מלחמת סיחון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מלחמת סיחון היא אירוע מקראי שהתרחש בשנת הארבעים לאחר יציאת בני ישראל ממצרים, בו נלחמו עם ישראל עם עם האמורי בהנהגת סיחון וכבשו את ארצו.

המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור בשליטת מואב, הצהוב החזק מסמן את ארץ האמורי לאחר הכיבוש ממואב

סיחון מוזכר במקרא כמלך האמורי. עם ישראל במסעם לארץ ישראל, רצו לעבור דרך ארצו של סיחון ששכנה בדרום מזרח הארץ. משה שולח שליחים אל סיחון בדברי שלום בבקשה לעבור בארצו והתחייב ללכת בדרך המלך בלי לדרוס כרמים ושדות ולשתות ממימי הבארות. את האוכל והשתייה התחייבו עם ישראל לקנות מעם האמורי.

עוד לפני הפניה למלך סיחון למעבר בארצו, הקב"ה הבטיח למשה שיתן בידו את סיחון ואת ארצו ומצווה אותו להתגרות בהם במלחמה. עוד אומר הקב"ה שמהמלחמה הזו שאר העמים יפחדו מישראל.

סיחון לא הסכים לישראל לעבור בארצו ויצא לקראתם למלחמה. בספר דברים, משה אומר שה' הקשה את לבבו כיוון שרצה לתת את ארצו ביד ישראל.

המדרש מסביר את סיבת התנגדות סיחון - העמים היושבים בארץ שחששו מעם ישראל וממטרתו לכבוש אותם, שכרו את סיחון לשמור על הגבול המזרחי בכניסה לארץ[1].

במדרש, סיחון וממלכתו מתוארים כעם חזק[2] שלא היה צריך עזרה מעמים שכנים במלחמות ולכן לא קרא לעוג מלך הבשן ששכן בסמוך לו לעזרה במלחמה נגד ישראל.

הסיבה לקריאה לשלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפרשים הקשו - בספר דברים מתואר שה' אומר להתגרות מלחמה בעם האמורי ואילו משה שולח שליחים עם דברי שלום?

רש"י מבאר שמשה למד ממעשיו של הקב"ה: כשרצה להוריד את התורה לעולם פנה אלוהים גם לעשיו וישמעאל אף על פי שגלוי היה לפניו שלא יקבלו אותה, וכן מבקשת "שלח את עמי" מפרעה מלך מצרים למרות שלא יענה.

הרב יצחק אברבנאל הציע שלוש מטרות אפשריות:

  1. להראות לעם ישראל שסיחון הוא מלך חזק ואמיץ ולא חושש ממלחמה, כדי שלא יחשבו שהם נצחו אותו בכוחם, אלא ידעו שהניצחון בא מה'.
  2. להראות לישראל שאי אפשר "לעקוף" את דבר ה'. הקב"ה ציווה להילחם עם סיחון, ואכן הם נאלצו לבסוף להילחם בו, למרות שניסו להציע לו שלום.
  3. להראות לשאר העמים שכדאי להם להשלים עם ישראל, כי סיחון לא השלים והוכה בקרב.

המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, סיחון יצא לקראת ישראל למלחמה למדבר והגיע לעיר יהצה שם התרחשה המלחמה. במלחמה, ישראל הכה את צבא סיחון ולקח את כל ארצו מהארנון עד היבוק שהיה גבול בני עמון. המקרא מספר שארצו של סיחון כללה גם שטחים שהוא כבש ממלך מואב הראשון ומושלי המשלים אף משלו משל על מלחמה זו:

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – שיר המושלים

"בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן.
כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן.
אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן.
וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבוֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא".

בספר דברים, מוסבר שהסיבה שעם ישראל לא קרב אל בני עמון היא שה' ציווה אותם לא להילחם בהם.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה עם ישראל ישב בכל הערים שכבש מהאמורי.

משה שלח מרגלים לעיר יעזר שהייתה גם עיר אמורית ולאחר מכן כבשו גם אותה. בהמשך, נלחמו בני ישראל בעוג מלך הבשן וכבשו גם את ממלכתו.

שבטי ראובן, גד וחצי שבט המנשה ביקשו ממשה להישאר בעבר הירדן המזרחי בחלקים שכבשו ולא לנחול בעבר המערבי, משה מסכים להם בתנאי שיעברו חלוצים בכיבוש הארץ לפני אחיהם ולא יחזרו עד שכל השבטים ינחלו בעבר המערבי.

בספר שופטים[3], מסופר על מלחמת ישראל בהנהגת יפתח הגלעדי בעמון לאחר שאלו האחרונים טענו ששטחי האמורי שעם ישראל כבש שייכים להם מאחר שהאמורי כבש אותם מהם[4].

מפלת סיחון מוזכרת בספר תהילים בתור שבח לקב"ה - ”לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ” (ספר תהילים, פרק קל"ו, פסוקים י"זי"ט).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מדרש תנחומא חוקת, פסקה כג
  2. ^ Sifrei Devarim 3:3, www.sefaria.org
  3. ^ ספר שופטים, פרק י"א
  4. ^ למרות שהאמורי כבש אותה מהמואבים, כנראה שבאותו זמן ממלכת עמון ומואב הייתה מאוחדת (מלבי"ם)