רבן שמעון בן גמליאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רַבַּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל (רשב"ג) השני היה נשיא הסנהדרין לאחר מרד בר כוכבא, בנו של רבן גמליאל. תנא בדור הרביעי, חברם של רבי מאיר, רבי יהושע בן קרחה ושאר תלמידי רבי עקיבא. בנו היה רבי יהודה הנשיא.

ייחוסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבן שמעון בן גמליאל השני היה נצר לשושלתו של הלל הזקן, שהחזיקה בנשיאות מאז הלל עצמו. סבו, רבן שמעון בן גמליאל הזקן, היה מנהיג הפרושים בתקופת המרד הגדול, ונהרג במהלכו. הוא היה מתומכי המרד וממנהיגיו, אם כי מהמחנה המתון יותר - הפרושי ולא הקנאי.

אביו, רבן גמליאל השני, ירש את הנשיאות מקודמו, הנשיא הזמני שלאחר המרד הגדול, רבן יוחנן בן זכאי, מייסד המרכז הסנהדראי ביבנה. רבן גמליאל היה מתון בדעותיו הפוליטיות, ולמעשה היה פרגמטיסט בכל הנוגע למערכת היחסים עם הרומאים. רבן גמליאל זכה, כך דומה, להכרה רומית של נשיאותו, לפחות דה-פקטו, והנהיג את הסנהדרין בתקופה די סוערת, מהשתקמות החברה היהודית לאחר המרד הגדול, אל תוך מרד התפוצות בתקופת הקיסר טריאנוס. מידת השתתפות יהודה במרד זה, מה שידוע במקורות חז"ל כפולמוס קיטוס (על-שם המצביא הרומי לוסיוס קווייטוס, מדכא המרד במסופוטמיה, אשר התמנה לנציב יהודה מיד אחר-כך), אינה ברורה והיא מעורפלת. בכל מקרה, בית הנשיאות לא תמך במרידה. רבן גמליאל דיבנה נפטר סמוך לדיכוי המרידה, בשנת 117 לסה"נ.

ילדותו ונערותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה שנפטר רבן גמליאל השני, בשנת 117 לסה"נ, היה רשב"ג תינוק עול ימים, ומשום כך לא פעלה בשנות העשרים של המאה השנייה לסה"נ ביהודה נשיאות כלשהי, מוכרת במלואה או בחלקה. ברם, סביר להניח שלאור הוואקום השלטוני שנוצר צמחה איזושהי הנהגה באותה תקופה ביהודה, אך לא יודעים מי עמד בראשה. המתיחות ששררה בין האופוזיציה בסנהדרין, שהובלה על ידי רבי יהושע בן חנניה, לבין נשיאותו של רבן גמליאל, ושהובילה להדחתו הזמנית של רבן גמליאל, לא הוסיפה למידת היציבות הפוליטית ששררה לאחר מות הנשיא. אמנם ידוע מן המקורות התלמודיים (בבלי ברכות כ"ז), כי רבי אלעזר בן עזריה הוא שמילא את מקומו של הנשיא רבן גמליאל לאחר הדחתו, אך אין לדעת אם הוא נטל את ההובלה גם בתקופה שלאחר מות הנשיא.

מן התלמוד עולה, כי נודעו חכמי סנהדרין מובהקים ומפורסמים כגון רבי עקיבא, אשר זכו לתמיכה רבה בקרב הציבור, אך אין לדעת האם שימשו בנשיאות ולו דה-פקטו. תפקודם של נשיאים ביהודה שירת במידה רבה את האינטרסים הרומיים מן הטעם הפרגמטי של מידרג סמכויות, כשהנציב הרומי אינו צריך להתעסק בזוטות, כגון הטיפול ביהודים, ולצורך כך הוסמך הנשיא, מי שהיה כתובת רשמית מקומית עבור הרומאים. נתונים אלה מעלים את ההשערה שהיורש, הינוקא רשב"ג, פעל בחסות אחד החכמים, וזה שימש לו אפוטרופוס עד אשר יגיע לבגרות.

רשב"ג ומרד בר כוכבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מרד בר כוכבא נעלם בית הנשיאות, ובזיקה לסיום המרד, בשנת 135 לסה"נ, מעיד על עצמו רשב"ג, שהיה אז עלם צעיר, כי התחנך באחד ממאות בתי המדרש שפעלו בביתר, מעוזו המבוצר של בר כוכבא, ונשבע, יחד עם חבריו, כי בבוא הרומאים יתנפלו עליהם וב"מכתובים" ("עטים"=חרטים) שבידיהם ינקרו את עיני האויבים. לבסוף, כך מתוודה רשב"ג, "מכולם לא נשתייר אלא אני, ובן אחי אבא".[1]

שהותו של רשב"ג בביתר הפכה אותו מיידית לפרסונה נון גרטה ולמבוקש בעיני הרומאים בעוון מרידה. כך, במסכת תענית[2] מסופר על הסתתרותו של רשב"ג מפני הרומאים. הללו חיפשוהו בשל סמיכות נוכחותו למרכז המרד בביתר. בעקבות מצוד נרחב זה, רבן שמעון בן גמליאל ברח מיהודה, וחזר לבימה ההיסטורית רק כמה שנים מאוחר יותר, לאחר שנרגעו הרוחות.

סימן נוסף המעיד על היעדרו של רשב"ג מהבימה הפוליטית של התקופה היא התכנסותם של חכמים בבקעת בית רימון כדי לעבר את השנה בלעדיו. העדרותו של זה משמעותית בהתייחס לנושא האמור – עיבור השנה, שכן העיבור נחשב לזכות בלעדית של הנשיא, ועל כן היעדר הנשיא ממפגש שכזה הינה בעלת משמעות.

