מרקו רוביו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרקו רוביו
Marco Rubio
Marco Rubio, Official Portrait, 112th Congress.jpg
מרקו רוביו, (2013)
לידה 28 במאי 1971 (בן 46)
מיאמי, פלורידה, ארצות הברית
מדינה ארצות הברית
עיסוק פוליטיקאי, משפטן עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
דת נצרות קתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
חבר הסנאט מטעם מדינת פלורידה
תקופת כהונה 3 בינואר 2011 – מכהן (6 שנים ו-47 שבועות)
הקודם ג'ורג' למיו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מרקו אנטוניו רוביואנגלית: Marco Antonio Rubio; נולד ב-28 במאי 1971) הוא פוליטיקאי אמריקאי, חבר המפלגה הרפובליקנית, המכהן כסנאטור מטעם מדינת פלורידה, מאז ינואר 2011.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוביו נולד במיאמי, פלורידה,[1] כבנם השני והילד שלישי של מריו רוביו ואוריה גרסיה. הוריו היו קובנים שהיגרו לארצות הברית בשנת 1956 והתאזרחו ב-1975.[2] סבו מצד אמו של רוביו, פדרו ויקטור גרסיה, היגר באופן חוקי לארצות הברית בשנת 1956, אך חזר לקובה בשביל למצוא עבודה ב-1959.[3] כשחזר לארצות הברית בשנת 1962 בלי ויזה, מכיוון ששגרירויות ארצות הברית בקובה היו סגורות, שופט ההגירה הורה לגרשו,[4] אך רשויות ההגירה בארצות הברית החליטו בסופו של דבר לאפשר לו להישאר בארצות הברית ללא ויזה. משפחתו של רוביו הייתה קתולית, אם כי מגיל 8 עד גיל 11, בתקופה שהם חיו בלאס וגאס הוא ומשפחתו היו חברים בכנסייה המורמונית.[5] רוביו התחתן בכנסייה הקתולית.[6]

רוביו למד בתיכון דרום מיאמי וסיים את לימודיו ב-1989. הוא סיים תואר במדעי המדינה מאוניברסיטת פלורידה בשנת 1993, וסיים בהצטיינות תואר במשפטים באוניברסיטת מיאמי בשנת 1996.[7] רוביו הצהיר כי עלות השכלתו הייתה 100,000 דולר אמריקאי שמימן על ידי הלוואות סטודנטים אותן סיים להחזיר רק ב-2012.[8]

בתקופת לימודי המשפטים הוא התמחה אצל חברת הקונגרס אליאנה רוס-לאטינן.[9]

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוביו נבחר בגיל 28 לבית הנבחרים של פלורידה, כשהוא מייצג את המחוז ה-111. רוביו הגיע למקום השני בסיבוב הראשון בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית ב-14 בדצמבר 1999[10] אבל ניצח בסיבוב השני בהפרש של 64 קולות.[11] בבחירות לבית הנבחרים ב-25 בינואר 2000, הביס את המועמדת הדמוקרטית אנסטסיה גרסיה כשזכה ל-72% מהקולות.[12] הוא זכה בבחירות שוב ב-2002 וב-2004 עם 66% מהקולות. ב-2006, הוא נבחר לתקופת כהונה מלאה רביעית ללא מתמודדים נגדו.[13] בדצמבר 2002 רוביו מונה למנהיג הרוב בבית[14] ובנובמבר 2003 הוא הפך לאמריקאי קובני הראשון שמונה ליו"ר בית הנבחרים של פלורידה.

