ישראל סגל (שחקן)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ישראל סגל בתפקידו ב"ווירשינינקאי" (Viršininkai) מאת וינצס קודירקה

ישראל סגל (ביידיש: סעגאל; 1906/7ה' בתשרי תשמ"ו[1] ספטמבר 1985) היה שחקן ובמאי תיאטרון יהודי ליטאי-ישראלי. המנהל האמנותי של התיאטרון בגטו וילנה, ממייסדי תיאטרון שארית הפליטה בגרמניה, שחקן "האהל".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל בן אברהם[1] סגל נולד וגדל בעיירה שאוולי (שאולאי) שבצפון-מערב רוסיה (ליטא). סיים את לימודיו בבית הספר הממלכתי הגבוה למשחק בקובנה בהדרכת מיכאיל צ'כוב, ומשנת 1932 פעל כשחקן מקצועי. שימש עוזר-במאי בתיאטרון הליטאי בעיר קְלַייפֶּדָה (מֶמֶל).

בווילנה תחת הכיבוש הסובייטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1939, עם מלחמת העולם השנייה, נכבשה ליטא על ידי ברית המועצות ופולין חולקה בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב; העיר וילנה הועברה לליטאים והייתה לבירת ליטא, ומרכז הפעילות התיאטרונית בליטא החל לעבור מהבירה הקודמת ("הזמנית"), קובנה, לווילנה. עם סיפוחה של ליטא לברית המועצות והכרזתה כרפובליקה סובייטית בקיץ 1940, התכוננו להקות התיאטרון היהודיות בקובנה ובווילנה להקמת תיאטרון יהודי ממלכתי. משרד ההשכלה הליטאי הסתפק תחילה בהגדלת הסובסידיה לתיאטרון. הדרמטורג של התיאטרון המאוחד היה הסופר והמשורר מחבורת "יונג וילנה" חיים גראדה, הבמאים – ניקולאי אלישיב (המנהל האמנותי לשעבר של "רעמיקאַט" (רעוויו און מיניאַטור קונסט־טעאַטער), התיאטרון האמנותי לרֶבְיוּ ומיניאטורה; בנו של "בעל-מחשבות") וישראל סגל, המנהל האדמיניסטרטיבי היה יצחק זיגר (פליט מוורשה, ששימש במשך שנים בתפקיד זה ב"וויט" (התיאטרון היהודי של ורשה), ולאחר שנמלט לווילנה – ב"רעמיקאַט"); בפברואר 1941, לאחר שעלה זיגר לארץ ישראל, מונה במקומו אלפרוביץ, תעשיין קובנאי לשעבר שהיה מקורב לחוגי השמאל. במאי 1941 החליט משרד ההשכלה לאחד עם התיאטרון בקובנה עם התיאטרון בווילנה לשם ייסוד תיאטרון ממלכתי. סגל היה חבר מטעם התיאטרון בווילנה בוועדה המשותפת (קובנה–ליטא) שהוקמה לצורך זה. הלהקה כללה את כל השחקנים היהודים שהיו אז בווילנה, והוועדה הייתה צריכה לבחור בנוסף כמה מבין השחקנים הקובנאיים שיעברו לווילנה. סגל, ביחד עם שבתי בליאכר[2] והשחקנית מוסיה סמורגונסקה, שעמדה בראש ועד העובדים, ניהל משא ומתן עם נציגת ה"גוֹרקוֹם" (המזכירות העירונית של המפלגה), סטאליצ'קה, על הרכבו של התיאטרון העתיד לקום. כמנכ"ל התיאטרון התמנה הסופר דוד אומרו, עורך העיתון "ווילנער עמעס", כמנהל אמנותי – הבמאי הווילנאי מקס (מיטיה) ויסקינד[3], וכסגנו – ישראל סגל. לקראת חגיגות האחד במאי 1941 הוכרז התיאטרון רשמית כ"תיאטרון הדרמטי הממלכתי היהודי של ווילנה" (ווילנער יִידישער מעלוכישער דראַמטעאַטער). הפתיחה החגיגית התקיימה באולם ששופץ לצורך זה, עם הצגת בכורה של המחזה הסובייטי "פלאטון קרצ'ט" (Платон Кречет) מאת אלכסנדר קורנייצ'וק (Корнейчук), בבימויו של ויסקינד. כבכורה שנייה הוצג המחזה "עמך" לשלום עליכם, בבימויו של הנריק שארה (שפירא). הבכורה נערכה ב-21 ביוני 1941; כמה שעות לאחר מכן החל מבצע ברברוסה (הפלישה הנאצית לברית המועצות), וכעבור יומיים הגיעו הכוחות הגרמנים לווילנה[4]

