים של אותם חלקים בציבור שאינם שומרי מצוות, שמצוות התורה ישמרו על ידם. מלבד כל זאת, כבר אמרנו כי בימינו אין לקבוע בפשטות שציבור זה דינו כמומרים או רשעים.

הרב שרמן טוען כי אין להכשיל חילונים בעבירה, משתי סיבות: האחת נוגעת לפרשנותו לכלל זה, הקובעת כי בשום אופן לא בטל החיוב למנוע מיהודי לעבור עבירה[29], והשנייה קובעת כי כיום מעטים היהודים שאינם שומרי תורה ומצוות ומוגדרים כ"רשעים" מבחינה הלכתית, וזאת על בסיס הסטטוס של "תינוק שנשבה"; כלומר, החילונים כיום גדלים ללא חינוך לשמירת תורה ומצוות - שלא באשמתם, ולכן הם אינם נחשבים לרשעים[30][31].

הכשר למפעל שאינו מתחייב לשמור על גדרי ההלכה במלואם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלכה נפוצה נוספת לכלל זה הוא מתן תעודת כשרות למפעל שאינו מתחייב לשמור על גדרי ההלכה במלואם, ומסכים לקבל על עצמו רק את חלקם. הרב אליעזר יהודה ולדנברג התייחס לשאלה כזו[32] שהובאה לפניו אודות מפעל שהסכים לקבל על עצמו את גדרי הכשרות, שלא יהיו מעורבים באוכל חומרים האסורים באכילה, אך סירב לקבל על עצמו שלא להגיש לסועדים מאכלים חלביים אחרי מאכלים בשריים. הרב פסק שלא ניתן לתת הכשר שבו יש גושפנקא כלשהי למעשה האסור על פי ההלכה, ואין עלינו לדאוג ליהודים הסועדים במסעדה פרוצה זו, שכן מי שסועד במסעדה ללא הכשר במזיד, עליו נאמר "הלעיטהו לרשע וימות". בפסקו זה הוא מסתמך על פסקו של הנודע ביהודה שכותב: "מכיון שנכשלים במזיד, אמרינן בכגון דא: הלעיטהו לרשע...."[33]. פסק זה קיבל תגובה של הרב עובדיה יוסף[34] החלוק על הפסק, וסובר כי ישנם עוברי אורח תמימים שנכנסים למסעדה עליה כתוב אותיות עבריות בהנחה שמדובר במסעדה כשרה, ועליהם לא חל הכלל החמור "הלעיטהו לרשע וימות".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה, מסכת מעשר שני, פרק ה', משנה א'.
  2. ^ ראו משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מעשר שני ונטע רבעי, פרק ט', הלכה ז'.
  3. ^ ראו למשל: הרב יאיר חיים בכרך, שו"ת חוות יאיר, סימן קמב.
  4. ^ רבי שלמה קלוגר, עבודת עבודה חלק א' על מסכת עבודה זרה, עמ' טז; בית אהרון בשם הרידב"ז על הירושלמי והגר"א.
  5. ^ ראו: הרב אברהם ישעיהו קרליץ, חזון איש, מסכת דמאי, סימן ח, סעיף ט, וראה עוד בדברי הרב שלמה קלוגר עבודת עבודה חלק א' על מסכת עבודה זרה, עמ' טז שדוחה סברה זו.
  6. ^ שו"ת הרדב"ז, חלק ד' סימן 1223; שיטה מקובצת, על תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ב', עמוד ב' - בשם הרדב"ז. הדוגמה עליה דן הרדב"ז עוסקת במקרה שבו נתבע עומד להישבע שבועת שקר, והתובע יודע ששבועת הנתבע שקרית. במקרה כזה, אומר הרדב"ז, אין כל סיבה שהתובע ימנע מהנתבע להישבע ויפסיד את כספו, והוא אף מוסיף ואומר שתובע שיוותר על כספו על מנת שהנתבע לא יישבע לשווא הוא חסיד שוטה.
  7. ^ שו"ת הרדב"ז, חלק ד', סימן 1357. לפי פרשנות זו, הסיבה שמותר להכשיל רשע בעבירה איננה בעלת ערך עצמי, אלא משמעה שאין היתר להצילו בזמן שההצלה כרוכה במעבר על איסור אחר, הגם שהוא קל יותר.
