יחסי אוקראינה–רוסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי אוקראינה–רוסיה
אוקראינהאוקראינה רוסיהרוסיה
Russia Ukraine Locator.svg
אוקראינה רוסיה
שטחקילומטר רבוע)
603,550 17,098,242
אוכלוסייה
43,952,299 142,122,776
תמ"ג (במיליוני דולרים)
369,600 4,016,000
תמ"ג לנפש (בדולרים)
8,409 28,257
משטר
רפובליקה חוקתית סמי-נשיאותית רפובליקה פדרלית נשיאותית

יחסי אוקראינה–רוסיהאוקראינית: Українсько-россійські відносини, ברוסית: Российско-украинские отношения) הם היחסים הבינלאומיים בין הפדרציה הרוסית לאוקראינה. בין שתי המדינות כוננו יחסים בינלאומיים במהלך שנות ה-90, מיד עם פירוק ברית המועצות, אשר גם רוסיה וגם אוקראינה היו חלק מהרפובליקות שהרכיבו אותה. יחסים הדדים בין שני האזורים התפתחו על בסיס רשמי מהמאה ה-17אמנת פריאסלאב בין מוסקבה לקוזאקים של בוגדן חמלניצקי בשנת 1654), אך היחסים הבינלאומיים נפסקו כאשר קתרינה הגדולה חיסלה את האוטונומיה של הקוזאקים בשנת 1764. במשך תקופה קצרה לאחר מהפכת אוקטובר הקומוניסטית בשנת 1917 שתי מדינות שוב פעלו יחד. בשנת 1920 הצבא הרוסי הסובייטי נכנס לאוקראינה והיחסים בין שתי המדינות עברו מיחסים בינלאומיים ליחסים פנימיים בתוך ברית המועצות (שנוסדה ב-1922).

ב--10 בפברואר 2015, בתגובה להתערבות הצבאית הרוסית במלחמת האזרחים באוקראינה, הפרלמנט של אוקראינה רשם טיוטת צו, שתוכנו השהיית היחסים הדיפלומטיים עם הפדרציה הרוסית. אף על פי שהכוונה להשעיה זו לא התממשה, הודה הדיפלומט האוקראיני דמיטרו קולבה (הנציג הקבוע של אוקראינה למועצת אירופה) בתחילת אפריל 2016 כי היחסים הדיפלומטיים הופחתו "כמעט לאפס". ב-5 באוקטובר 2016 משרד החוץ של אוקראינה המליץ רשמית לאזרחיה להימנע מכל סוג של נסיעה לרוסיה או מעבר דרך שטחה. המשרד דיווח על מספר גדל והולך של מעצרים חסרי שחר של אזרחים אוקראינים שלעיתים קרובות "מטופלים בגסות בשיטות בלתי חוקיות של לחץ פיזי ופסיכולוגי, עינויים ומעשים אחרים הפוגעים בזכויות האדם ובכבודם".

לרוסיה יש שגרירות בקייב וקונסוליות בחרקוב, לבוב ואודסה. לאוקראינה יש שגרירות במוסקבה וקונסוליות ברוסטוב על הדון, סנט פטרסבורג, יקטרינבורג, טיומן וולדיווסטוק.

היחסים הבין-ממשלתיים המסובכים בין שתי המדינות עברו תקופות של קשרים, מתחים ועוינות גלויה מאז 1991. לפני היברומאידאן (2013-2014), תחת נשיא אוקראינה ויקטור ינוקוביץ' (בתפקיד מפברואר 2010 עד פברואר 2014), היחסים היו שיתופיים עם הסכמי סחר שונים. לאחר המהפכה האוקראינית ב-2014, אשר גירשה את ממשלתו הפרו רוסית של ינוקוביץ' ב-21 בפברואר 2014, היחסים בין רוסיה ואוקראינה התדרדרו במהירות. בעקבות זאת, אוקראינה החזירה את השגריר שלה מרוסיה במרץ 2014. מאז, הייצוג הדיפלומטי הגבוה ביותר של אוקראינה ברוסיה הוא מיופה כוח זמני. באופן דומה, מאז יולי 2016, לאחר ששגריר רוסיה באוקראינה הוחלף, הייצוג הדיפלומטי הגבוה ביותר של רוסיה באוקראינה, הוא גם מיופה כוח זמני.

