יחסי פינלנד–רוסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי פינלנד–רוסיה
פינלנדפינלנד רוסיהרוסיה
Finland Russia Locator.svg
פינלנד רוסיה
שטחקילומטר רבוע)
338,145 17,098,242
אוכלוסייה
5,537,364 142,122,776
תמ"ג (במיליוני דולרים)
244,900 4,016,000
תמ"ג לנפש (בדולרים)
44,227 28,257
משטר
רפובליקה פדרלית רפובליקה

יחסי פינלנד–רוסיה הם היחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין הפדרציה הרוסית לבין רפובליקת פינלנד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה הצפונית הגדולה פינלנד נכבשה על ידי הרוסים, ולאחר החתימה על חוזה נישטאד כל דרום מזרח פינלנד, כולל עיר המסחר החשובה ויבורג, סופחו לרוסיה. מעמדה של שוודיה כאחת ממעצמות אירופה נעלם, ורוסיה הייתה כעת הכוח השולט בצפון. המונרכיה השוודית איבדה מכוחה והפרלמנט היה זה ששלט למעשה במדינה.

במאה ה-18 פינלנד הייתה מיושבת בדלילות יחסית. באמצע המאה האוכלוסייה מנתה פחות מ-470,000 תושבים, אולם היא גדלה במהירות והוכפלה עד סוף המאה. החברה הפינית חולקה לארבעה מעמדות: איכרים (שהיוו תשעים אחוזים מהאוכלוסייה), כמורה, אצולה ובורגנים.

בשנת 1741 פינלנד שוב נכבשה על ידי הרוסים לאחר שהשוודים ניסו ללא הצלחה לכבוש מחדש את השטחים הפינים שאיבדו במלחמה הגדולה. ב-1742 נחתם הסכם לפיו רוסיה יצאה מפינלנד אך הגבול המזרחי עבר מערבה. באותה התקופה הרוסים ניסו להקים ממלכה עצמאית בפינלנד, שתשמש כחוצץ בין רוסיה לשוודיה, אך ניסיונותיהם כשלו לבסוף.

גם האימפריה הרוסית העולה וגם צרפת של טרום המהפכה שאפו להפוך את שוודיה למדינה גרורה. חברי פרלמנט ופוליטיקאים שוודים נהגו לקבל שוחד ודרדרו את שמה של המערכת הפוליטית הקיימת. לכן בשנת 1771 המלך הצעיר והכריזמטי גוסטב השלישי ביצע הפיכה, ביטל את הדמוקרטיה הפרלמנטרית והחזיר את כוחה של המלוכה בשוודיה. בשנת 1788 הוא החל במלחמה חדשה נגד רוסיה. אך המלחמה, שהפריעה לצמיחת הכלכלה בפינלנד, הייתה חסרת הישגים משמעותיים. בשל המלחמה הפופולריות של גוסטב הדרדרה. מספר קצינים פינים ניסו להקים מדינה פינית עצמאית בתמיכתה של רוסיה, אך המלך חיסל את הקונספירציה הזו. בשנת 1789 החוקה החדשה של שוודיה חיזקה את כוחה של המלוכה עוד יותר ואף שיפרה את מצב האיכרים בממלכה. אולם בשנת 1790 המלחמה הסתיימה ללא כיבושים לצד השוודי, ושוודים רבים ראו כעת בגוסטב שליט עריץ.

שני הכיבושים הרוסיים במהלך המאה היו קשים, אך גרמו למעגל קטן של אינטלקטואלים באוניברסיטת טורקו להתחיל לפתח זהות פינית נפרדת שייצגה את החלק המזרחי של הממלכה. ההשפעה הגוברת של הבירה המשגשגת של האימפריה הרוסית, סנקט פטרבורג, הייתה חזקה בעיקר בדרום פינלנד, ובסוף המאה המעמד האמיד דובר השוודית של קצינים, פקידים ועובדי מדינה היו מוכנים להעביר את נאמנותם לרוסיה.