כיו"ר בית הנבחרים של פלורידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוביו כתב את הספר, "100 Innovative Ideas for Florida's Future" (בעברית: 100 רעיונות חדשניים למען העתיד של פלורידה), הכולל מידע שנאסף על ידי רוביו בעת נסיעות ברחבי המדינה ומשיחות עם אזרחים. רבים מהנושאים שהוא קידם בשנה הראשונה שלו כיו"ר נוסחו ברעיונות שכתב בספר הזה. בשנת 2007 תמך ברפורמה במערכת המס בפלורידה, במטרה להפחית מסים ולהקטנת הוצאות הממשל.[15]

הבחירות לסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 במאי 2009, רוביו הודיע באתר האינטרנט שלו כי הוא מתכוון להתמודד כסנאטור מטעם מדינת פלורידה על מושב הסנאט האמריקאי שהתפנה על ידי מל מרטינז, שהתפטר. בתחילה התמודד מולו בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית, צ'ארלי כריסט, שהיה באותה עת המושל המכהן של פלורידה, אך ב-28 באפריל הודיע כריסט על ריצה עצמאית ולמעשה ויתר לרוביו על המועמדות מטעם המפלגה. כמה ממגייסי הכספים העיקריים של כריסט סירבו לתמוך בו לאחר שרוביו זכה במועמדות המפלגה הרפובליקנית לסנאט. ב-2 בנובמבר 2010, זכה רוביו בבחירות הכלליות עם 49% מהקולות לעומת 30% של כריסט ו20% של מועמד המפלגה הדמוקרטית קנדריק מיק.[16] בעקבות ניצחונו בבחירות, אוזכר רוביו כמועמד רפובליקני פוטנציאלי לבחירות לנשיאות 2012.[17] רוביו הצהיר זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד כי אין לו עניין בריצה לנשיאות או להיות סגן נשיא ב-2012.[18]

כסנאטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסנאט מכהן רוביו כיו"ר הוועדה להגנת הזכויות על רכוש פרטי. במהלך הקדנציה שלו חבר רוביו לקבוצה של חברי סנאט משתי המפלגות, שכונתה "חבורת השמונה" (Gang of Eight), וכוללת בנוסף אליו את צ'אק שומר, לינדזי גרהאם, ג'ון מקיין, ג'ף פלייק, דיק דרבין, בוב מננדז ומייקל בנט, במטרה לקדם רפורמה בחוקי ההגירה לארצות הברית, שתסדיר בין השאר את מעמדם של כ-11 מיליון שוהים בלתי חוקיים.[19] בשנת 2012 הוא הפציר במפלגתו להתפשר על החוק DREAM act כדי לא להרחיק את המצביעים ההיספניים מהמפלגה הרפובליקנית.[20]

במהלך הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית במפלגה הרפובליקנית 2012, הביע תמיכה במועמדותו של מיט רומני.[21] רוביו נשא את אחד הנאומים המרכזיים בוועידת המפלגה הרפובליקנית, בסיומו הציג את רומני כמועמד המפלגה לנשיאות. נאומו הוכתר על ידי הוושינגטון פוסט כטוב ביותר בוועידה, שלמעשה הציבה אותו ככוכב העתידי של המפלגה.[22] לאחר נאום מצב האומה הראשון של הנשיא ברק אובמה לאחר בחירתו מחדש, נבחר רוביו לתת את נאום התגובה מטעם המפלגה הרפובליקנית וחיזק בכך את מעמדו כאחד ממנהיגיה.

המרוץ לנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 באפריל 2015 הכריז על התמודדותו בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016, ועל כך שלא יתמודד מחדש על מושבו בסנאט,[23] אך ב-15 במרץ 2016 פרש מהמירוץ לאחר שהפסיד במדינתו פלורידה לדונלד טראמפ.[24] ביוני 2016 חזר בו מהצהרתו הקודמת והכריז כי יתמודד לכהונה נוספת בסנאט.[25] הוא נבחר לכהונה נוספת בנובמבר 2016 ברוב של כ-52%.

