ישראל זנגוויל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ישראל זנגביל)
ישראל זנגוויל
Israel Zangwill
ישראל זנגוויל
לידה 21 בינואר 1864
לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 באוגוסט 1926 (בגיל 62)
מידהרסט, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת יורק, JFS, אוניברסיטת לונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי ציונות רוחנית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות כור ההיתוך עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אדית איירטון עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
כריכת התוכנייה למחזה כור ההיתוך, 1916
חברי מועדון חובבי ציון באנגליה, בעת ביקורם בירושלים, פסח, תרנ"ז (1897)

ישראל זַנְגְוִוילאנגלית: Israel Zangwill;‏ 21 בינואר 18641 באוגוסט 1926) היה סופר יהודי-בריטי ופעיל ציוני. מייסד התנועה הטריטוריאליסטית היהודית.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל זנגוויל נולד למשה ואלן (חנה) לבית מרקס בשכונת וייטצ'אפל בלונדון למשפחת מהגרים ענייה. אביו היגר מהעיירה ריבנישקי שבלטביה, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית.[1] אמו היגרה מפולין. בילדותו גדל בערים פלימות' ובריסטול. הוריו שבו ללונדון כשהיה בן שמונה והשתקעו באיזור איסט אנד. שם התחנך בבית הספר היהודי JFS (Jews' Free School), שבה הלימודים היו חינם. בית הספר העניק לתלמידיו חינוך כללי ודתי, ביגוד, מזון וכן שירותי בריאות.

בתום לימודיו המשיך בלימודים אקדמיים באוניברסיטת לונדון וסיים ב-1884 תואר ראשון במדעי הרוח, אנגלית וצרפתית בהצטיינות. במקביל, שימש כמורה במשרה חלקית ב-JFS.

לאורך תקופה זו נהג לרשום את אירועי היהודים ברובע זה, שישמש לו מאוחר יותר כחומר רקע ליצירותיו.

בסוף שנות ה-80 הגיע נפתלי הרץ אימבר מהודו ללונדון והתיישב בה. שם התיידד עם זנגוויל. בעוד זנגוויל לימד את אימבר אנגלית, הוא למד ממנו עברית. בנוסף, תוך כחצי שנה הספיק זנגוויל לתרגם את שיריו של אימבר "התקווה" ו"משמר הירדן" לאנגלית.

אשתו אדית איירטון (אנ') הייתה סופרת ופעילה סופרג'יסטית, שהייתה בתם של הפיזיקאי ומהנדס החשמל ויליאם אדוארד איירטון (אנ') ואשתו הראשונה הרופאה והפעילה הסופרג'יסטית מתילדה צ'פלין (אנ'). אמה מתה ב-1883, והיא גדלה עם אמה החורגת, המתמטיקאית ומהנדסת האלקטרוניקה היהודייה, הרת'ה איירטון (אנ'). נפטרה ב-1945, בגיל 70.

כמו אשתו, גם זנגוויל היה פעיל למען המאבק לשחרור האישה וכן למען השאיפה להנהגת שלום עולמי.

בנם, אוליבר זנגוויל (אנ') היה פסיכולוג בריטי נודע.

אחיו הצעיר של זנגוויל, לואי זנגוויל (אנ') (1869 – 1938), היה סופר אנגלי.

מבין חבריו היו ג'רום ק. ג'רום וה. ג'. וולס.

זנגוויל נפטר ב-1 אוגוסט 1926 בבית אבות סיעודי במידהרסט שבמערב סאסקס, שם אושפז בחודשיים האחרונים של חייו בשל דלקת ריאות בה חלה. נקבר בבית הקברות היהודי בשכונת גולדרס גרין [2]

פעילותו הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1895 יצר בנימין זאב הרצל קשר עם זנגוויל (באמצעות נורדאו - חברם המשותף) וביקש את עזרתו בהעלאת המודעות לבניין בית לאומי-יהודי בקרב הקהילה היהודית בבריטניה.[3] זנגוויל סייע להרצל בארגון פגישות אישיות עם אישים ממנהיגי הקהילה היהודית, כמו קולונל גולדסמית, סיר שמואל מונטגיו והרב אדלר - הרב הראשי של בריטניה, וכן בארגון אספה גדולה, בה נאם הרצל ב-24 בנובמבר 1895.[4]