המלך גוסטב השלישי נרצח בשנת 1792, ובנו, גוסטב הרביעי אדולף ירש את המלוכה (אולם החל למלוך באופן רשמי רק בשנת 1796 בשל גילו הצעיר). המלך החדש לא היה מנהיג מנוסה או מוצלח במיוחד, ולא היה חזק מספיק כדי להעביר את מדינתו דרך התקופה המסוכנת של המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות.

באותו הזמן בשטחים הפינים שהועברו לשליטת רוסיה ב-1721 ו-1743, שנקראו "פינלנד הישנה" ושהונהגו בהם עדיין חוקים שוודים, החלו הרוסים להעניק אדמות נרחבות ללא-פינים ולהתעלם מחוקי האדמה הישנים. המצב גרם לדעיכת הכלכלה בפינלנד הישנה, שהתגברה בשנת 1797 אז התושבים הוכרחו לשלוח חיילים לצבא הקיסרי.

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת היותה חלק משוודיה, נחשב האזור כדוכסות. בעקבות המלחמה הפינית והסכם פרדריקסהאמן שסיים אותה, שטחי פינלנד ואיי אלאנד הועברו משוודיה לאימפריה רוסית. בפברואר 1809, עוד לפני חתימת הסכם עם שוודיה על סיום המלחמה, נתן הקיסר הרוסי הוראה לקיים אספת נציגי העם בפינלנד. במושב הפתיחה שנערך ב-16 במרץ נאם אלכסנדר הראשון לפני הנציגים. בנאומו ציין שאין לו כוונה לשנות את חוקי המדינה. למחרת, הושבעו נציגי העם אמונים לקיסר והוא הכתיר עצמו בתואר "הדוכס הגדול של פינלנד". בנושאים המרכזיים של ניהול הדוכסות נקבע:

  • לדוכסות יהיה צבא שמבוסס על גיוס מקומי.
  • המיסים שישולמו על ידי התושבים ינוצלו לטובת פינלנד בלבד.
  • המטבע יהיה רובל רוסי
  • בראש הממשל הועמדה מועצת העם שהחל משנת 1816 נקראה "המועצה הקיסרית של פינלנד"
  • הדוכס הגדול יהיה הקיסר הרוסי

כמחווה של רצון טוב, הכריז הקיסר על סיפוח לדוכסות שטח שאוכלס על ידי פינים אך הועבר לרוסיה עוד בשנת 1721 וכלל את העיר ויבורג וסביבותיה.

בתקופת ניקולאי הראשון לא נערכו אספות המועצה. בהיעדר צורך בשינויים חוקתיים לא היה בכך משום הפרת ההסכמים הקיימים. בשנת 1827 הוצא צו המאפשר למנות לתפקידי ניהול בדוכסות גם נוצרים אורתודוקסים ובלבד שהם אזרחי הדוכסות. במהלך מלחמת קרים הופגזו מספר מבצרי חוף בשטח פינלנד, אך האוכלוסייה הפינית נשארה נאמנה לרוסיה.

במחצית המאה ה-19 גברה המודעות הלאומית הפינית. כתוצאה מכך החל מאבק פנימי בחברה הפינית בין תומכי חיזוק הלאומנות ולבין התומכים בחיזוק השפה השוודית כיסוד תרבותי. משנת 1848 למשך שנתיים היה אסור לפרסם ספרים בפינית למעט ספרי דת. בהתאם לתנאי הסכם של שנת 1809 היו לאליטה השוודית מספר זכויות יתר. אף על פי שהממשל הרוסי רצה לקרב אותם, הוא לא התנגד ללאומיות הפינית. ביטוי לשינויים אלו בהלכי הרוח ניתן לראות בעובדה שאם בתחילה מרכז הדוכסות הייתה העיר טורקו בעלת אוכלוסייה שוודית משמעותית, הרי שכבר בשנת 1812 הועבר המרכז השלטוני להלסינקי שהיה קרובה בהרבה לסנקט פטרבורג.

