משתמש:Avneref/מיכה גודמן/הנאום האחרון של משה

הנאום האחרון של משה
מיכה גודמן: נאום של אדם פסימי

מבוא

• מהפכה: במקום מצבה למלכים של הזמן הקדום, אין קבר ואין משה; המוות של משה הוא מחאה על תרבות המוות המצרית.
• משה הנסיך המצרי, הוציא העם ממצרים, ובמותו - את התרבות המצרית מהעם.
• בגלל אי-דיבור (היכה בסלע) לא נכנס לארץ; בסוף, נכנס הדיבור (נאום) של משה.
• התכנית של משה
  • 2 מהפכות, דתית: #פולחן; ופוליטית: #מלך
  • לחנך העם להצליח, מבלי ליפול קורבן להצלחה; האתגר הגדול: לא הכיבוש הצבאי, אלא מניעת הגירוש אח"כ, המוסרי
  • כל נביא בעתיד, יהיה כמשה. s:דברים יח טו
  • לשחרר העם מהתלות במשה: מקטין עצמו, כדי: למנוע משבר אמונה שקרה בחטא העגל (מטרה פסיכולוגית; העם עבד את משה, לא את אלוהים.) [משה נעדר אז רק זמנית, ועכשיו ייעלם]; וכדי להכין למצב של חוסר מתווכים?
  • קבלה מחדש של הברית, אבל בהסכמה (ולא כפיה של הר כגיגית), בשכם.
• לא אלוהים בחר במשה להיות נציגו, אלא העם בחר במשה להיות נציגו מול אלוהים.
  • כל העם נביאים (מעמד הר סיני), לא רק משה. "לא קם נביא כמשה" - את זה לא משה כתב.

רעיון דומה אצל ישראל קנוהל, ריבוי פנים באמונת היחוד, אוניברסיטה משודרת משתמש:Avneref/פילוסופיה/ישראל קנוהל
הבדל בין דמות האל בבראשית והאבות - לבין מאז משה: אל לא אנתרופומורפי; שוכן במקדש - אבל לא אנושי; לא "אוכל" את לחם הפנים; וכו'

חלק א'

פולחן

הקול המושתק של התורה, שהפך לביקורת כלפי היהדות (על כך שהיא לא מימשה את ביטול הפולחן?)

• דברים (משנה תורה, Δευτερονόμιον בתרגום השבעים, Deu-teronomium בתרגום הוולגטה) אינו באמת שנה, אלא: צנזורה לתורה (הוצאה ממנו של רוב הקורבןות); מודגשים: קודשים קלים, אלה שהמקריבים אוכלים בעצמם, ואפשר לחלק לעניים (s:דברים יב יב). הדגשת הקורבנות החברתיים מבליטה ההשמטה של האחרים. החלב מושמט! הפירוש הראשון לתורה הוא של מקבל התורה, וזהו פירוש רדיקלי: קורבן פחות חשוב ממוסר, s:ישעיהו א יא. גם המשכן חסר בדברים! ארון הברית צומצם, וייעלם בs:ירמיהו ג טז.

• דברים: הספר האנושי בחומש (הפך לאלוהי בכך שנכנס לחומש); בספר שהאיש משה כתב, הוא מעלים עצמו, כדי לרומם האל.
• מהפכות: (1) איסור קורבנות בכל מקום; העצמת המקדש? לא - (2) הרחקת אלוהים משם! "ואהבת... בכלל לבבך" s:דברים ו ה: יותר אהבה לאל, פחות טקסים לאל; מהקורבנות אל המילים; מבית המקדש אל בית המדרש. בs:מלכים א ח כז: כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" - אפילו בשמים, ובשמים של השמים (החלל החיצון!), אין מקום שיכיל את אלוהים - אז בבית הזה?!
  • מיד אחרי הקטנת הקורבנות - מצווה להקריב: s:תהלים נ ח ואח"כ יד; s:תהלים נא יח ואח"כ כא. הפרזה בחשיבות הפולחן - מרוקנת אותו מחשיבות כלשהי.

