לדלג לתוכן

מלחמת מדין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת מדין
הרמת המכס לה' ממלקוח מדין. איור לתנ"ך שיצא בהאג ב-1728
הרמת המכס לה' ממלקוח מדין. איור לתנ"ך שיצא בהאג ב-1728
קרב לפני במדבר ל עריכת הנתון בוויקינתונים
קרב אחרי במדבר לב עריכת הנתון בוויקינתונים
עילה חטא בעל פעור
הצדדים הלוחמים

עם ישראל

מנהיגים
משה רבנו  חמשת מלכי מדין 
מפקדים

לא ידוע

כוחות

12,000 לוחמים

לא ידוע

אבדות

אין

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מלחמת מדין היא מלחמה המתוארת בתנ"ך אשר התרחשה בין עם ישראל לבין שבטי מדין, מעט לפני כניסת ישראל לארץ כנען. כמתואר בספר במדבר, פרק ל"א. זו המלחמה שתיאורה הוא הארוך והמפורט בתורה. המלחמה הסתיימה בתבוסת מדין, הרג כלל הגברים, הרג מלכי מדיין ושביית כל הנשים והילדים. משה רוגז על מפקדי הצבא על שהשאירו את הנשים והילדים בחיים, ומורה על רצח כל הנשים וכל הילדים, למעט ילדות בתולות.

הוגים מודרניים מתארים את הפרשה כדוגמה להבדל בתפיסת המוסר בין תקופת המקרא לעת המודרנית.

ערך מורחב – חטא בעל פעור

לפי התנ"ך, בשנת הארבעים ליציאת מצרים, לאחר שניסה לקלל את ישראל ללא הצלחה, יעץ בלעם בן בעור למלכי מדין ומואב להחטיא את עם ישראל, וכך לגרום למגפה[1]. המדינים קיבלו את עצתו, ושלחו את בנותיהם לפתות את בני ישראל. התכסיס הצליח, ובני ישראל חטאו בגילוי עריות, ואף בעבודה זרה, כאשר בנות מדין קראו להן להקריב לאלוהיהן – בעל פעור. בשיאו של האירוע, נכנס זמרי בן סלוא, נשיא בית אב בשבט שמעון, יחד עם כזבי בת צור, ביתו של אחד ממלכי מדין, לתוך אוהל לעיני כל בני ישראל, ופינחס נכנס אחריו ודקר למוות את שניהם.

לפי התנ"ך, עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל מתו במגפה. לפי התנ"ך מגפה זו פרצה בעקבות החטא, ומשה הצטווה לנקום את נקמת ה' במדין, קודם שימות.

משה ציווה את העם שיפרישו אלף אנשים מכל שבט למלחמה, ומינה את פינחס ללכת בראשם. הלוחמים תקפו את מדין, והרגו את כל הזכרים, וביניהם חמשת מלכי מדין – אוי, רקם, צור, חור, רבע – ובלעם בן בעור, שעפ"י המפרשים הגיע לשם כדי לקבל את שכרו על עצתו. את ערי מדין שרפו בני ישראל. את כל רכושם של המדינים, וכן את נשיהם וטפם, לקחו בני ישראל כשלל מלחמה.

כשחזרו הלוחמים כעס משה על מפקדי הצבא שהשאירו בחיים את הנשים, שהיו בעצם גורם החטא, וציווה עליהם להרוג כל אשה גדולה מספיק למשכב זכר. כמו כן ציווה משה להרוג את את כל הזכרים שבטף ולהשאיר בחיים ילדות בתולות.

על פי ציווי מפורש של ה', חולק השלל, שכלל את בנות מדין הקטנות ומאות אלפי בהמות באופן הבא: ראשית- הלוחמים קבלו מחצית מהשלל, ושאר העם קבל את המחצית השנייה, ולאחר מכן הצטווה הכח הלוחם להפריש חלק אחד מחמש מאות ממחציתו ולתתו לאלעזר הכהן הגדול. שאר העם הצטווה להפריש חלק אחד מחמישים ולתתו לשבט לוי. החלוקה הסופית: הלוחמים (49.9 אחוז), שאר העם (49 אחוז), הלויים (אחוז) ואלעזר הכהן (0.1 אחוז). בנוגע למטלטלין שנלקחו כשלל לא היה ציווי כיצד לחלק, וכל לוחם בזז לעצמו כרצונו. אך לאחר שמנו הלוחמים את השבים מהמלחמה, ומצאו שאיש לא נהרג, הם החליטו להקדיש למשכן את כל הזהב ששללו.