בשנות ה-50 של המאה ה-19, בתקופת אלכסנדר השני חודשו אספות המועצה ובוצעו מספר רפורמות שלטוניות. תחילה התכוון הממשל להמשיך במדיניות של אי-קיום אספות המועצה. אף סוכם למנות וועדה מיוחדת שתכלול מספר מצומצם של הנציגים. לאור התנגדות מקומית, סוכם בסופו של דבר על אספת המועצה בהרכב מלא בספטמבר 1863. הקיסר בעצמו השתתף במושב הפתיחה. מאז, התקיימו מושבי המועצה באופן סדיר אחת לחמש שנים. בשנת 1866 סוכם על רפורמה נרחבת בחינוך היסודי. בשנת 1863 סוכם על מעבר של המסמכים הרשמיים לשפה הפינית. סוכם על כך שיחידות צבא פיניות יהיו עצמאיות, אך יחשבו כחלק מהצבא הרוסי. בתחילת כהונת אלכסנדר השלישי נמשך ביצוע רפורמות.

בסוף המאה ה-19 השתנתה המדיניות הרוסית. הממשל הרוסי החליט על האצת השתלבות הדוכסות ברוסיה. הסממנים הבולטים של המדיניות החדשה היו כדלהלן:

  • פברואר 1899 - צו קיסרי הנותן לקיסר זכות להכריז על חוקים ללא תיאום עם הממשל המקומי.
  • תחילת 1900 הכרזת השפה הרוסית כשפה רשמית בנוסף לפינית ושוודית.
  • 1901 - צו קיסרי בנושא גיוס לצבא שביטל יחידות פיניות עצמאיות וכלל אותם בצבא של האימפריה.
  • 17 ביוני 1910 - צמצום משמעותי של תפקידי הסיים הפיני והעברת הסמכויות לדומה הרוסית ולממשלת רוסיה.
  • 19101914 - פיזור הסיים ומעצר פעילים לאומנים.

1901-1939[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת המתיחות הגיעה לשיאה בקיץ 1904 עת נהרג מושל הדוכסות ובסתיו 1905 נערכה שביתה כללית. לאור בעיות ברוסיה עצמה (מהפכת 1905), נאלץ הקיסר לבטל חלק מהחוקים החדשים שצמצמו את האוטונומיה הפינית. בשנת 1910 פוזר הסיים ויושב ראש שלו הוגלה לסיביר. בתחילת 1914 חודשה פעילות הסיים, אך סמכויותיו צומצמו. בנובמבר 1914 פורסם בעיתונות הפינית מידע על קיום תוכנית ארוכת טווח להמשך רוסיפיקציה של האזור. הדבר גרם להגברת הפעילות הלאומנית. חלק מהאוכלוסייה החל לתמוך בגרמניה ובשטח גרמניה אף הוקמו יחידות פיניות שלחמו בחזית נגד צבא האימפריה הרוסית. גרמניה פעלה בהתמדה לחיזוק פעילות זו במטרה להחליש את רוסיה. בבחירות שנערכו בשנת 1916 קבלה המפלגה הלאומנית רוב בסיים. לאחר מהפכת פברואר לא אויש התפקיד של הדוכס הגדול. אספת העם בהלסינקי קיבלה מספר החלטות שהרחיבו מאוד את האוטונומיה של הדוכסות. הממשלה הזמנית בסנקט פטרבורג לא הכירה בהחלטות והורגש מתח בין הצדדים. ב-18 ביולי 1917 קיבל הסיים חוק חדש, שצמצם עוד יותר את התלות בהחלטות הממשל בסנקט פטרבורג. כתוצאה מכך, פוזר הסיים וכוחות צבא רוסיים נכנסו לבניין הסיים. על רקע זה החלו מהומות בכל שטחי פינלנד. ב-6 בדצמבר 1917, מיד לאחר מהפכת אוקטובר הכריזה פינלנד על עצמאותה. ב-22 בדצמבר 1917 הכירה הממשלה הרוסית בראשות ולדימיר לנין בעצמאות פינלנד.

מהפכת אוקטובר זעזעה את הפוליטיקה הפינית. כעת אפילו הרוב האנטי-סוציאליסטי בפרלמנט הרגיש צורך בעצמאות מלאה בעוד שהסוציאליסטים ראו ברוסיה כדוגמה לפיה צריך לנהוג. ב-15 בנובמבר 1917 הבולשביקים הכריזו על זכות כללית להגדרה עצמית שכללה את הזכות לפרישה מרוסיה עבור כל עמי רוסיה. באותו היום הפרלמנט הפיני הכריז כי הוא לוקח בידיו באופן זמני את הריבונות בפינלנד. הפרלמנט הצביע לטובת הכרזת עצמאות כללית ב-6 בדצמבר 1917, וב-18 בדצמבר הממשלה הסובייטית הכירה רשמית בעצמאות פינלנד. ב-22 בדצמבר פינלנד העצמאית הוכרה על ידי הסובייט העליון וכן על ידי גרמניה והמדינות הסקנדינביות.