תחת הכיבוש הנאצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגל ניצל מהרצח ההמוני שנערך ביהודי וילנה עם כיבושה על ידי הנאצים, ועם ייסוד גטו וילנה בספטמבר 1941, נשלח לגטו הקטן יותר מבין השניים שהוקמו (גטו 2); שם קיבל אותו מנדל בּאלבֶּרישסקי, מנהל מחלקה ביודנראט[5], לעבודה כאב-בית. באוקטובר חוסל גטו 2;[6] במהלך חיסול הגטו שהה במסתור עם מורָה לאנגלית בשם טרוֹקמן, ולאחר ששרדו הסתננו השניים לגטו 1, שהיה עתה לגטו היחידי בווילנה[7]. כעת התגורר סגל ברח' ארקליו 3, שבו התגוררו חשובי היודנראט והמשטרה היהודית ואח"מים אחרים, בהם יו"ר היודנראט אנטול פריד ומפקד המשטרה יעקב גנס[8], שהיה קרוב-משפחתו[9].

עם חיסול הגטו נשלח סגל למחנות העבודה באסטוניה בטרנספורט האחרון של גטו וילנה. הרכבת התעכבה כמה שעות בתחנת שאוולי, והיהודים שהיו עליה השליכו פתקאות שנועדו לעיניהם של עובדי הרכבת היהודים, על מנת שייוודע גורלם של אחיהם[10]. באלברישסקי, שנשלח גם הוא באותו טרנספורט, סיפר בזיכרונותיו כי בעת שחנתה שם הרכבת, ניגש אליו קצין גסטפו עם פיסת נייר שעליה כיתוב ביידיש והורה לו לקרוא אותה עבורו; היה זה פתק מאת סגל, ובו כתב: "אני, ישראל סגל משאוולי, נוסע עכשיו מווילנה לאסטוניה לעבוד, ברכבת משא. בווילנה חיסלו את הגטו"[11]. באסטוניה נכלא סגל במחנה קלוגה (Klooga) ובמחנה אילינורמה (Ilinurme)[12], שהיה מרוחק מיתר מחנות העבודה[13][14].

בגרמניה לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגל שרד את המלחמה, ואחריה עבר לעיר מינכן שבאזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה, שבה התרכזה שארית הפליטה. שם היה ממייסדי תיאטרון "מיט" (ראשי תיבות: מינכענער יִידישער טעאַטער, 'התיאטרון היהודי של מינכן') – 'התיאטרון הייצוגי של שארית הפליטה' (רעפּרעזענטאַנץ-טעאַטער פֿון דער שארית-הפּליטה) שליד דירקטוריון התרבות והחינוך של הוועדה המרכזית של שארית הפליטה באזור האמריקאי בגרמניה[15], והיה חבר הנהלת התיאטרון ומזכיר אגודת השחקנים. בין ההצגות שהשתתף בהן הייתה העלאת המחזה "שלמה מולכו" לאהרן גלאנץ-ליילס[16]

ב-10 באוגוסט 1946 העיד סגל במשפטי נירנברג. בתצהירו מסר אמנם כי "אני הייתי מנהל תיאטרון הגטו, שהגרמנים הכריחו אותנו לקיים";[17] אולם במאמר שפרסם באותה שנה בגיליון הראשון של "פֿון לעצטן חורבן" ('מן החורבן האחרון') – כתב העת לתולדות החיים היהודיים בתקופת המשטר הנאצי, שערך ישראל קפלן והופיע מטעם הוועדה ההיסטורית המרכזית שליד ועד שארית הפליטה – הודה כי האחריות לייסוד התיאטרון הייתה של יעקב גנס[18].