  8. ^ בדומה, כתב המאירי בחיבורו בית הבחירה, על תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס"ט, עמוד א'. הר"ש סרליאו האמין בהשגחה ובכך שרשעים נענשים על פשעיהם בעולם הזה ובעולם הבא, וכנראה כוונתו היא שיבולע לרשע בבית דין של מעלה בעקבות ריבוי עבירותיו.
  9. ^ ראו גם: חסידות#מחשבת החסידות - "אהבת ישראל".
  10. ^ שלמה איגר, גיליון מהרש"א, על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קנ"א.
  11. ^ ביטוי מובהק לגישה: מיכאל אברהם, "בעניין הכשלת חילוני בעבירה", צהר כ"ה, עמ' 9–20.
  12. ^ ספר יראים, סימן רכג; מצוטט גם בסמ"ג, עשין יא.
  13. ^ פירוש המשנה לרמב"ם, על מסכת מעשר שני, פרק ה'.
  14. ^ הרב צבי פסח פרנק, שו"ת הר צבי, חלק יורה דעה, סימן קכה - "אם יש חיוב לאפרושי מאיסורא לעובר במזיד". מובא כאן
  15. ^ המאירי באחד מהפירושים. תוספות רבי עקיבא איגר במסכת מעשר שני שם, בדברי התוספות.
  16. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר מעשר שני ונטע רבעי, הלכות ט, פרק ז', רמב"ם בפירוש המשניות, המאירי באחד מהפירושים.
  17. ^ שו"ת רדב"ז ח"ה סימן אלף תקנ"ג.
  18. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת דמאי, פרק ג', הלכה ה'.
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ד', עמוד א'.
  20. ^ בית חדש (ב"ח), על "ארבעה טורים", חלק אורח חיים, סימן רנד; מובא גם במשנה ברורה באותו סימן, סעיף לט.
  21. ^ הרב יצחק זילברשטיין, מובא במגדל צופים סימן נ"ו.
  22. ^ קובץ פעמי יעקב, גליונות מ"ג-מ"ז.
  23. ^ ראו מאמר של הרב גדליה אהרון רבינוביץ בקובץ "דבר הלכה" טבת תשס"א; הרב גדליה אקסלורד, מגדל צופים סימן נ"ו.
  24. ^ אבישי בן-חיים, מסמך: כך יגשר הרב יוסף בין דתיים לחרדים, באתר nrg‏, 1 בינואר 2010
  25. ^ הרב בנימין יהושע זילבר, שו"ת אז נדברו חלק ד' סימן ד' עמ' י"ח
  26. ^ רבי שלמה קלוגר, עבודת עבודה למסכת עבודה זרה כ"א ע"ב.
  27. ^ כפי שהובא בפסקה "פרשנות" בשמו של החזון איש. וראו גם: תחומין, כרך ז, עמ' 107) הרב משה מלכה, "הפגנות ומחסומי רחוב בשבת".
  28. ^ מקור: אברהם שרמן, "חובת החקיקה הדתית וישומה על פי ההלכה", תחומין ה', הוצאת מכון צמת, עמ' 376-366.
  29. ^ כפי שפירש הרב צבי פסח פרנק.
  30. ^ החזון איש כתב אף הוא בספרו פסיקה מפורסמת הקובעת כי חילונים בימינו אינם מוגדרים כרשעים אלא כ"תינוקות שנשבו". ראו: אברהם ישעיהו קרליץ, "חזון איש", הלכות שחיטה, סימן ב סעיף כח.
  31. ^ הקישור האוטומטי שעושה הרב שרמן בין הגדרת החילונים כרשעים לבין השאלה האם מותר להכשילם בעבירה או לא, אינו הכרחי. ייתכן כי אף מי שאינו מוגדר כרשע באופן הלכתי פורמלי, יוּתר להכשילו בעבירות. גישה זו מובאת לעיל בפסקה "פרשנות", וראו גם בהערה 5.
  32. ^ שו"ת ציץ אליעזר, חלק יא, סימן נה.
  33. ^ שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תניינא, אבן העזר, סימן ז.
  34. ^ התגובה פורסמה בשו"ת ציץ אליעזר, חלק יב, לאחר סימן צג.