במשך חמשת החודשים הראשונים של 1918 התחוללה בפינלנד מלחמת האזרחים הפינית, שהייתה קצרה אך קשה, שהשפיעה על הפוליטיקה הפנימים וכן על היחסים הבינלאומיים של פינלנד במשך שנים רבות. מצד אחד עמד "המשמר הלבן", שנלחם בשם האנטי-סוציאליסטים, ומצד שני לחם "המשמר האדום", שכלל בעיקר פועלים ואיכרים. בעזרת תמיכתה של גרמניה המשמר האדום הובס, ורק תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה מנע מפינלנד להפוך למדינה גרורה גרמנית.

במהלך מלחמת האזרחים נחתם חוזה ברסט-ליטובסק בין מעצמות המרכז לרוסיה, שקבע בין היתר כי פינלנד ואיי אולנד יפונו מיידית מחיילים רוסים, הנמלים הפינים יפונו מיידית מכוחות ימיים רוסים, וכי רוסיה תפסיק את התעמולה כנגד הממשלה הפינית.

בהכרזת העצמאות פינלנד הוגדרה כרפובליקה, אך למרות זאת, לאחר מלחמת האזרחים, וללא סוציאל-דמוקרטים, הצביעו בפרלמנט לטובת ייסוד ממלכת פינלנד. פרידריך קרל, נסיך הסן, שהיה גיסו של וילהלם השני, קיסר גרמניה, נבחר להיות המלך החדש. אולם עם תבוסתה של גרמניה במלחמה הרעיון נזנח, ופינלנד הפכה לרפובליקה, עם קארלו יוהו סטאלברג כנשיאה הראשון.

הרגשות הלאומיים שנשארו לאחר מלחמת האזרחים התפתחו לכדי הקמת מפלגת לאפואה הפשיסטית, שצברה כוח ופופולריות בתחילת שנות השלושים בקרב פינים אנטי-קומוניסטים, אך ניסיון הפיכה כושל בשנת 1932 גרם להוצאת המפלגה מחוץ לחוק ולמאסר מנהיגיה.

בשנות השלושים החלה ברית המועצות להגביר את המדיניות האנטי-פינית שלה, ובשנת 1937 היא מנעה לגמרי מספינות פיניות לשוט בין מפרץ פינלנד לימת לדוגה.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת החורף[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שנחתם בין גרמניה לברית המועצות ב-23 באוגוסט 1939 חששו הסובייטים מפני הפרת ההסכם על ידי הגרמנים. דאגתם העיקרית הייתה לעיר לנינגרד, השוכנת 30 ק"מ בלבד מהגבול הפיני. הסובייטים רצו להתגונן מפני האפשרות, שגרמניה תתקוף דרך פינלנד ותסתער על לנינגרד. לפיכך פנו לפינלנד בכמה תביעות:

  1. להרחיק משמעותית את הגבול בין פינלנד לברית המועצות מטווח הירי של טנקים וארטילריה. ובפועל, לוותר על מיצר קרליה.
  2. להעביר לידי הסובייטים מספר איים קטנים במפרץ פינלנד.
  3. להחכיר את חצי האי ריבתי, ואת פטסאמו - אחד מהנמלים היחידים בפינלנד שאינם מכוסים בקרח למשך כל ימות השנה, וכך לעגון בו במשך כל השנה. הנמל הוא אחד הנמלים הגדולים בפינלנד, דבר שהופך את התביעה לקשה עוד יותר עבור הפינים.
  4. להעביר לידי הסובייטים את נמל האנגו שנמצא בכניסה למפרץ פינלנד, כדי שישמש כבסיס סובייטי ימי.