אשתו של סגל, השחקנית מירה (מרים) בלויפארב[19] נספתה בשואה (בווילנה בראשית המלחמה[20] או בגטו קובנה[21]). לאחר המלחמה נישא סגל לבטי, שחקנית ילידת וילנה.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1949[22] עלה סגל לישראל עם אשתו בעלייה ההמונית שלאחר קום המדינה והתיישב בתל אביב. בדצמבר 1950 התארגנה בתל אביב קבוצה של שחקנים, עולים חדשים ממזרח אירופה, במטרה להקים תיאטרון רפרטוארי (אנ') ביידיש. אף שחלקם ידעו עברית, הוחלט על הקמת תיאטרון ביידיש כדי ליצור הזדמנויות תעסוקתיות עבור שחקנים עולים חדשים שלא השתלבו בתיאטרון העברי. סגל (פוליגלוט ששלט ב-7 שפות[23]) היה מהשחקנים המרכזיים בלהקה, לצד דוד הארט ונתן וולפוביץ', שעמד בראשה[24]. התיאטרון שכן בשכונת גבעת עלייה בדרום יפו. לדברי רחל רוז'נסקי, לא היה ללהקה צורך בבמאי, שכן השחקנים הכירו את התפקידים וזכרו את הבימוי של ההצגות; תיאטרון זה היה "העברה, כמעט ישירה, של תיאטרון יידיש ממזרח אירופה אל המציאות הישראלית, לא רק ברפרטואר שלו אלא גם במשחק, בבימוי ואפילו באווירה שנוצרה בו"[25]. בידי הלהקה אף עלה לגבור על התנגדות הממסד (באמצעות המועצה לביקורת סרטים ומחזות וגורמי האכיפה) לתיאטרון ביידיש, באמצעות הגשת עתירה לבג"ץ. ואולם, חרף הקשיים מצד הממסד והחברה, התיאטרון חדל מלהתקיים ב-30 ביולי 1952[26].

בשנת 1953 הצטרף סגל לתיאטרון "האהל", ושיחק בו עד 1956. הוא השתתף בהצגות "מנדל החוכר" לי"ל פרץ (1953)[27] "החולה המדומה" למולייר (1953)[28] "אדם מס' 15" לאדוארד הול (1953)[29] "סוף העולם" למשה שמיר (1954)[30] "הם ידעו מה רצונם" לסידני הווארד (1955)[31] "אלדורדו" ליגאל מוסינזון (1955)[32] "דונה גרציה" לקדיה מולודובסקי (1956)[33]

בסוף שנות ה-50 (וייתכן שגם בשנות ה-60[20]) פעל כמעבד ובמאי תסכיתים (בעיקר מיידיש) ב"קול ישראל", בהם "מותו של המלך ליר" למנדל מן, "אחשוורוש" לגולדפאדן[34] ו-"איוואנוב" לצ'כוב[35] ב-1959 השתתף בהצגה "לבדו בתוך הלילה" ליגאל מוסינזון בתיאטרון "סדן" שייסד הסופר[36] ב-1960 הצטרף לתיאטרון זווית, ובו השתתף בהצגות "אהבה שכזאת" לפבל קוהוט (1960), "פרשת פינדוס" לפאולו לוי (1961), "הכתבנים" למוריי שיסגאל ו"שטח של הפקר" ליהודה עמיחי (1962)[37] וב-1963 השתתף בהצגה בתיאטרון הקאמרי: "גיבורי היום" למישל דה גלדרודה (אנ')[38]

ב-1964 שב ל"אהל", ושיחק בתיאטרון עד סגירתו ב-1969. בתקופה זו שיחק בהצגות "ויקטור" לרוז'ה ויטרק (אנ')‏ (1964)[39] "הכד השבור" להיינריך פון קלייסט (1964), "הפראית" לז'אן אנווי (1965), "מארחים את מר סלון" (או "מר סלון יקירנו") (אנ') לג'ו אורטון (אנ')[40] "הרעב והצמא" לאז'ן יונסקו (1966)[41] "על חומותייך ירושלים" ליהושע בר-יוסף (1967)[42] "קומדיה שחורה" (אנ') ו"שקרים לבנים" לפיטר שייפר (1967)[43] "שברו את הכלים" ליגאל מוסינזון (1968)[44] ו-"חופרי הזהב, או: אוצרו של נפוליאון" (עיבוד ל"האוצר") לשלום עליכם (1968)[45] לאחר סגירתו של "האהל", השתתף ביוני 1969 עם עוד מיוצאי התיאטרון בהצגה שכללה את שני המחזות הקצרים "החלום האמריקני" ו"מותה של בסי סמית" לאדוארד אלבי ב"צוותא", בבימוי ניקו ניתאי[46] בנובמבר 1969 השתתף ב"ידידי הארווי" בתיאטרון חיפה.