עימותים צבאיים בין המורדים הפרו-רוסים המגובים על ידי הצבא הרוסי, לבין הכוחות המזוינים של אוקראינה החלו במזרח אוקראינה באפריל 2014. ב-5 בספטמבר 2014 ממשלת אוקראינה ונציגים של המדינות לכאורה הרפובליקה העממית של דונצק והרפובליקה העממית של לוהנסק חתמו על פרוטוקול מינסק, הסכם הפסקת אש זמנית. הפסקת האש התפוצצה בקרבות קשים חדשים בינואר 2015. הסכם הפסקת אש חדש נכנס לפועל באמצע פברואר 2015, אך גם הסכם זה לא הפסיק את הלחימה[1].

באוקראינה נטען כי רוסיה מנצלת מעת לעת את משאבי האנרגיה העצומים שלה כדי להציק לשכנותיה הקטנות יותר, אך ממשלת רוסיה טוענת כי התכתשות פנימית בקרב האליטה הפוליטית של אוקראינה גרמה לסכסוכים באספקת אנרגיה[2]. הסכסוך באוקראינה והתפקיד של רוסיה בו הסלים מאוד את המתח בין רוסיה והמעצמות המערביות, במיוחד את היחסים בין רוסיה לארצות הברית.

ב-30 בנובמבר 2018 הכריז נשיא אוקראינה - פטרו פורושנקו כי גברים מגלאי 16–60 לא יוכלו להיכנס לשטח אוקראינה.

היסטוריית היחסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוס של קייב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רוס של קייב

אוקראינה ורוסיה חולקות הרבה מההיסטוריה שלהן. קייב, הבירה המודרנית של אוקראינה, מכונה לעיתים קרובות האמא של הערים הרוסיות או העריסה של הציוויליזציה הרוסית, בזכות עוצמתה של רוס של קייב, המדינה הסלאבית הראשונה באירופה, ממנה התפתחו גם רוסיה וגם אוקראינה.

נסיכות מוסקבה, רוסיה הצארית והאימפריה הרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – נסיכות מוסקבה, רוסיה הצארית, האימפריה הרוסית

לאחר הפלישה המונגולית לרוסיה ההיסטוריות של העם הרוסי והעם האוקראיני החלו להסתעף. הרוסים הצליחו לאחד את כל שרידי הפרובינציות הצפוניות של רוס הקייבית, ואלה הפכו למדינה רוסית רבת עוצמה. אוקראינה לעומת זאת הייתה תחת שליטתה של הדוכסות הגדולה של ליטא, ואחר כך באיחוד הפולני-ליטאי. בתוך האיחוד, הקוזאקים הלוחמים מזפורוז'יה סירבו לעבור "פולוניזציה" ולאמץ את הזהות הפולנית. הללו התעמתו לעיתים קרובות עם ממשלת האיחוד, אשר הייתה בשליטת האצולה הפולנית. התסיסה בקרב הקוזקים הובילה אותם להתקומם נגד האיחוד ולבקש איחוד עם רוסיה, עמה הם חלקו הרבה מן התרבות, השפה והדת. איחוד זה אכן התרחש לבסוף באופן רשמי בשנת 1654 עם חתימת הסכם פריסלב. מאמצע המאה ה-17 אוקראינה אוחדה בהדרגה לתוך האימפריה הרוסית, תהליך שהושלם בסוף המאה ה-18 עם חלוקת פולין. זמן קצר לאחר מכן, בסוף המאה ה-18, השלטון הקוזאקי פורק בכוח על ידי האימפריה, כאשר רוב האוכלוסייה עברה לאזור קובאן בקצה הדרומי של האימפריה הרוסית, שם לקוזקים היה תפקיד חשוב בהגנה על האימפריה נגד הפרעות של השבטים הקווקזים.

האימפריה הרוסית החשיבה את האוקראינים (והבלארוסים) כחלק מהזהות הרוסית והתייחסה אליהם כמו "רוסים קטנים". עד סוף מלחמת העולם הראשונה השקפה זו נתקלה בהתנגדות מצד קבוצה קטנה של לאומנים אוקראינים. בשנת 1804 נאסרה האוקראינית כמקצוע וכשפת ההוראה בבתי הספר. בשנת 1876 יצא חרם על ספרים אוקראינים באמצעות צו סודי של אלכסנדר השני, קיסר רוסיה. הצו (אנ') אסר פרסום וייבוא של רוב הספרים בשפה האוקראינית, הופעות פומביות והרצאות, ואסר אפילו טקסטים באוקראינית המלווים תווים מוזיקליים.

ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הרעב הסובייטי (1932–1933), הולודומור

מהפכת פברואר מיסדה את הקמת היחסים הרשמיים בין הממשלה הזמנית הרוסית לבין הראדה המרכזית האוקראינית(אנ'), אשר יוצגה בממשלת רוסיה על ידי הקומיסר שלה פטרו סטבניצקי(אנ'). במקביל, דמיטרי אודינטס(אנ') מונה לנציג לענייני רוסיה בממשלה האוקראינית. לאחר התוקפנות הצבאית של הסובייטים בתחילת 1918, בהנחיית הממשלה הסובייטית, אוקראינה הכריזה על עצמאות מלאה מהרפובליקה הרוסית. שתי האמנות של ברסט-ליטובסק, שאוקראינה ורוסיה חתמו בנפרד עם מעצמות המרכז, הרגיעו את הסכסוך הצבאי ביניהן, ומשא ומתן לשלום החל באותה שנה. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, הפכה אוקראינה לשדה קרב במלחמת האזרחים הרוסית, גם הרוסים וגם האוקראינים נלחמו כמעט בכל הצבאות על בסיס האמונות הפוליטיות שלהם. ב-1922 אוקראינה ורוסיה היו שתיים מהחברות המייסדות של ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות, והיו החתומות על האמנה שהפסיקה את האיחוד בדצמבר 1991.

נפילת האימפריה הרוסית הביאה לקיצו את האיסור על השפה האוקראינית. בימיה הראשונים, ברית המועצות קידמה את התרבויות של הרפובליקות הסובייטיות השונות. זה הסתיים בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר סטלין עבר לקידום הלאומיות הרוסית ברחבי ברית המועצות כולה. זה הוביל בפועל להכחשת קיומה של התרבות האוקראינית ובמקום היא תוארה כוריאציה מקומית של התרבות הרוסית המתמשכת בברית המועצות.

בין השנים 19321933 אוקראינה חוותה את ההולודומוראוקראינית: Голодомор, "רצח באמצעות רעב" או "הרעבה עד מוות") שהיה רעב מעשה ידי אדם ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית שהרג לפי הערכות עד כ-7.5 מיליון אוקראינים. במהלך הרעב, הנחשב כמעשה טרור ואף רצח עם, מיליוני אזרחים של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, רובם אוקראינים, מתו מרעב באסון חסר תקדים בהיסטוריה של אוקראינה. מאז 2006, הולודומור הוכר על ידי אוקראינה העצמאית ומספר מדינות נוספות כרצח עם של העם האוקראיני[3]. חוקרים לא מסכימים בשאלת החשיבות היחסית של גורמים טבעיים ומדיניות כלכלית כגורמים לרעב וולהרס מעמד האיכרים האוקראינים. יש הרואים ברעב כמדיניות מכוונת של הממשל הסובייטי שבראשה עמד יוסיף סטלין, ולא כתוצאה מפגעי טבע. לפי גישה זו, ההולודומור תוכנן על ידי הסובייטים כדי לפגוע בלאומיות האוקראינית ובעם האוקראיני, הן ככוח פוליטי והן כישות חברתית. אובדן החיים הושווה לשואה. אם המדיניות הסובייטית ופעולותיה היו מתועדות באופן חד משמעי ככוונה לעקר את עליית הלאומיות האוקראינית, הן היו נופלות תחת ההגדרה המשפטית של רצח עם.

ב-13 בינואר 2010, בית המשפט לערעורים בקייב מצא את סטלין, קגנוביץ', מולוטוב, קוסיאור ובכירים אחרים במפלגה הסובייטית אשמים ברצח העם האוקראיני במהלך ההולודומור[4].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמואל רוזנר, ‏מי ימצמץ ראשון: ארצות הברית ורוסיה מחפשות הכרעה באוקראינה, באתר מעריב השבוע, 17 בפברואר 2015
  2. ^ Gabriel Gatehouse, The rifts behind Europe's gas row, ‏8 בינואר 2009 (באנגלית)
  3. ^ שירות "הארץ"‏, חוק אושר באוקראינה: הרעב בשנות ה-30 "טבח עם", באתר וואלה! NEWS‏, 29 בנובמבר 2006
  4. ^ Yushchenko Praises Guilty Verdict Against Soviet Leaders For Famine, ‏14 בינואר 2014 (באנגלית)