בעקבות דרישות אלה הגיע למוסקבה יוהו קוסטי פאסיקיבי - מדינאי פיני שנמנה עם המדינאים שחתמו על חוזה השלום עם ברית המועצות בשנת 1921. בשיחות ממושכות ניסה למנוע מהסובייטים את ההשתלטות על חלקים מפינלנד. הפינים היו מוכנים להיעתר לחלק מהדרישות, אך ויתור על נמל האנגו התפרש על ידיהם כהפקרה של העם הפיני בידי הרוסים, את זה הם לא היו מוכנים לסבול. לאחר כחמישה שבועות של שיחות חזר פאסיקיבי לארצו ופינלנד החלה להתכונן למלחמה. היא גייסה את כל כוחותיה והציבה אותם על הגבול בקרליה.

ב-28 בנובמבר 1939, ביטל ויאצ'סלב מולוטוב את הסכם אי ההתקפה בין פינלנד לברית המועצות.

ב-30 בנובמבר החלה המלחמה וברית המועצות החלה בפלישתה לפינלנד. תחילה, היא הפציצה את הלסינקי ואת ביצורי הגבול בחבל קרליה. כוחות רגלים סובייטיים נעו לכיוון פינלנד אך לא הצליחו להתקדם ונעצרו בקו מנרהיים - קו המבוצר היטב בתוך יער המכוסה שלג עמוק. הפינים נלחמו בסובייטים בכוח רב ואף מצאו נוסחה חדשה לרימון תבערה, שנקרא "בקבוק מולוטוב" על שם שר החוץ הסובייטי. הקור העז והשלג הקנה לפינים יתרון על יריביהם הסובייטים, הם היו מצוידים ואומנו בעבר למלחמה בתנאים קשים אלו, לעומתם, הסובייטים חסרו את הציוד הדרוש.

במשך כחודשיים נלחמו הפינים בחירוף נפש והסבו אבידות קשות לצבא הסובייטי. הממשלה הסובייטית הייתה בהלם - הם סברו כי המלחמה תהיה מבצע צבאי קצר. הכישלון הסובייטי התקבל בקורת רוח בגוש המערבי. ברחבי אירופה לעגו לצבא הסובייטי הענק (שהצטייר כחלש) ופינלנד הייתה ליקירת אירופה; הממלכה המאוחדת, צרפת וארצות הברית שלחו נשק ומתנדבים לפינלנד וראו בלחימה המופלאה של הפינים נקודת אור ומקור עידו במלחמה מול יריב גדול כמו ברית המועצות.

בתחילת פברואר 1940 שילבו הסובייטים התקפות אוויר כבדות ומתקפות ארטילריה על בסיסי אספקה ומסילות ברזל בפינלנד. במשך 12 יום רצופים ירו הסובייטים אלפי פגזים, ולאחר מכן חדרו חילות הרגלים הסובייטיים והבקיעו את הקו. עד תחילת חודש מרץ 1940 נפלו קו מנרהיים ומבצר ויפורי. הצבא הפיני סבל מחוסר חמור בתחמושת. הצרפתים והבריטים תכננו לשלוח עזרה לפינלנד, אך לא הספיקו. ב-7 במרץ 1940 נסע פאסיקיבי למוסקבה פעם נוספת, כדי לסכם את תנאי הכניעה של פינלנד.

ב-12 במרץ קיבלו הפינים את תנאי הסובייטים וחתמו על כתב הכניעה. פינלנד נאלצה לוותר על המיצר הקרלי ולהעביר לברית המועצות מספר איים במבצר פינלנד, כמו בדרישות המקוריות, אלא שהפעם היא לא חכרה, אלא העבירה לריבונות ברית המועצות את חצי האי ריבתי עם נמל פטסאמו ואת נמל האנגו במפרץ פינלנד.

מלחמת ההמשך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 ביוני 1941 הצטרפו הפינים למלחמה נגד הסובייטים, יחד עם גרמניה הנאצית, והגיעו במתקפתם עד נהר סביר (המחבר בין ימת לדוגה לימת אונגה) והחזית התייצבה בדצמבר 1941. הפינים לא ערכו עוד מתקפה גדולה במהלך השנתיים וחצי הקרובות ונוכחו לדעת שהמלחמה לא תסתיים בקרוב. בשנים 1942–1943 התנהלה מלחמת חפירות כאשר לאף צד לא היו הצלחות משמעותיות.