מלך

• בכל הספר, אוכפי החוק הם שוטרים, הזקנים. המלך בד"כ עוסק במלחמה; בכל התורה רק פסוק אחד מזכיר מלך: s:דברים יז יח, שם הוא לומד. המטרה אינה השכלה, אלא ציות. אבל אין ציות של העם למלך, אלא: המלך לא שולט, הוא נשלט. עמים יצרו מיתוסים, ואחד מהם הוא שהמלך מייסד ממלכה, או נבחר ע"י האל לייסד; כאן ההיפך:. החברה מייסדת את המלכות, s:דברים יז יד: מותר לשים מלך רק אחרי שהמלכות נוסדה. אבל: הם יבקשו (משמואל) מלך ככל העמים; יקבלו מלך, אבל לא ככל העמים: s:דברים יז יח. פרדוקס המלוכה: יישאר מלך רק אם יפנים, שאינו מלך: s:דברים יז כ.
  • מגבלות על המלך s:דברים יז/ניקוד:

1. לא ירבה סוסים: כוחו הצבאי מוגבל (סוסים היו עיקר הצבא הממוכן, באין אז נשק כבד)
2. נשים: תוגבל יכולתו הדיפלומטית, לכרות בריתות בינלאומיות, ע"י חתונות עם משפחות מלוכה זרות, כנהוג אז.
3. כסף וזהב: הגבלה על מיסים
4. חובה לכתוב ספר תורה, מול הכהנים - כלומר הוא גם לא כוהן! מגבלה על הפולחן שלו

מוותר על הרבה כוח - כדי שישאר שליט לאורך שנים (לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ). מי שלא מוכן לוותר על כוחו - סופו שיאבד אותו.
והאזרחים לא יהיו נתיניו: לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו; בניגוד לאבות מייסדים (של ארה"ב, אטאטורק) - הוא לא אביהם, אלא אח (שבירת היררכיה).

• גדעון בן יואש מצווה להושיע, והוא לא רוצה. הוא מתחצף, ושואל איפה אלוהים בכל הצרות. במקום להענישו, נאמר לו: לך בכוחך זה והושעת את ישראל.
• 2 המהפכות, דתית ופוליטית: הגבלת הקורבנות, והחלשת המלוכה. שתיהן נכשלו! (שאול קיבל 2 החלטות מעצמו, ולכן איבד המלוכה). פרדוקס: התנ"ך בחר במתנגד הגדול של המלוכה (שמואל) להיות המייסד שלה.
• המונותאיזם הוא מהפכה, אמונה שהאל אינו נוכח. אמונה באלוהים, היא אמונה שהאדם אינו אלוהים. s: דברים ד ט, משה מזכיר מה ראו העם: s: דברים ד טו הם לא ראו כלום!

חלק ב'

כוח

• הציונות דומה לכניסה לישראל במקרא. עם חלש שהופך לחזק – ונשחת. מתנגדים: הרמן כהן, פרנץ רוזנצווייג, שמעון דובנוב ביקרו האידיאליזם של הציונות: היא לא תשנה הפוליטיקה - להיפך.
• 2 דרכים לשמור על השומרים, אפלטון: חינוך ארוך וממיין; האמריקאים: הגבלת הכוח. אפלטון ניסה לגונן על השליט-הפילוסוף מפני כוחו המוגזם; האמריקאים - על העם מפני השליט. שתי הדרכים מתבטאות בספר דברים! ביחס שלו לעם, דומה לאפלטון; ביחס לשליט, דומה לאמריקה.
  • ג'ון לוק: לאדם זכויות טבעיות שמקורן באלוהים. על כך התבססה המהפכה האמריקאית. פתגם סיני: הטוב שבשליטים הוא זה הממעט לשלוט. המהפכה התבססה על 3 רעיונות: זכויות טבעיות, ביזור הכוח, שוק חופשי עם מינימום התערבות. אדם סמית: לא בגלל טוב-לב האדם, להיפך: אנוכיותו - השאיפה לעושר אישי תיטיב עם כולם.