עמדות פוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך התמודדותו לסנאט היה מזוהה רוביו עם תנועת מסיבת התה.[26] הוא תמך ביוזמה להגביל את הגידול בהוצאות הפדרליות והתנגד לחבילת התמריצים של הנשיא ברק אובמה ב-2009. הוא תומך ביוזמות שנועדו לאזן את התקציב הפדרלי, כולל תיקון ואיזון תקציבי.[27] רוביו תמך בשינויים במנגנון הביטוח לאומי כדי למנוע גירעונות שהיו צפויים בעתיד. הוא הצהיר שהוא תומך בתוכנית המחקר ופיתוח הפדרלית שמקדמת ומממנת חדשנות טכנולוגית, בה הוא רואה "נושא קריטי לפיתוח המשק".[27] הוא תומך בהארכת הקיצוץ במסים ומאמין כי המסים אינם צריכים להיות מוגברים בעת מיתון. הוא מתנגד למס על רווחי הון ולמס העיזבון, וקבע כי מדובר בכפל מס.

רוביו מחזיק בדעות שמרניות בנושאים חברתיים. הוא מתנגד להפלות ולפסק דין רו נגד וייד, והצהיר כי "הזכות לחיים היא דבר בסיסי שמנצח כמעט כל זכות אחרת שאני יכול לדמיין".[28] במהלך עימות הבחירות של המפלגה הרפובליקנית ב-2015, ציין כי הוא מאמין כי לעוברים מגיעה ההגנה של חוקת ארצות הברית, גם במקרה של היריון מאונס ומגילוי עריות ושהדורות הבאים יראו את ההפלות כמעשה ברברי. הוא מתנגד לנישואים חד מיניים ואמר כי הוא בעד הזכות של כל מדינה להגדיר את הנישואים בדרך המסורתית".[29]

בתחום מדיניות החוץ התנגד רוביו למדיניותו של אובמה מול מדינות אמריקה הלטינית וכינה אותה נאיבית, מהוססת ורשלנית.[30] הוא היה מראשי המתנגדים לחידוש היחסים הדיפלומטים עם קובה, צעד אותו כינה ניצחון למשטרים מדכאים.[31] הוא מתנגד להסכם עם איראן בנוגע לתוכנית הגרעין שלה, וב-2015 היה אחד מ-47 הסנאטורים שחתמו על מכתב המתריע כי הקונגרס עשוי שלא לכבד הסכם זה.

יחד עם הסנאטורית ג'ין שאהין מהמפלגה הדמוקרטית יזם חוק להגבלת פעילותו של ארגון חזבאללה. החוק מאשר הטלת סנקציות על מוסדות פיננסיים בינלאומיים המקיימים פעילות עסקית עם ארגון חזבאללה וגופי לווין שלו. החוק עבר בסנאט בנובמבר 2015 ובבית הנבחרים בדצמבר אותה שנה.[32]

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוביו התחתן ב-1998 עם ג'נט דאוסדבס, פקידת בנק לשעבר ומעודדת של מיאמי דולפינס ממוצא קולומביאני, ולזוג ארבעה ילדים.[33] רוביו ומשפחתו גרים במערב מיאמי שבפלורידה. לאחר שעזב את בית הנבחרים של פלורידה בינואר 2009, פתח משרד עורכי דין עד שהכריז על עצמו כמועמד לסנאט האמריקאי בבחירות 2010.

בראיון ב-2012, הצהיר רוביו: "אני קתולי, אמונתי עולה בקנה אחד מבחינה תאולוגית עם הכנסייה הקתולית. אני מאמין בסמכותה של הכנסייה, אבל יש לי גם כבוד עצום לאחים והאחיות בזרמים הנוצריים האחרים."

