ויליאם הרט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויליאם הרט
William Hurt
הרט, 2005
הרט, 2005
לידה 20 במרץ 1950
וושינגטון די. סי., ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 במרץ 2022 (בגיל 71)
פורטלנד, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה William McChord Hurt עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1977–2022 (כ־45 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
בן או בת זוג מרי בת' הרט (2 בדצמבר 19719 בדצמבר 1982)
Heidi Henderson (19891992) עריכת הנתון בוויקינתונים
סנדרין בונר (19921997)
מרלי מטלין (19851986) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ויליאם הרטאנגלית: William Hurt;‏ 20 במרץ 195013 במרץ 2022) היה שחקן קולנוע וטלוויזיה אמריקאי. הוא זוכה פרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר על משחקו בסרט "נשיקת אשת העכביש" (1985), והיה מועמד פעמיים נוספות על הסרטים "ילדים חורגים לאלוהים" (1986) ו"משדרים חדשות" (1987). ב־2005 היה מועמד בפעם הרביעית, הפעם לפרס אוסקר לשחקן משנה על תפקידו בסרט "היסטוריה של אלימות".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרט נולד בוושינגטון לקלייר איזבל (לבית מקגיל), שעבדה בטיים אינק. (אנ'), ולאלפרד מק'ורד הרט, שעבד במחלקת המדינה. הוא חי עם אביו בלאהור, במוגדישו ובח'רטום. לאחר שהתגרשו הוריו נישאה אימו להנרי לוס השלישי (בנו של המו"ל הנרי לוס). בתקופת ילדותו למד הרט בבית ספר מידלסקס (אנ'). הוא נרשם לאוניברסיטת טאפטס ולמד פילוסופיה של הדת, אך מאוחר יותר שינה את דעתו ולמד משחק בבית הספר ג'וליארד לצד כריסטופר ריב.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרט החל לשחק בתיאטרון, בשנים 1977–1989, היה חבר בקבוצת התיאטרון "Circle Repertory Company". הוא זכה בפרס אובי על הופעת הבכורה שלו שם ב"חיים שלי" של קורין ג'קר, וזכה בפרס עולם התיאטרון לשנת 1978 על הופעותיו ב"חמישי ביולי", "יוליסס" ו"לולו". ב-1979 גילם הרט את "המלט".

בשנת 1977 שיחק במיני־סדרה The Best of Families לצידה של סיגורני ויבר. שמו עלה לתהילה בתחילת שנות ה־80 שכיכב בסרט "מצבים משתנים" (1980) של הבמאי קן ראסל, המבוסס בחלקו על מחקר שנערך בשנות ה־60 במכלי בידוד תחת השפעת סמים פסיכו-אקטיביים[1]. ואחר כך שכיכב בתפקיד הראשי בסרט הבלשי" המתרחש במוסקבה, "גורקי פארק", בתפקיד ארקדי רנקו, חוקר משטרה צעיר החוקר מציאת שלוש הגופות המתגלות בפארק גורקי שבמוסקבה[2].

הרט השתתף בארבעה סרטים של הבמאי והתסריטאי לורנס קסדן: "כחום הגוף" (1981, לצד קתלין טרנר), "החברים של אלכס" (1983), "תייר מזדמן" (1988) ו"אני מת עליך" (1990)[3].

בשנת 1985 כיכב בסרט פורץ הדרך ""נשיקת אשת העכביש (סרט)", כאסיר הומוסקסואל שנשפט לשמונה שנות מאסר בגלל נטייתו המינית, בתקופת הדיקטטורה הצבאית בברזיל. הסרט הוא עיבוד קולנועי לרומן מאת הסופר הארגנטיני מנואל פויג משנת 1976[4].

בשנת 1986 כיכב בסרט "ילדים חורגים לאלוהים", שבו גילם מורה בבית ספר לחירשים לצד השחקנית לקוית השמיעה מרלי מטלין[5].

בשנת 2000 כיכב בסדרת הטלוויזיה "חולית" סדרת מדע בדיוני המבוססת על ספר באותו השם[6].

בשנת 2002 כיכב בסרט "הפרפר הכחול", סיפורו של ילד חולה סרטן סופני, שרצונו האחרון הוא למצוא את פרפר המורפו הכחול החמקמק. הרט גילם את האנטומולוג אלן אוסבורן, שלוקח אותו לג'ונגלים של קוסטה ריקה כדי למצוא את הפרפר[7].

בשנת 2005 כיכב במותחן "היסטוריה של אלימות", שבויים על ידי דייוויד קרוננברג ונכתב על ידי ג'וש אולסון, עיבוד קולנועי של ספר קומיקס באותו השם[8].

ביוני 2007 ליהקו אותו Marvel Studios לגלם את גנרל תדאוס "ת'נדרבולט" רוס בסרט "הענק הירוק" משנת 2008, לצד אדוארד נורטון, ליב טיילר וטים רות'. הרט שב לגלם את הדמות גם בסרטים "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" (2016), "הנוקמים: מלחמת האינסוף" (2018), "הנוקמים: סוף המשחק" (2019) ו"האלמנה השחורה" (2021).

