מכירת הבכורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מכירת הבכורה

וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ אֱדוֹם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה

ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוקים כ"ט-ל"ד

מכירת הבכורה תמורת נזיד עדשים התבצעה בין עשו ליעקב, ומסופרת בספר בראשית, פרק כ"ה, פסוקים כ"א-ל"ד. עשו, בנו בכורו המועדף של יצחק, חוזר מן השדה עייף ורעב. כשהגיע לאוהל ראה את אחיו יעקב מבשל נזיד עדשים, וביקש ממנו: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה". יעקב נאות להאכיל את עשו רק תמורת מכירת הבכורה. מאחר שהיה עשו עייף ורעב מהציד בשדה, וחשש שיום מותו קרוב (כנראה עקב הסכנות הטמונות בציד חיות טורפות), נעתר לדרישת יעקב והעסקה בוצעה. זהו פשוטו של מקרא. הכתוב מסכם את סיפור המכירה במשפט חיווי: עשו בז לבכורה, זלזל בה, לא ייחס לה את המשמעות הראויה.

דיון בסיפור על פי פרשנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור מכירת הבכורה של עשו ליעקב, הוא סיפור שמעלה תמיהה אחת רצינית: הכיצד הסכים עשו למכור את בכורתו - שבאותם זמנים היה לה ערך חומרי ומעמדי רב - בנזיד עדשים  (מכאן גם הביטוי המקובל בשפה העברית, למכור פריט או נכס בנזיד עדשים, היינו, במחיר הנמוך משמעותית משוויו).

על פי חוק הירושה, שכתוב בספר דברים חלקו של הבן הבכור בירושה גדול פי שניים מחלקו של הבן השני "כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה".[1] זה היה גם הנוהג במזרח הקדום.[2]

במאמרו המפורט על קניין הבכורה מביא שאול רגב את התהיות שמעלה הסיפור ואת הפרשנויות השונות שמוצעות על ידי הפרשנים.[3] פרשנים אכן משערים ש"משפט הבכורה" כלל בתוכו לא רק את החלק הכספי, אלא גם את המעמד של הבכור כממשיך את מקומו של האב וזוכה לברכתו.  סיפור גניבת הברכות בבראשית פרק כ"ז, ותגובתו הקשה של עשו מעידים על החשיבות העליונה שנתנו שני האחים לברכה.[4]אבן עזרא מציין במפורש את שני היתרונות הנזכרים לעיל: "והבכורה שיקח פי שניים מממון אביו וי"א [ויש אומרים] שיש לבכור מעולם מעלה על הצעיר לקום מפניו ולשרתו כבן לאב"[5] , ומתעוררת השאלה אצל הפרשנים, כיצד מסכים עשו למכור את בכורתו בנזיד עדשים, אם התמורה כל כך גדולה.  אבן עזרא גם מציע תשובה: עשו מתרץ את ה"עסקה" בכך שהוא ממילא הולך למות, אך אין כוונתו לומר שהוא בא בימים או חולה על ערש דווי. הוא פשוט יודע שכאיש שעיסוקו בציד חיות טורפות, חייו יכולים להיגדע פתאומית. ועל כן מה ערך לבכורתו.

אבן עזרא גם אינו מייחס עושר גדול ליצחק, וזו הסיבה לדעתו שיצחק ביקש מטעמים מיוחדים מעשו טרם מותו, מאחר שלא עלו על שולחנו הדל מטעמים. כך גם ניתן יותר להבין את זלזולו של עשו בבכורה.[6]

הרמב"ן לעומתו סובר שליצחק, על פי כל הכתובים הסמוכים, היה עושר גדול, אך הוא מביע סברה שייתכן מאוד שחוק הירושה הממוני שמוזכר בספר דברים, עוד לא היה תקף בזמנו של עשו, ורק החשיבות שבמעמד ובברכה הייתה תקפה.[7] שתי העמדות האלו, שמשלימות אחת את רעותה, עשויות בהחלט להסביר בצורה הגיונית את עסקת המכירה הזולה מאוד.

