מלחמת מדין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מלחת מדין
Figures The Oblation Out of the Spoils of the Midianites.jpg
הרמת המכס לה' ממלקוח מדין. איור לתנ"ך שיצא בהאג ב-1728
עילה: חטא בעל פעור
הצדדים הלוחמים

עם ישראל

ראשי מדינה
משה רבינו  חמשת מלכי מדין 
מפקדים

לא ידוע

כוחות

12,000 לוחמים

לא ידוע

אבידות

מלחמת מדין היא מלחמה שהתרחשה בין עם ישראל לבין שבטי מדין, מעט לפני כניסת ישראל לארץ כנען, והסתיימה בתבוסת מדין, כמתואר בספר במדבר, פרק ל"א. זו המלחמה שתיאורה הוא הארוך והמפורט בתורה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חטא בעל פעור

בשנת הארבעים ליציאת מצרים, לאחר שניסה לקלל את ישראל ללא הצלחה, יעץ בלעם בן בעור למלכי מדין ומואב להחטיא את עם ישראל, וכך לגרום למגפה[1]. המדינים קיבלו את עצתו, ושלחו את בנותיהם לפתות את בני ישראל. התכסיס הצליח, ובני ישראל חטאו בגילוי עריות, ואף בעבודה זרה, כאשר בנות מדין קראו להן להקריב לאלוהיהן – בעל פעור. בשיאו של האירוע, נכנס זמרי בן סלוא, נשיא בית אב בשבט שמעון, יחד עם כזבי בת צור, ביתו של אחד ממלכי מדין, לתוך אוהל לעיני כל בני ישראל, ופינחס נכנס אחריו ודקר למוות את שניהם.

עשרים וארבעה אלף איש מתו במגפה שפרצה בעקבות החטא, ומשה הצטווה לנקום את נקמת ה' במדין, קודם שימות.

המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה ציווה את העם שיפרישו אלף אנשים מכל שבט למלחמה, ומינה את פינחס ללכת בראשם. הלוחמים תקפו את מדין, והרגו את כל הזכרים, וביניהם חמשת מלכי מדין – אוי, רקם, צור, חור, רבע – ובלעם בן בעור, שעפ"י המפרשים הגיע לשם כדי לקבל את שכרו על עצתו. את כל רכושם של המדינים, וכן את נשיהם, לקחו בני ישראל כשלל מלחמה.

כשחזרו הלוחמים כעס עליהם משה על שהשאירו בחיים את הנשים, שהיו בעצם גורם החטא, וציווה עליהם להרוג כל אישה גדולה מספיק למשכב זכר. אחר כך חולק השלל, שכלל מאות אלפי בהמות, בין הלוחמים (49.9 אחוז), שאר העם (49 אחוז), הכהנים (אחוז) והקדש למשכן (0.1 אחוז). לאחר שמנו הלוחמים את השבים מהמלחמה, ומצאו שאיש לא נהרג, הם החליטו להקדיש למשכן את כל הזהב ששללו.

השלל שנלקח במלחמה מתואר לפרטים,

השלל סכום החצי
(חצי ליוצאים בצבא וחצי לשאר העם)
מכס לה'
צאן 675,000 37,500 675
בקר 72,000 63,000 72
חמורים 61,000 30,500 61
אדם (נשים) 32,000 16,000 32

דיני הכשרת כלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלעזר הכהן ציווה את בני ישראל לטהר את החפצים ששללו ממדין: אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כגכָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם. מפרשיה זו למדו חז"ל את הלכות הכשרת כלים שבושלו בהם דברים טמאים, או לא כשרים – יש שצריך להעביר באש, יש במים, במים רותחים, ועוד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ העובדה שהחטא היה בעצת בלעם, נחשפת מאוחר יותר: במדבר לא, טז; "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל ב-ה' על דבר פעור, ותהי המגפה בעדת ה'"
Asereth Haddibberoth.png ערך זה הוא קצרמר בנושא תנ"ך. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.