השתתפות פינלנד במלחמה הביאה לגרמניה תועלת רבה: הצי הסובייטי נחסם במפרץ הפיני והקריגסמרינה יכול היה לנוע בחופשיות בים הבלטי ולהעביר לרייך השלישי ניקל מפינלנד וברזל משוודיה. החזית הפינית סייעה גם לגרמנים בעת המצור על לנינגרד באיגוף העיר מצפון באוגוסט 1941 (אך הפינים סירבו לתקוף את העיר) בעת שקבוצת ארמיות צפון בפיקוד ריטר פון לב איגפו את העיר מדרום.

בשל הכישלון במבצע ברברוסה בסתיו 1941 ובשל הכישלון במורמנסק הפינים החלו לפקפק ביכולתם של הכוחות הגרמניים ומנהיגי פינלנד שינו אסטרטגיה ורצו לפנות לשלום עם ברית המועצות. הפינים חיכו שהורמאכט והצבא האדום יתישו זה את זה כדי שהצעת השלום תבוא.

שיא ההתקדמות הפינית במלחמה
השטחים שמסרה פינלנד לברית המועצות בעקבות שתי המלחמות בין המדינות

ב-9 ביוני 1944 (שלושה ימים אחרי תחילת מבצע אוברלורד) פתחו הסובייטים במתקפה גדולה על הפינים באזור ימת לדוגה. הסובייטים התקדמו 21.7 ק"מ והתעורר חשש לשלומה של פינלנד. ב-28 ביוני כבשו הסובייטים בחזרה את פטרוזבודסק. שר החוץ הגרמני, יואכים פון ריבנטרופ, בא בהצעה לפינים לפיה גרמניה תספק לפינים נשק אנטי-טנקי מודרני (לפינים לא היו כלי נשק כאלו) כנגד המתקפה הסובייטית בתמורה להצהרה פינית שלא לשאת ולתת עם ברית המועצות. ב-26 ביוני 1944 הצהיר נשיא פינלנד ריסטו רייטי הצהרה שכזו. היטלר שלח לפינלנד 59 תותחי סער מסוג שטאג סימן 3 ויחידת מטוסים של הלופטוואפה.

בתחילת יולי 1944 הצליחו הפינים לבלום את הסובייטים בקרב טאלי-איהנטלה בעזרת הסיוע הגרמני, למרות עליונות מספרית וחומרית של הסובייטים. הפינים נסוגו 100 ק"מ אך הסובייטים כבר גנזו את הרעיון לכיבוש פינלנד. פתיחתו של מבצע אוברלורד והנחיתה בנורמנדי גרמו לסובייטים לחשוב כי מוטב לרכז את כוחותיהם בכיבוש מזרח ומרכז אירופה לפני שבעלות הברית המערביות יעשו זאת. מהצד השני הפינים כבר מאסו במלחמה והרמטכ"ל מנרהיים חזר ואמר שאם אסטוניה תכבש על ידי הסובייטים, יפסיקו הפינים בלחימתם - זאת כיוון שאסטוניה יכולה הייתה לשמש בסיס מצוין לתקיפות ימיות ואוויריות נגד פינלנד. ב-19 בספטמבר 1944 נסוגו החיילים הגרמנים מאסטוניה. ב-4 בספטמבר הכריזו הפינים על הפסקת אש וב-19 בספטמבר נחתם הסכם שביתת נשק בין ברית המועצות ופינלנד.

עם סיום המלחמה נפתחה מלחמת לפלנד שבסופה גורשו הגרמנים מאדמת פינלנד. באפריל 1945 גורשו הכוחות הגרמנים האחרונים מהמדינה. בחוזה פריז שנחתם ב-10 בפברואר 1947 אושררו תנאי שביתת הנשק מ-1944, והפינים העבירו לברית המועצות את חבל קרליה, סאלה ופטסמו.