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרקו רוביו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Marco Rubio, Bobby Jindal Become Focus Of Bipartisan Birthers". The Huffington Post.
  2. ^ "Marco Rubio's compelling family story embellishes facts, documents show". The Washington Post. Retrieved October 21, 2011
  3. ^ Roig-Franzia, Manuel (June 17, 2012)."Marco Rubio's grandfather had difficult transition to U.S.". The Washington Post. Retrieved February 24, 2013.
  4. ^ "Marco Rubio's grandfather ordered deported to Cuba in 1962". West Palm Beach, FL: WPBF. Associated Press. April 25, 2012. Retrieved February 24, 2013.
  5. ^ "Marco Rubio's book explains why he left Mormonism". Salt Lake Tribune.
  6. ^ "Sen. Marco Rubio's religious journey: Catholic to Mormon to Catholic to Baptist and Catholic". CNN. Retrieved February 24, 2012.
  7. ^ "Marco Rubio—Biography". Republican Business Council. 2010. Retrieved May 24, 2012
  8. ^ "Transcript: Marco Rubio's State of the Union Response - ABC News". Abcnews.go.com. February 13, 2013. Retrieved February 20, 2013.
  9. ^ "Miami's Marco Rubio becomes new Florida senator". Miami Herald. Retrieved August 24, 2011.
  10. ^ "December 14, 1999 Special Primary Senate 34 and House 111 & 115". Florida Department of State Division of Elections. Retrieved February 14, 2013.
  11. ^ "Marco Rubio, Tea Party pretty boy". Miami New Times. Retrieved February 14, 2013.
  12. ^ "Legislator says he got calls demanding he end sit-in Series: AROUND THE STATE: [SOUTH PINELLAS Edition]". St. Petersburg Times. January 26, 2000. Retrieved February 14, 2013.
  13. ^ "FL State House 111 Race - Nov 07, 2000". Our Campaigns. Retrieved September 2, 2012.
  14. ^ "Dade Hispanics Set to Get Top Posts in House". Nl.newsbank.com. December 10, 2002. Retrieved September 9, 2012.
  15. ^ "Marco Rubio's U.S. Senate campaign grew out of his 2007 antitax roots". Tampa Bay Times. July 12, 2010. Retrieved May 24, 2012.
  16. ^ "Florida Senate Election Results". NBC News. November 8, 2010. Retrieved February 19, 2013.
  17. ^ "President Obama, Marco Rubio face off on tax cuts". Christian Science Monitor.
  18. ^ "Marco Rubio: I want to be a senator, not president or vice president". The Daily Caller. Retrieved January 19, 2012.
  19. ^ Marco Rubio’s 2-front battle for immigration reform, באתר yahoo, ‏4 בפברואר 2013.
  20. ^ "Marco Rubio". New York Times. July 2, 2012.
  21. ^ Marco Rubio Endorses Mitt Romney, Avoids Vice Presidential Speculation, באתר abcnews,‏ 28 במרץ 2012.
  22. ^ Republican National Convention night 3: Winners and losers, Marco Rubio steps into national spotlight with GOP convention speech focused on how U.S. is ‘exceptional’ country, וושינגטון פוסט, 31 באוגוסט 2012.
  23. ^ Marco Rubio tells supporters he is running for president, וושינגטון פוסט, 13 באפריל 2015
  24. ^ אורלי אזולאי, טראמפ ניצח בענק בפלורידה, רוביו פרש, באתר ynet, 16 במרץ 2016
  25. ^ Why I’m Running
  26. ^ "Midterms 2010: Tea Party 'Crown Prince' Marco Rubio wins". The Daily Telegraph (London). November 3, 2010. Retrieved August 18, 2011.
  27. ^ 27.0 27.1 "Marco Rubio". OnTheIssues.
  28. ^ "Rubio: 'America cannot truly fulfill its destiny unless' it ends abortion" Daily Caller. Retrieved February 25, 2013.
  29. ^ "At CPAC, Marco Rubio ducks a challenge". BBC News. March 14, 2013.
  30. ^ Overcoming Obama’s Neglect of Latin America, מאמר דעה של רוביו במגזין נשיונל ריוויו, 9 באפריל 2015
  31. ^ A Victory for Oppression, מאמר דעה של רוביו בוול סטריט ג'ורנל, 17 בדצמבר 2014
  32. ^ מיכאל טוכפלד, הקונגרס אישר את החוק למלחמה במימון החיזבאללה, באתר nrg
  33. ^ "10 Things You Didn't Know About Marco Rubio". U.S. News and World Report. Retrieved February 14, 2013.