סגל שיחק בעיקר בתפקידי אופי קטנים. במרוצת שנות ה-70 השתתף במספר סרטי קולנוע ישראליים: "התמהוני" (1970), "פְלוֹך" (1972), "מיכאל שלי" (1975)[47] בביקורתו על הסרט "פלוך" ב"דבר" כתב זאב רב-נוף כי יתר השחקנים משלימים את אברהם חלפי, "ורובם עושים זאת היטב... ויותר מכולם ישראל סגל בתפקיד זבש. סגל הוא אחד השחקנים המקופחים בישראל. נהניתי מכל רגע בהופעתו, והצטערתי מאוד שתפקידו נגמר מהר. השחקנים – בעיקר חלפי ולא מעט גם סגל – הם הדבר השלם ביותר בסרט."[48]

ישראל סגל היה נשוי כ-40 שנה לבטי סגל, שחקנית האהל, ובני הזוג התגוררו ברחוב גורדון בתל אביב. שנים רבות לפני מותו חלה בפרקינסון, ואשתו סעדה אותו. כשנתיים לפני מותם תרמו בני הזוג את עזבונם האמנותי למוזיאון התיאטרון בתל אביב מיסודו של עמיתם ל"אהל" יהודה גבאי, ובו מחזות וקטעי הומור וסאטירה מראשית המאה ה-20 וכן מאמרים ביידיש על תיאטרון וספרות שפרסם סגל בעיתונות של יוצאי המחנות.

בקיץ 1985 טבעה אשתו בים בחוף תל אביב, לאחר שהים היה סוער והמצילים נעדרו מעבודתם; גופתה נמשתה בבוקר מחוף גורדון[49] בעקבות מותה הפתאומי עבר סגל להתגורר בבית אחותה. חמישה שבועות לאחר מכן חלה הרעה במצבו הבריאותי, הוא אושפז בבית החולים איכילוב וכעבור כשבוע נפטר שם, בן 78 במותו. נקבר לצד אשתו בבית העלמין הדרום[1][50]