השלל שנלקח במלחמה מתואר לפרטים,

השלל סכום החצי
(חצי ליוצאים בצבא וחצי לשאר העם)
מכס לה'

(על ידי לוחמים)

מכס ללויים

(על ידי העם)

צאן 675,000 337,500 675 6,750
בקר 72,000 36,000 72 720
חמורים 61,000 30,500 61 610
אדם (נשים) 32,000 16,000 32 320

דיני הכשרת כלים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הכשרת כלים

בפרשה זו, נמצא גם המקור לדין הכשרת כלים שנלקחו מגוי. אלעזר הכהן ציווה את בני ישראל לטהר את החפצים ששללו ממדין: אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם. מפרשיה זו למדו חז"ל את הלכות הכשרת כלים שבושלו בהם דברים טמאים, או לא כשרים – יש שצריך להעביר באש, יש במים, במים רותחים, ועוד. כמו כן למדו מכאן חז"ל שכל כלי שנקלח מנכרי צריך טבילה. וזה מה שנקרא בהלכה דין טבילת כלים.

בהגות המודרנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר המלאכים הטובים של טבענו הפסיכולוג סטיבן פינקר מביא את רצח בני העם המדייני כמו גם סיפורים אחרים כמו רצח כל תושבי יריחו (כולל כל הנשים הילדים ואף בעלי החיים) כרצח עם כחלק מעשי אלימות קיצוניות שאפיינו את הזמן העתיק. פינקר מציין שכבר בעת העתיקה, הברית החדשה והתלמוד פירשו את המקרא באופן פחות אלים, המעיד על מגמה לשינוי.

בספר יש אלוהים? מביא ריצ'רד דוקינס את הנקמה במדיינים כולל רצח הנשים והילדים הזכרים, כדוגמה לטענתו שמשה אינו דמות מוצלחת לחיקוי בידי אנשי מוסר מודרניים ואת הניתוק בין המוסר של כתבי הקודש לבין המוסר המודרני. כן טוען דוקינס כי הסיפור הוא דוגמא לכך שהתנ"ך הוא לא בסיס טוב כספר מוסר מודרני, ואלוהים עצמו מצטייר בו כטיפוס לא סלחני, צמא דם, מיזוגני, ומשלח מגיפות שתומך בטיהור אתני וברצח עם. דוקינס תוהה גם מדוע אלוהים מגיב בזעם כה רב על משיכת עם ישראל לאלים אחרים.[2]

סוזן נידיץ' (Susan Niditch) טענה שאידיאולוגיית הכוהנים ביחס למלחמה ראתה בכל האויבים טמאים, ולכן 'ראויים לנקמת אלוהים'. מלבד אלה שעדיין ברשותן בתולים: "ילדות שלא שכבו עם גבר הן לוח נקי מבחינת זהותן, לא מסומן על ידי האויב, ולאחר תקופת היטהרות הן יכולות להיקלט בעם ישראל."[3]

הרב אורי שרקי פירש בעקבות הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהציווי האלוהי למלחמה אכזרית כל כך נבע מהתרבות האלימה שאפיינה את העמים השכנים, וחייבה את ישראל להגיב באכזריות דומה כדי לשמור על הרתעה. לדבריו, הציווי נשא בתוכו גם ציפייה לעולם מוסרי מתוקן יותר, ולכן הושארו בחיים הנשים שלא שכבו עם זכר כיוון שהן בטוח לא נטלו חלק בהחטאת ישראל בבעל פעור, והם צורפו לעם ישראל כחלק מתהליך העלאת ניצוצות[4].

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מלחמת מדין בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ הטענה שהחטא היה בעצת בלעם, נחשפת מאוחר יותר: במדבר לא, טז; "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל ב-ה' על דבר פעור, ותהי המגפה בעדת ה'"
  2. ^ ריצ'רד דוקינס, יש אלוהים?, עמ' 51, עמ' 349-348
  3. ^ Niditch, Susan (1995). "War in the Hebrew Bible and Contemporary Parallels" (PDF). Word & World. Luther Seminary. 15 (4): 406. Retrieved 20 March 2021.
  4. ^ הרב אורי שרקי, מטות - מלחמת מדין, תמוז תשע"א, על פי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אגרות הראיה, אגרת פט, באתר ויקישיבה