באביב 1897 היה חבר במשלחת של האגודה הספרותית "המכבים", שבקרה בארץ ישראל.[5] ובהמשך, יחד עם מכס נורדאו כתב מאמרים ב"הצבי" - עיתונו של בן יהודה.[6]

במהלך 1903 סייע זנגוויל להרצל להיפגש עם אישים ופקידי ממשל בריטיים וייעץ לו, בנוגע לתוכנית אל עריש.[7]

"באחד הקונגרסים לקח זנגוויל חלק בוויכוח, אף-על-פי שלא היה ציר. כשערער מישהו על מעמדו החוקי, הכריז הרצל, שישב אז בראש: ‘אם יש בתוכנו גאון, לא ננהג בו מנהגים פורמליים רגילים’"[8]

לאחר שהקונגרס הציוני השביעי דחה את תוכנית אוגנדה, עזב זנגוויל את האולם, יחד עם עוד שלושים ותשעה צירי הקונגרס שהצביעו בעד קבלת תוכנית אוגנדה. הם ביטלו חברותם בהסתדרות הציונית ובספטמבר 1905 ייסדו את הארגון הטריטוריאלי - The Jewish Teritorial Organization (בקיצור JTO, אי“טא, יט"א, יט"ו), שחיפש אוטונומיה - בית לאומי לעם היהודי בכל ארץ שתהיה זמינה ולאו דווקא בארץ ישראל.[9] בעיני רובם, הדבר החשוב ביותר היה להוציא את היהודים מאירופה שבה הם נרדפים.[10]חלקם חשבו שממילא אין סיכוי שהעותמאנים יתנו ליהודים את הצ'ארטר לבנות מדינה יהודית בפלשתינה.[11] זנגוויל שהיה מראשי הציונים באנגליה, הצליח לסחוף מנהיגים ציוניים אנגלים נוספים שתמכו ברעיון[12] וכן גם הפעיל הציוני הצרפתי, המשורר אנדרה ספיר (שהעריץ את זנגוויל וכתב אודותיו ספר).

בשלהי 1905 פנה זנגביל לשר המושבות - אלפרד ליטלטון (אנ'), בבקשה למסור לאיט”א את השטח באוגנדה, שהוצע לתנועה הציונית, אך המשא ומתן שנמשך כשנתיים, הופסק בשל חילוקי הדעות בתוך הארגון. בהמשך, ניסו ראשי הארגון לשאת ולתת לגבי אופציות להתיישבות בקנדה אך התכנית נתקלה בהתנגדות.

בנובמבר 1906 ניהל זנגוויל משא ומתן רשמי עם ממשלת אוסטרליה ולמרות תמיכתו של ראש הממשלה - אלפרד דיקין התכנית ליישב יהודים באוסטרליה המערבית לא התקבלה.[11]

בשנת 1911, ניהל זנגוויל משא-ומתן עם ממשלת פורטוגל בדבר התיישבות יהודים באַנגוֹלה, שהייתה אז מושבה פורטוגלית ובסוף יולי 1912 אף שוגרה לשם משלחת סקר. לפי אחד המקורות התכנית נדונה ואושרה בסנאט הפורטוגלי, אך זנגוויל לא הסכים לנוסח ההחלטה, משום שלא הובלט בה עקרון האוטונומיה. מכל מקום, בינתיים פרצה מלחמת העולם ששמה קץ לנושא.[13][11]

מיוחסת לזנגוויל האמירה שארץ ישראל היא "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ", המתייחסת למיעוט וחוסר הייחוד הלאומי של האוכלוסייה הערבית שחיה במקום, לעומת העם היהודי החי ללא ארצו בגלות. זנגוויל אכן השתמש באמירה, אך מקורותיה הם כנראה מאמצע המאה ה-19.[14]

בלא כל הצלחה ולאור התפתחות התנועה הציונית, הפרק הארגון הטריטוריאלי. בשלהי 1914 ניסה חיים ויצמן לקרב את זנגוויל חזרה לתנועה הציונית, אך לדבריו, זנגוויל לא נענה.[8] ככל הנראה בגלל אכזבתו מההנהגה הציונית שלא ראתה בהצהרת בלפור הזדמנות למימוש מיידי של הקמת בית לעם היהודי.[10]