רשב"ג כנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדריאנוס, קיסר רומא בתקופת מרד בר כוכבא, אשר נהג ביד קשה ביהודה וגזר גזירות שמד שאסרו, בין השאר, על מילה ולימוד התורה, מת שלוש שנים לאחר סוף המרד. יורשו, הקיסר אנטונינוס פיוס, היה יותר סובלני ממנו; הוא ביטל את גזירות השמד והשיב את הסנהדרין. במסגרת הקלות אלה שלטון האימפריה הרומית הכיר ברשב"ג כנשיא הסנהדרין ולכן גם כראש הקהילה היהודית בארץ ישראל.

על מעמדם המיוחד של החכמים בתקופה זו מעידים מקורות חז"ל, כאשר רבי יוסי מורה הלכה לנשיא, וכמותו רבי יוחנן הסנדלר. עם זאת, בתלמוד הבבלי (בבא בתרא קעד ע"א ועוד) נאמר: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו - הלכה כמותו" חוץ משלושה מקרים - "חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה". בתלמוד הירושלמי (בבא בתרא פ"י יז ע"ד) נשאלת מעין שאלה סתמית: "ולמה אמרו בכל מקום הלכה כרשב"ג? שהלכות קצובות היה אומר מפי בית דינו". "בית דינו" בא במשמעות של התדיינות הנשיא עם חברי הסנהדרין, ולא כנובע מהתדיינות בינו לבין עצמו.

רשב"ג חידש את הנוהג של רבן גמליאל אביו, קודמו בנשיאות, לצאת בליווית חכמי סנהדרין לתפוצה היהודית, כדי לחזק מחד את הקשר בין המרכז באושא לבין התפוצות ולהפגין נוכחות שלטונית-נשיאותית מול התפוצות. ואכן המקורות מעידים שהנשיא יצא לצידון, לכזיב, לעכו ועוד. מול מסעות אלה נודעו מסעותיהם של חכמי סנהדרין לחו"ל, ללא הנשיא, כגון רבי שמעון שיצא לצידון, רבי יוסי לנציבין שבבבל ועוד.

ניסיון הדחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשב"ג ביקש להבדיל את מעמד הנשיא ממעמד אב בית הדין והחכם ולשוות לו יותר כבוד: ביוזמתו קבעה הסנהדרין ש"כשהנשיא נכנס כל העם (חברי הסנהדרין) עומדים (מפניו) ואין יושבים עד שאומר להם: 'שבו'. כשאב בית דין נכנס, עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן עד שישב במקומו. כשחכם נכנס, אחד עומד ואחד יושב, עד שישב במקומו" (בבלי, הוריות יג ע"ב).

מהלכו הנ"ל של הנשיא עבר בהתנגדות מצד חברי הסנהדרין. רבי נתן, אב בית הדין, ורבי מאיר, החכם, חברו יחד על-מנת לנסות ולהדיח את רשב"ג, כשם שהסנהדרין הדיחה לפני כיובל שנים את אביו, רבן גמליאל דיבנה. הניסיון נכשל, שכן המזימה נודעה לרשב"ג מבעוד מועד. אך נסיונו של הנשיא להעניש את גורמי המרידה בהרחקתם מבית המדרש נתקל בהתנגדות מצד חברי הסנהדרין, שמחו על הצעתו באמרם "תורה כזו בחוץ ואנחנו בפנים?". עם זאת, הסנהדרין החליטה להדיח את רבי מאיר מתפקידו כחכם, ומעתה נזכר רבי מאיר בשם "אחרים" ורבי נתן בשם "יש אומרים".

בתלמוד הירושלמי, מסכת מועד קטן, מסופר על ניסיון לנדות את רבי מאיר, אולי בעקבות מהלכיו מול הנשיא. לא התבייש רבי מאיר, קם ממושבו והתריס כנגד המנסים כדלקמן: "איני שומע לכם עד שתאמרו לי את מי מנדין, ועל מה מנדין ועל כמה דברים מנדין". התרסה זו מקורה בהתמודדות בין הנשיא לבינו, שהרי לנשיא הייתה שמורה זכות הנידוי. בסופו של דבר זכה רבי מאיר בגיבוי ולא נודה.

על פי רבים מהחוקרים, סיפור ההדחה אינו התיאור המקורי של ההתרחשויות בסנהדרין אלא ניסוח מאוחר יותר של עימות שכלל לא נגע ליחסים שבין בעלי התפקידים השונים.[3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בבלי, מסכת בבא קמא פג א
  2. ^ בבלי, מסכת תענית כט, א
  3. ^ דוד גולדבלאט, "על סיפור ה'קשר' נגד רבן שמן בן גמליאל השני", ציון, מט (תשמ"ד), עמ' 374-349


הנשיאים משושלת הלל הזקן

הלל הזקן · שמעון בן הלל · רבן גמליאל הזקן · רבן שמעון בן גמליאל הזקן · (רבן יוחנן בן זכאי) · רבן גמליאל דיבנה · (רבי אלעזר בן עזריה) · רבן שמעון בן גמליאל · רבי יהודה הנשיא · רבן גמליאל ברבי · רבי יהודה נשיאה · רבן גמליאל הרביעי · רבי יהודה נשיאה השני · הלל נשיאה · רבן גמליאל החמישי ·רבי יהודה נשיאה השלישי · רבן גמליאל השישי