היחסים עם ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינלנד שמרה על החוקה הדמוקרטית ועל הכלכלה החופשית שלה גם בתקופת המלחמה הקרה. הסכמים שנחתמו עם ברית המועצות ב-1947 ו-1948 כללו הגבלות שהוטלו על פינלנד וכן ויתורים טריטוריאליים. אף על פי שהקרבה למעצמה הסובייטית גרם לממשל הפיני להיות זהיר במיוחד בנושאי מדיניות החוץ (ר' פינלנדיזציה), פינלנד פיתחה שיתוף פעולה קרוב יותר עם המדינות הנורדיות האחרות והכריזה על עצמה נייטרלית בענייני הפוליטיקה של מעצמות העל.

למרות הסכם הדרכונים פינלנד לא יכלה להצטרף למועצה הנורדית עד שנת 1955 בשל חששות הרוסים שהיא תתקרב מדי למערב. באותה התקופה ברית המועצות ראתה במועצה הנורדית חלק מנאט"ו. באותה שנה פינלנד הצטרפה גם לאו"ם. בשנת 1961 היא הצטרפה לאיגוד הסחר החופשי האירופי.

התקופה שלאחר המלחמה בפינלנד הייתה תקופה של צמיחה כלכלית ויציבות חברתית ופוליטית בפינלנד. בחמישים השנה שלאחר מלחמת העולם השנייה פינלנד הפכה מחברה חקלאית שבעת מלחמות לאחת המדינות המפותחות-טכנולוגית ביותר בעולם, בעלת כלכלת שוק מתוחכמת ורמת מחיה גבוהה.

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

סין ורוסיה חשודות בריגול בקנה מידה גדול במשרד החוץ הפיני. הריגול התמקד בתעבורת הנתונים בין פינלנד לבין האיחוד האירופי, במהלך הצטרפותה של המדינה לאיחוד, ובסין ורוסיה ספציפית. הסברה המקובלת היא שהריגול החל באביב 2009 ונמשך ארבע שנים שלמות עד לחשיפתו. רשת הריגול נחשפה באביב 2013 והחל מחודש אוקטובר 2013, חוקרת את המקרה משטרת הביטחון של פינלנד (Supo).[1]

יחסים כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2014 הצטרפה פינלנד, כחברה באיחוד האירופי, לסנקציות כלכליות ופוליטיות הקשורות לסיפוח חצי האי קרים (2014) ולאירועים במזרח אוקראינה, שננקטו נגד רוסיה ומספר אנשים וארגונים רוסים ואוקראינים. ב-6 באוגוסט 2014 הטילה רוסיה סנקציות תגמול, אשר, לדעת מומחים, יכול להכות באופן קשה מאוד את הכלכלה של פינלנד. ב-15 באוגוסט התקיים בסוצ'י מפגש של נשיאי פינלנד ורוסיה, סאולי ניניסטה וולדימיר פוטין, והם דנו במגמות השליליות שהתגלו בשיתוף הפעולה הרוסי-פיני. לדעת פוטין, בעקבות הסנקציות הנוכחיות של האיחוד האירופי, "כל הקומבינציה של הסחר וההשקעות הרוסי-פיני היו תחת איום". הסנקציות של האיחוד האירופי והסנקציות הנגדיות של רוסיה הביאו לירידה משמעותית בסחר בין שתי המדינות; כך, בינואר 2015, לעומת ינואר 2014, היצוא של פינלנד לרוסיה ירד ב-43%, והיבוא מרוסיה לפינלנד ב-36%.

נציגויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוסיה מיוצגת בפינלנד בדרג השגרירות באמצעות שגרירות שהיא מחזיקה בהלסינקי, בירת המדינה.[2] רוסיה מיוצגת בפינלנד גם בדרג הקונסולרי באמצעות שלוש קונסוליות בערים: טורקו,[3] קוסאמו,[4] מרייהאמן.[5]
  • פינלנד מיוצגת ברוסיה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות שהיא מחזיקה במוסקבה, בירת המדינה.[6] פינלנד מיוצגת ברוסיה גם בדרג הקונסולרי באמצעות שלוש קונסוליות רשמיות שהיא מחזיקה בערים: מורמנסק,[7] סנט פטרסבורג,[8] פטרוזבודסק.[9]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי פינלנד–רוסיה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]