עם זאת, זנגוויל סייע לז'בוטינסקי לשכנע את שלטונות הצבא הבריטיים להקים גדוד עברי בתוך הצבא הבריטי וכשהוקם באלכסנדריה "גדוד נהגי פרידות לציון", זנגויל שלח אליו מברק ובו הביע את התקווה כי הגדוד יעזור בכבוש ארץ ישראל. הקשר הטוב בין השניים נמשך וכאשר, בינואר 1918, נערך בלונדון משתה לכבוד כבוש ירושלים על ידי הצבא הבריטי, היו שם שניהם. במכתב ל"ג'ואיש כרוניקל" (25 לינואר 1918) תיאר זנגוויל את המשתה ועל נאומו של ז'בוטינסקי, הוא כתב, בין היתר: "התשואות שפרצו בסיום דבריו של אותו יהודי רוסי כשרוני, הוכיחו עד כמה נוחה האנושות להאזין ללקח ולתביעות יהודים, אם אלה מוסברים לה בכנות וללא פחד... רחוק אני מלהסכים לכל דעותיו של סמל ז'בוטינסקי, ברם אני רואה בו אחד מזקופי הקומה המעטים שבינינו...". מפקד הגדוד - קולונל פטרסון, סיפר לזנגוויל שהוא המליץ למנות את ז'בוטינסקי לקצונה וזנגוויל כתב: "... ברם, מה שלא תהיה הדרגה שה'גויים' יעניקו לז'בוטינסקי, הוא בעצמו כבר משח את עצמו לנשיא בישראל" והוסיף: "כי כל זמן שעמנו יכול להוציא מקרבו נשמות כמו ז'בוטינסקי, לא תנתק שרשרת המנהיגים, השליחים של הציונות, ובוא יבוא יום בו יקום עמנו". בראשית שנת 1920, זנגוויל ביטא ביקורת חריפה כלפי השלטונות הבריטיים שבגדו בעם ישראל וכלפי ההנהגה הציונית שבגדה ברעיונותיו של הרצל. בין היתר כתב: "נשאר לי רק לבכות על שנים שבוזבזו, על התנגשויות שהיו לשווא, על כספים שהוצאו למטרות בלתי מועילות, על הרצל ועל וולפסון, על ז'בוטינסקי ואנשי הגדוד שלו, ואחרון אחרון אך לא פחות חשוב – על קפטיין יוסף תרומפלדור שקרא בנשימתו האחרונה 'טוב למות בעד ארצנו' ".[10]

לאחר שז'בוטינסקי ואנשי ההגנה נעצרו באפריל 1920, מחה על כך זנגוויל בלונדון ובין היתר, כתב: "ברצוני להביע גם הערצתי את ז'בוטינסקי ביחד עם התקווה שהוא והאסירים האחרים שנמצאו אשמים בפשע של הגנה עצמית יחליפו במהרה מקומות עם שופטיהם". ב-1923 זנגויל נשא נאום בפני הקונגרס היהודי האמריקני, תחת הכותרת "שומר מה מליל" שבו תקף את ההנהגה הציונית, על שהחמיצה שעת כושר אחרי מלחמת העולם, להקים מדינת יהודים בארץ ישראל ("הרגע הגדול מצא אנשים קטנים").[10]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • על אף שזנגוויל עזב את התנועה הציונית, הספיד אותו עורך עיתון הארץ - משה גליקסון, במאמר בעיתון ובין היתר כתב: "שריד האש המשולשת שפרצה ממערב, כבה" ובהמשך הבהיר את כוונתו: "הרצל, נורדאו וזנגוויל – זאת היא שלשלת היוחסין מתקופת הזוהר, לפני הכרזת בלפור, לפני תקופת הוויתורים. עכשיו נותקה החוליה האחרונה מן השלשלת. אבל שמו של זנגוויל יהיה משולב תמיד בשלשלת הממלכתיות הישראלית".[15]
  • במכתבו של ביאליק לפיכמן מיום 14 אוגוסט 1931 (א' אלול תרצ"א), עולה כי לאחר מותו של זנגוויל הוקמה בלונדון "קרן ספרותית לזכר זנגוויל", לתמיכה בסופרים נזקקים.[16] כך למשל יוכבד בת מרים ו-יעקב קופליביץ פרסמו את ספרי שיריהם בהוצאת קרן זנגוויל.[17]
  • לאחר מותו, נקרא על שמו, אחד מארבעת הבניינים של בית הספר בו למד ואחר כך - לימד.
  • על שמו של זנגוויל נקראו רחובות בישראל.

יצירתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיו, אשר תיעדו חיי היהודים בגטו שבלונדון, התאפיינו באמירה סימבולית על חיי היהודים בגולה, ששולבה בה מחאה על מצבו הקיומי של העם היהודי ודחף עז לתקן ולשנות אותם. הן נעשו מקובלות בקרב יהודים אוהבי ספרות יפה ושוחרי התנועה הציונית, גם לאחר שזנגוויל פרש ממנה.

ספרו "ילדי הגטו" (ראה אור ב-1892) מספר על יהודי הגר בגטו המטיל ספק בדתו אך למרות זאת ממשיך בערכי היהדות מתוך סיפוק רוחני. ספר זה זכה להצלחה בינלאומית. בספרו "חולמי הגטו" מתאר ישראל זנגוויל דמויות היסטוריות של יהודים מתבוללים.

בסיפור קצר בשם "תיבת נח" שכתב בשנת (1899) תיאר זנגוויל את קורותיה של מדינת אררט על פי חזונו של מרדכי מנואל נח שביקש להקים מדינה ליהודים באי גרנד איילנד בארצות הברית.

יוסף קרוק הביא מפיו של וילהלם פלדמן, יהודי "מתבולל" שחי בפולין ותרגם כמה ממחזותיו של זנגוויל לפולנית, את הערכתו של פלדמן לגבי יצירתו של זנגוויל. להערכתו של קרוק, "פלדמן הבין יפה מאוד את תפיסתו של זנגוויל, ואת הטראגדיה ההיסטורית היהודית בכלל. הוא כתב נכון, ש'סביבתו האמנותית של זנגוויל הוא הגיטו, ונשמתו — הוא החלום'. שכן כל הדמויות אשר זנגוויל מתאר אותן, למן הגיטו הוונציאני והרומי ועד לשפינוזה, לסאל והיינה, מהווים אחדות אחת, אשר מתגלמת במארטירולוגיה של עם ישראל. האישים היהודיים הטראגיים מושיטים ידיהם אל האור, אך האור צורב את ידיהם באופן מכאיב, מאיר באורח בולט עוד יותר את פצעיהם ואת הטלאי הצהוב שעל בגדיהם. הניגוד שביניהם ובין העולם נעשה חריף וטראגי יותר. השלמות הרוחנית הישנה נשברה".[18]

מבין מחזותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"כור ההיתוך" (הוצג ב-1909)מחזה שדן בחיי היהודים המהגרים לאמריקה. גיבור המחזה הכריז: "אמריקה היא כור ההיתוך של אלוהים, כור ההיתוך הגדול שבו כל גזעי אירופה נמסים ומתחדשים... גרמנים וצרפתים, אירים ואנגלים, יהודים ורוסים - לתוך כור היתוך עם כולכם! אלוהים עושה את האמריקאים"[19]

"מלך השנוררים"[20](עובד למחזה בצרפת על ידי הסופר צרפתי-ישראלי מרקו קוסקס, בשם: "Le Roi des Schnorrers")

מפרי עטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרגום עברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד ויטל, הברירה של זנגוויל, קשת החדשה, 13, (2005), עמ' 133–145.
  • עדנה נחשון, ישראל זנגוויל: הגטו על במת התיאטרון, הדאר, 79, יד, תש"ס, עמ' 13-16; 79, טו: עמ' 22–23.
  • מירה קצבורג-יונגמן, זנגוויל מול פינסקר והרצל: גישות שונות ל"בעיית היהודים", הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 11, ב-2, תשנ"ד, עמ' 171–177.
  • מירה קצבורג-יונגמן, ישראל זנגוויל, ארץ-ישראל והבעיה הערבית, יהדות זמננו, 8, (תשנג), עמ' 153–176.
  • יוסף נדבה, ישראל זנגוויל והבעיה ערבית, האומה, ד, (תשכו), עמ' 209–216.
  • גור אלרואי, מחפשי מולדת: ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית (יט"א) ומאבקה בתנועה הציונית בשנים 1925-1905, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות והוצאת מוסד ביאליק, תשע"ג (2011).
  • Andre Spire, Israël Zangwill, Paris: Cahiers de la Quinzaine, 1909. (בצרפתית)
  • Joseph Leftwich, Israel Zangwill, London: J. Clarke; New York: T. Yoseloff, 1957.
  • Maurice Wohlgelernter, Israel Zangwill: A study, New York: Columbia University Press, 1964.[22]
  • Joseph H. Udelson, Dreamer of the Ghetto: The Life and Works of Israel Zangwill, Tuscaloosa: University of Alabama Press (Judaic studies series), 1990.
  • Meri-Jane Rochelson, A Jew in the Public Arena: The Career of Israel Zangwill, Detroit, Mich.: Wayne State University Press, 2008.