אך קיימת גם עמדה מנוגדת, שאותה מייצגים הרשב"ם, רד"ק וספורנו; יעקב שילם לעשו מחיר מלא בדמים עבור הבכורה, ונזיד העדשים היה רק מעין חתימת העסקה בארוחה.[3] עמדה זו הייתה נוחה גם לנוצרים, משום שהמסר שעלול להיקלט ממנה הוא שיעקב ניצל לרעה את רעבונו ועייפותו של אחיו הבכור וקנה ממנו את הבכורה במחיר מלא.[8] ספורנו ורד"ק מסבירים צעד זה של יעקב במשפט המסכם של הסיפור המקראי: "ויבז עשו את הבכורה". במקרה זה בא הכתוב כאילו ל"תרץ" את מעשיהו של יעקב; עשו לא היה ראוי לבכורה. גם על פי פירושו של רש"י, לא היה עשו ראוי לבכורה, שזיכתה אותו במעלה רוחנית-דתית והוא ויתר עליה.[8]

ניתוח ספרותי של הטקסט המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשיו מוכר ליעקב את הבכורה תמורת נזיד עדשים; מאת ז'ראר הואט, 1728

הסיפור המקראי מספק לקורא רמזים מטרימים לעלילה המתפתחת בפרק, מחד גיסא, אבל מאידך גיסא הוא חוסך בפרטים ויוצר פערי מידע, שהקורא המשכיל אמור להשלים אותם בעצמו על רקע ההקשר והתפתחות העלילה.[9] סיפור קניין הבכורה מכין את הקורא בהדרגה, וכאילו מבלי משים, להתפתחות העלילה בפרק הנוכחי ואף בפרקים הבאים, ודואג להעביר את המסר הטמון בה.

בתחילת הפרק מודיע הכתוב שעוד ברחם האם, רבקה, קיימת יריבות בין שני האחים, שבעצם מייצגים שני לאומים שונים. פסוק כ"ג: "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". משמע, אלו אינם זוג עוברים תאומים רגילים שמשתעשעים ברחם. לאמיתו של דבר, הם מייצגים שני עמים שונים, את ישראל, הוא יעקב, ואת אדום, הוא עשו, שרבים על הבכורה כבר בבטן אמם.[2] עשו אמנם הצליח לצאת הראשון, אך יעקב אחז ברגליו בניסיון ברור להקדים אותו.

בתשובתו דלעיל של ה' לתלונותיה של רבקה על ייסורי ההריון, מכין הכתוב את הקורא לסופה של העלילה: הבכורה, מבטיח אלוהים, תעבור לצעיר שיגבר על הבכור. בד בבד מסביר הכתוב במהלך הפרק, כביכול, את מקורם של בני אדום, נחיתותם מהלאום הישראלי (גם בצורה) ויריבותם עם העברים; עשו "האדומי" נולד כתינוק אדמוני ושעיר, מראה שאיננו משובב נפש, ואף עיסוקו המאוחר יותר איננו מחמיא לו; הוא איש ציד - פעולה הגוררת בחובה סוג של גסות, כוחניות ואלימות, ובנוסף, נוקט הכתוב במשחק מילים: אביו אוהב אותו "כִּי-צַיִד בְּפִיו" - עשו יודע איך לצוד את לבו של אביו, איך לגנוב את דעתו. עשו, אם כן, הוא הגיבור המכוער, האלים, הכוחני, גונב הדעת, הפזיז, והאיש שהקל בבכורה שזכה בה מלכתחילה.

בפסוק כ"ז "וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים" – יש תקבולת ניגודית שיוצרת אנלוגיה הפוכה. עשו לעומת יעקב. האחד איש יודע ציד, עם כל המשמעות דלעיל הכרוכה בכך, והשני לעומתו איש תם, במשמעות של תום, תמימות. האחד מתרוצץ בשדות, והשני יושב תמים באהלו. אלא שהצעיר, יעקב, אינו תמים פסיבי מסתבר; כבר בהופעתו הראשונה מחוץ לרחם אמו אוחזת ידו בקרסול אחיו. אין הוא מתכוון לוותר על הבכורה. מינקותו הוא יודע לנקוט יוזמה, וכשזוכרים את המשך עלילותיו של יעקב בחייו, ניתן בקלות להתרשם שגם בנושא התכנון והיוזמה מטרים הכתוב לקורא כאן רמזים לעתיד לבוא.