בשנת 2008 שיחק לצד אילת זורר בסרט הפעולה שובר הקופות "שמונה צדדים לאמת", כנשיא ארצות הברית הנחטף במהלך ועידת פסגה בספרד[9].

בשנת 2011 כיכב לצד איזבלה רוסליני בסרט "פריחה מאוחרת" של הבמאית הצרפתייה ז'ולי גברס, על בני זוג בשנות השישים לחייהם[10].

בשנת 2016 שיחק בסרט "המרוץ", המבוסס על סיפורו של האצן האמריקאי ג'סי אוונס, שזכה ב-4 מדליות זהב באולימפיאדת ברלין (1936), שהתקיימה בגרמניה הנאצית[11].

בשנת 2019 שיחק בסרט "המידה הגבוהה האחרונה" לצד סמואל ל. ג'קסון[12].

מועמדויות ופרס האוסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרט זכה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר על משחקו "נשיקת אשת העכביש" (1985, עם הבמאי הקטור בבנקו), שבו גילם אסיר הומוסקסואל. הוא היה מועמד שוב כשחקן ראשי בשנתיים הבאות על "ילדים חורגים לאלוהים" (1986) ועל "משדרים חדשות" (1987). ב־2005 היה מועמד לאוסקר כשחקן משנה על "היסטוריה של אלימות" על תפקיד בן חמש דקות.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרט היה נשוי לשחקנית מרי בת' הרט (אנ') משנת 1971 עד 1982. מרומן שהחל בין הרט לסנדרה ג'נינגס (Sandra Jennings) ב־1981, שבעקבותיו התגרש ממרי בת' הרט, נולדה לו בת. השניים חיו יחד במדינת קרוליינה הדרומית בלא נישואין, אולם נפרדו מאוחר יותר[13].

באמצע שנות ה־80 יצא עם עם השחקנית לקוית השמיעה מרלי מטלין במשך שנה, והם חיו יחד במשך שנתיים. ב־1986 שיחקו השניים יחד בסרט "ילדים חורגים לאלוהים". על משחקה בסרט זכתה מטלין בפרס האוסקר לתפקיד הראשי[14]. בשנת 2009 כתבה מטלין באוטוביוגרפיה שלה ("I'll Scream Later") שחוותה אלימות ושימוש בסמים מצידו של הרט בתקופה שבה חיו יחד. הרט התנצל על כך בפומבי[15].

בשנים 1989–1992 היה נשוי להיידי הנדרסון ולזוג שני בנים.

בשנים 1992–1997 חי בזוגיות עם השחקנית הצרפתייה סנדרין בונר (אנ'), ולשניים נולדה בת. הרט הלך לעולמו במרץ 2022, מסיבוכים של סרטן הערמונית[3].

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אילן שאול, ‏צפייה חוזרת ב"מצבים משתנים" אחרי 40 שנה מערבבת את הקלפים במוח, באתר מעריב אונליין, 7 באפריל 2020
  2. ^ גורקי פארק, חדשות, 20 באפריל 1984
  3. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד הניו יורק טיימס, השחקן זוכה האוסקר ויליאם הארט מת בגיל 71, באתר הארץ, 14 במרץ 2022
  4. ^ עודד סברדליק, איזון עדין - "נשיקת אשת העכביש" מאת: מנואל פואיג: תרגום: ענת חן; מודן ומוניטין, כותרת ראשית, 11 ביוני 1986
  5. ^ מאיר שניצר, אילוף הסוררת - "ילדים חורגים לאלוהים"; במאית: רנדה היינס, חדשות, 16 באפריל 1987
  6. ^ יצחק קריטי, המשכה וראשיתה של הסאגה המד"בית, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2001
  7. ^ רויטרס, סרט חדש לויליאם הארט - "הפרפר הכחול", באתר הארץ, 25 במרץ 2002
  8. ^ אורי קליין, ההזיה שמאחורי הנורמליות, באתר הארץ, 7 בפברואר 2006
  9. ^ נירית אנדרמן ואיי.פי, סרט בהשתתפות אילת זורר בראש שוברי הקופות בארה"ב, באתר הארץ, 24 בפברואר 2008
  10. ^ נירית אנדרמן, סרטים חדשים, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2011
  11. ^ אתר למנויים בלבד אורי קליין, הסרט "המרוץ" מפספס את סיפורו של ג'סי אוונס, באתר הארץ, 13 ביוני 2016
  12. ^ Cath Clarke, The Last Full Measure review – half-hearted salute to an American hero, The Guardian, ‏4 באפריל 2020
  13. ^ By Lisa Anderson, THE ACCIDENTAL HUSBAND?, Chicago Tribune, ‏MAY 1989
  14. ^ ציפי שוחט, ילדים חורגים לאלוהים, באתר הארץ, 3 במרץ 2008
  15. ^ Cath Clarke, ‘Deaf is not a costume’: Marlee Matlin on surviving abuse and casting authentically, The Guardian, ‏6 Aug 2021