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לתולדותיו של ישראל זנגוויל
  2. ^ Israel Zangwill (1864-1926) - Find a Grave..., www.findagrave.com (באנגלית)
  3. ^ תיאודור הרצל, עניין היהודים – ספרי יומן (1895 – 1898), מוסד ביאליק, ירושלים, הוצאת הספריה הציונית, 1997, עמ' 257-258
  4. ^ ישראל כהן, נתן מיכאל גלבר, קיצור תולדות הציונות: מראשיתה ועד ימינו אלה - פרק ג: תקופתו של הרצל 1895–1904, באתר benyehuda.org
  5. ^ שיירת המכביים בירושלים, הצבי, 30 באפריל 1897
  6. ^ חמדה בן־יהודה, בן־יהודה: חייו ומפעלו (פרק כ"ג - תקופת הפז"), באתר benyehuda.org
  7. ^ זלמן דוד לבונטין, עובדות נשכחות מעבודת ההסתדרות הציונית - פרק ט' /, באתר benyehuda.org - פרויקט בן־יהודה
  8. ^ 1 2 חיים ויצמן. תורגם מאנגלית ע"י אשר ברש, חיים ויצמן - מסה ומעש: זכרונות חייו של נשיא ישראל - פרק שניים עשר / חיים ויצמן / אשר ברש -, באתר benyehuda.org = פרויקט בן־יהודה
  9. ^ חיים ויצמן. תרגם מאנגלית אשר ברש., חיים ויצמן - מסה ומעש: זכרונות חייו של נשיא ישראל - פרק שישי, באתר benyehuda.org - פרויקט בן־יהודה
  10. ^ 1 2 3 4 הרב טוביה פּרֶשֶל, זנגוויל וז'בוטינסקי, באתר לזכרו של הרב טוביה פּרֶשֶל, ‏2018-08-09
  11. ^ 1 2 3 ישראל כהן, נתן מיכאל גלבר, קיצור תולדות הציונות: מראשיתה ועד ימינו אלה (פרק ד'), באתר benyehuda.org - פרויקט בן־יהודה
  12. ^ חיים ויצמן. תורגם מאנגלית ע"י אשר ברש, חיים ויצמן - מסה ומעש: זכרונות חייו של נשיא ישראל - פרק שמיני / חיים ויצמן / אשר ברש -, באתר benyehuda.org = פרויקט בן־יהודה
  13. ^ זאב ז'בוטינסקי, סִפּוּר יָמַי – חלק שני (פרק: "הדגש היהודי"), באתר benyehuda.org
  14. ^ Diana Muir, A Land without a People for a People without a Land, Middle East Quarterly, spring 2008, pp. 55-62
  15. ^ משה גליקסון, ישראל זנגביל, באתר benyehuda.org פרויקט בן יהודה, ‏“הארץ”, כ“ב אב תרפ”ו 2.8.26
  16. ^ אגרות ־ כרך חמישי תרצ"א / חיים נחמן ביאליק - פרויקט בן־יהודה, באתר benyehuda.org
  17. ^ ראה שם בערה מס' 133
  18. ^ יוסף קרוק, תחת דגלן של שלש מהפכות, תל אביב: מחברות לספרות, 1968, עמ' 213
  19. ^ מצוטט בספרו של Gary Gerstle : American Crucible; Race and Nation in the Twentieth Century עמוד 55 שיצא ב-2001 בהוצאת: Princeton University Press התרגום של: Haim Kenig
  20. ^ ישראל זנגוויל, Le-Roi-des-Schnorrers babelio.com/livres/Zangwill-Le-Roi-des-Schnorrers
  21. ^ ד. רוטבלום, אוצר הסִפרה: ביבליותיקה עברית, המגיד, 15 בספטמבר 1898.
  22. ^ סקירה קצרה: מדף ספרים: מחקר ביקורתי על ישראל זנגוויל, דבר, טור 2, 26 במרץ 1965.