המשפט (בפסוק כ"ו) "וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה, בְּלֶדֶת אֹתָם" מופיע כאילו במאמר מוסגר לאחר הסיפור על לידת האחים, אך הוא גם מסביר את הפסוק שבא שני משפטים מאוחר יותר: (כ"ח) "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" המקרא רומז לכך שיצחק מזדקן ומתקשה לשפוט כראוי את בניו; בנו הצייד, צד את לבו, בעוד שרבקה, שהיא צעירה מיצחק, מתרשמת כראוי מאופיים של בניה.

יעקב מבשל נזיד עדשים, בעוד עשו מגיע עייף ורעב מהציד. בראותו את הנזיד הוא אפילו לא טורח לנקוב בשמו, אלא דורש במפגיע: (ל') "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה", שמתקשר גם לשמו ולתיאורו של עשו האדמוני. לאחר כל הרמזים לצורתו האדומה, למאכלו האדום, קורא הכתוב בשמו המפורש של עשו: "עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם".[2]

זוהי ההזדמנות של יעקב להשיג את הבכורה על פני האדומי והוא דורש אותה תמורת הנזיד. יעקב בעצם מנצל הזדמנות לרכוש את מה שממילא הועיד לו אלוהיו כהבטחה לאמו. עשו ממהר להסכים, ומסביר זאת במותו הקרוב.  פירושו  לעיל של אבן עזרא נשמע סביר (סכנת המוות מרחפת תדיר מעל ראשו של צייד חיות טרף), אך קיימת גם האפשרות להסביר את גישתו של הצייד החומרי, האלים והרעב במילותיו של ישעיהו "הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר, וְשָׁתוֹת יָיִן; אָכוֹל וְשָׁתוֹ, כִּי מָחָר נָמוּת"[10] - כולנו בני תמותה בסופו של דבר, נהנה כל עוד נחיה. ריקנות רוחנית.[2]

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב".(ל"ג) הכתוב מסכם את הסיפור במילים מחייבות; זו לא הייתה גחמה של רגע, נערך כאן מעין חוזה או הסכם. זו הייתה עסקה לכל דבר. עשו אוכל והולך לדרכו, והכתוב מצמיד למצחו אות קין של מוכר בכורתו היקרה בנזיד עדשים.[11]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר דברים, פרק כ"א, פסוקים ט"ו-י"ז 
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 שרון רימון, "בכורה, בחירה וברכה", ראשית - בית מדרש קהילתי רעננה, תשע"א
  3. ^ 3.0 3.1 שאול רגב, פרשת תולדות, תש"ס - "קניין הבכורה", המרכז ללימודי יסוד ביהדות, מס' 313, אוניברסיטת בר-אילן
  4. ^ ספר בראשית, פרק כ"ז
  5. ^ אבן עזרא לספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ל"א
  6. ^ אבן עזרא לספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ל"ד
  7. ^ הרמב"ן לספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ל"ד
  8. ^ 8.0 8.1 ראו בנושא את מאמרו של יחיאל צייטקין "סיפור מכירת הבכורה והפולמוס היהודי-נוצרי" אוניברסיטת בר-אילן, המרכז ללימודי יסוד ביהדות, דף שבועי, מס' 992
  9. ^ מנחם פרי ומאיר שטרנברג.  "המלך במבט אירוני;  על תחבולותיו של המספר בסיפור דוד ובת-שבע ושתי הפלגות לתאוריה של הפרוזה".  הספרות 1/2, (קיץ 1968 ( 292-263)
  10. ^ ספר ישעיהו, פרק כ"ב, פסוק י"ג
  11. ^ מיכל טיקוצ'ינסקי, "בכורה תמורת נזיד עדשים: ככה עושים עסקים". ידיעות אחרונות, 13 בנובמבר 2011