המחזה "גטו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גטו (מחזה)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 ישראל סגל באתר חברה קדישא ת"א–יפו,
  2. ^ בליאַכער, שבתי, בתוך: זלמן זילבערצווייג (געזאמלט און רעדאקטירט), לעקסיקאָן פֿון יִידישן טעאַטער (ארוסיגעגעבן אונטער דער השגחה פֿון דער יידישער אקטיארן-יוניע אין אמעריקע), כרך ה: קדושים בּאנד, מקסיקו סיטי: אלישבע, 1967, עמודות 3883–3890, בארכיון האינטרנט.
  3. ^ וויסקינד, מאַקס, בתוך: זילבערצווייג, לעקסיקאָן פֿון יִידישן טעאַטער, כרך ה (1967), עמודות 4113–4118, בארכיון האינטרנט.
  4. ^ ישראל סגל, 'התיאטרון היהודי בליטא (בין שתי מלחמות העולם 1915–1943)' (מיידיש: ר[פאל] חסמן), בתוך: יהדות ליטא, כרך ב: היהודים בליטא מ-1918 עד 1941, תל אביב: איגוד יוצאי ליטא בישראל, תשל"ב, עמ' 277–278 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק., תמונה 1031); דב לוין, 'שנת פריחה ושירת-הברבור (התיאטרון היהודי בליטא הסוביטית ב-1940-41)' (סוף), במה 73–74 (1977), 57, 60.
  5. ^ אהרון עינת, 'הקדמה', בתוך: החיים הפנימיים בגטו וילנה, עבודת דוקטור בהדרכת דב לוין ודליה עופר, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2006, עמ' 5 (גרסת html).
  6. ^ וילנה (Vilna, Vilnius, Wilno), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם".
  7. ^ מ[ענדל] באלבערישסקי, שטאַרקער פֿון איַיזן: איבערלעבונגען אין דער היטלער תקופה, תל אביב: המנורה, תשכ"ז, עמ' 265; בתרגום לאנגלית: Mendel Balberyszski, Stronger Than Iron: The Destruction of Vilna Jewry 1941-1945: An Eyewitness Account; revised and edited by Theodore Balberyszski; translated from the original Yiddish edition by Abraham Cykiert and Theodore Balberyszski, Jerusalem: Gefen Publ. House, 2010, p. 160.
  8. ^ עינת, החיים הפנימיים (2006), עמ' 70.
  9. ^ באלבערישסקי, שטאַרקער פֿון איַיזן (תשכ"ז), עמ' 265). באלברישסקי עצמו התגורר באותו בית (עינת, שם, שם).
  10. ^ מ[רק] דבורז'צקי, מחנות היהודים באסטוניה 1942–1944; המביא לבית הדפוס ומתרגם שירי מחנות אסטוניה: אהרן מאירוביץ, ירושלים: יד ושם, תש"ל, עמ' 97.
  11. ^ באלבערישסקי, שטאַרקער פֿון איַיזן (תשכ"ז), עמ' 503 (באנגלית: עמ' 282).
  12. ^ דבורז'צקי, מחנות היהודים באסטוניה (תש"ל), עמ' 33, 167; הנ"ל, סאָוויעטישע קריגס-געפאַנגענע, בספרו: ווייסע נעכט און שווארצע טעג: יידן-לאגערן אין עסטאניע, תל אביב: פארלאג י. ל. פרץ, תשל"א 1970, עמ' 269.
  13. ^ דבורז'צקי, מחנות היהודים באסטוניה (תש"ל), עמ' 293.
  14. ^ עוד על קורותיו בשואה ראו עדותו של ישראל סגל, יד ושם, ס-2535/90.
  15. ^ נאָרבערט האָראָוויץ, 'יִידיש טעאַטער פֿון דער שארית-הפּליטה', בתוך: פֿון נאָענטן עבר: מאָנאָגראַפיעס און מעמואַרן, כרך א, ניו יורק: אַלוועלטלעכער יִידישער קולטור-קאָנגרעס, 1955, "בראשית; 'מיט'-רעפּרעז. טעאַטער פֿון דער שארית-הפּליטה", עמ' 113, 116–117.
  16. ^ וראו: ק. שבתאישלמה מולכו בתוך שארית הפליטה (מכתב מגרמניה), הצופה, 19 בדצמבר 1947.
  17. ^ מובא אצל: Solon Beinfeld, 'The Cultural Life of the Vilna Ghetto,' Simon Wiesenthal Center Annual 1 (1984), 6.
  18. ^ ישראל סעגאל, 'דער ערשטער קאנצערט אין ווילנער געטא', פֿון לעצטן חורבן 1 (1946), 12–13; מובא אצל Beinfeld, שם.
  19. ^ ישראל סגל, התיאטרון היהודי בליטא (תשל"ב), עמ' 278 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק,, תמונה 1032).
  20. ^ 20.0 20.1 איציק מאנגער, יאָנאַס טורקאָוו, משה פערענסאָן (רעדאקציע קאלעגיע), יִידישער טעאַטער אין אייראָפּע צווישן ביידע וועלט מלחמות: מאַטעריאַלן צו דער געשיכטע פֿון יִידישן טעאַטער, כרך ב, ניו יורק: אלוועלטלעכער יידישער קולטור קאנגרעס, תשל"א, עמ' 195.
  21. ^ בלויפאַרב, מיראַ, בתוך: זילבערצווייג, לעקסיקאן פון יידישן טעאטער, כרך ה (1967), עמודה 4852, בארכיון האינטרנט.
  22. ^ בין הבאים, דבר, 7 ביולי 1949.
  23. ^ טלילה בן-זכאירק התאריך נוסף למצבה הכפולה, מעריב, 24 בספטמבר 1985.
  24. ^ דיאגו רוטמן, 'תיאטרון יידיש בישראל, 1948–1988', זמנים 99 (2007), 40.
  25. ^ רוז'נסקי, אנו שחקנים (תשס"ט), עמ' 62.
  26. ^ לדיון נרחב בעניין התיאטרון ראו רחל רוז'נסקי, '"אנו שחקנים יהודים מהגולה": המאבק לקיומו של תיאטרון רפרטוארי ביידיש בישראל, 1950–1952', בקורת ופרשנות 41 (תשס"ט), 41–64.
  27. ^ י. מ. ניימן, "מנדל החוכר" ב"אהל", דבר, 8 במאי 1953,
  28. ^ י. מ. ניימן, "החולה המדומה" ב"אהל", דבר, 16 באוקטובר 1953,
  29. ^ מ. ז. טלמחזות שעייפו למלחמה, משמר, 1 בינואר 1954,, המשך.
  30. ^ א. נהור, סוף העולם, חרות, 16 ביולי 1954,
  31. ^ מ. גייס, "הם ידעו מה רצונם", דבר, 8 ביולי 1955,
  32. ^ מ. גייס, מה בין "קזבלן" ל"אלדורדו"?, דבר, 26 באוגוסט 1955,
  33. ^ ר. עזריה'דונה גרציה' ב'אהל', מעריב, 13 במרץ 1956.
  34. ^ ביקורת: מיכאל קשיב, הנכם מאזינים ל...: לא כל יום פורים, חרות, טור 2, 27 במרץ 1959.
  35. ^ ביקורת: רם עברוןמאזני המאזין: החוב לא נפרע, מעריב, 31 ביולי 1959.
  36. ^ "לבדו בתוך הלילה": הצגה שניה של "סדן", דבר, 3 באוגוסט 1959.
  37. ^ א. בן-מאיר, שני מערכונים בתיאטרון "זוית", חרות, 30 בנובמבר 1962,
  38. ^ בכורת "גבורי היום" במוצ"ש ב"הקאמרי", דבר, 4 במרץ 1963.
  39. ^ הצגת בכורה, מעריב, 24 ביולי 1964,; א. בן-מאיר, "ויקטור" ב"אהל", חרות, 14 באוגוסט 1964.
  40. ^ שרגא הר-גיל, מסך ומסכה: "מארחים את מיסטר סלואן", מעריב, טורים 2–3, 22 בספטמבר 1965,; הצגות בכורה, מעריב, 26 בנובמבר 1965; נחמן בן עמימאמץ מיותר: "מר סלון יקירנו" – בתיאטרון "אהל", מעריב, 30 בנובמבר 1965; "מר סלון" יקירנו", דבר, 20 בדצמבר 1965 (מודעה) (מבחר ביקורות).
  41. ^ טלילה בן-זכאימסך ומסכה: עונה ב"אהל" לשני שחקני "תיאטרון העונות", מעריב, טורים 2–3, 5 ביוני 1966,; הצגות חדשות ב"אהל", דבר, טור 2, 4 ביולי 1966.
  42. ^ טלילה בן-זכאימסך ומסכה: ה"אהל" מנסה להתנער מחדש, מעריב, טורים 1–2, 9 ביולי 1967,; הצגות בכורה, מעריב, 4 באוגוסט 1967
  43. ^ טלילה בן-זכאימסך ומסכה: "פנים חדשות" – בבכורת "אהל", מעריב, 31 באוקטובר 1967,; מדריך לאירועי השבוע: תיאטרון, דבר, טור 1, 3 בנובמבר 1967; חוה נובקכל העולם במה: "קומדיה שחורה" – על סף הבכורה, דבר, טור 2, 8 בנובמבר 1967; טלילה בן-זכאימסך ומסכה: מחזות "צבעוניים" – באהל, מעריב, טור 3, 14 בנובמבר 1967.
  44. ^ מוסנזון ב"אהל", דבר, טור 2, 22 במאי 1968.
  45. ^ ב"אהל" חופרים אחרי אוצרו של שלום עליכם, דבר, 11 בספטמבר 1968.; חופרי הזהב, או: אוצרו של נפוליאון, מעריב, 13 באוקטובר 1968 (מודעה).
  46. ^ חוה נובקכל העולם במה, דבר, טור 2, 17 ביוני 1969.; שרגא הר-גיל, ה"אהל" מת – שחקניו ממשיכים, מעריב, 17 ביולי 1969; מירית שם-אורחלום אמריקאי בתל אביב, דבר, 18 ביולי 1969.
  47. ^ ישראל סגל, במאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי "אידיבי".
  48. ^ זאב רב-נוף1 + 1 = ?, דבר, טור אחרון, 24 בנובמבר 1972.
  49. ^ ברוך נאההמצילים נעדרו מעבודתם: שישה טבעו בתל-אביב – אחת מתה, מעריב, 11 באוגוסט 1985.; חיים נגידהשחקנית שטבעה בים, מעריב, 18 באוגוסט 1985.
  50. ^ ישראל סגל, מעריב, מודעת אבל, 22 בספטמבר 1985 (מודעה).