זיכרון

• גודמן מומחה בקריאה בין השורות: מה שאין בטקסט. בזמן שהאדם מביא לכוהן פירות הארץ, הוא מודיע לו שהוא איננו אחד מהפירות האלה; הוא מחוץ לארץ. ואז, כל הסיפור הלאומי ב-63 מילים: "ארמי אובד אבי וירד מצריימה...". שתי יציאות: ארם ומצרים, וכל תקופת האבות נעדרת ממנו! אין תודעה ילידית. גודמן: כדי ליצור רגישות לזר, למהגר. בכל חג ביכורים, המצווה היא: לספר שאנחנו לא מכאן. זהו היפוך של מגילת העצמאות! בן-גוריון השמיט מסיפורו את העובדה שהאומה נוצרה בחוץ-לארץ (עמ' 120).
• התרופה מפני השחתה: זיכרון, שינון (גם של דברים עצמו). העבר נתון לשליטה; אפשר לבחור איזה חלק זוכרים: "חורב" כן, המרגלים לא.
• החומש שרובו דברים בע"פ, הוא היחיד שמזוהה כספר (שמצווה לכתוב אותו, כדי לא לשכוח המצוות).
  • זיכרון: משה מנסה להפוך הנאום הגדול מנאום פרידה, לנאום שמשאיר אותו איתם לעד.
  • טקסטואליזציה: דרישה להיות חכמים, למדנים. סיפור, זכרון: לספר זוהי אמנות, והיסוד הקריטי: העיתוי. כשיש סכנה של אדנות: סיפור על עבדות; בעת הצלחה: התלות באלוהים במדבר, שבזכותו הכל; בעת בהלה ממלחמה: נסים; בעת צדקנות ומוסרנות: על חטאים בעבר. עמ' 136, פסקה מכוננת: השכחה, איבוד הזהות, היא האיום הגדול על הישרדות, יותר מהאויבים. הטכניקה: חוקים וסיפורים, או במינוח מאוחר יותר: הלכה ואגדה. לשמר תודעת המדבר, גם מחוץ למדבר.
• מצווה לשמוח על מה שהושג (סוכות, ועוד), במעשר שני; נתינה מתוך שמחה, היא העברה, שיתוף דבר שלמעשה שייך לכולם, ולא: ויתור; מכיוון שלא עבדו האל בשמחה (s:דברים כח מה), לא שיתפו, הרגישו שהשפע שלהם – הוא הפסיק להיות שלהם.
• יש חגים ליציאת מצרים, לנדודים במדבר, למתן תורה – אבל אין חג לציון כיבוש הארץ! הכוח הכרחי, אבל לא קדוש. גם העושר המוגזם פסול, אבל ההפך אינו נכון: עוני אינו רצוי; ראוי לצבור רכוש, אבל במינון מתאים.

דת ומוסר

• מצוות השבת: בשמות המצווה היא לנוח, בדברים – יותר להניח, לעבדים. דמוקרטיזציה של המנוחה, קריסת ההיררכיה ליום אחד. יותר משהשבת היא יום ללא עבודה, היא יום ללא שליטה. חגי הרגלים מקבלים מובן חברתי, יותר מפולחני: בדברים, מוזכרים בעיקר "קודשים קלים".
  • אהבה לגר מופיעה אחרי – אהבת אלוהים לגר. חיקוי אלוהים. בשמות: אין תביעה לחקות. בדברים: במפורש, ומכאן מהדהדים דברי חז"ל: "מה המקום נקרא רחום וחנון, אף אתה..." (ספרי פרשת עקב פיסקא מ"ט). דברים אוסר להנכיח אלוהים ע"י תמונה; אבל רצוי, ע"י תאור של תכונות אנושיות: אהבה, חמלה. גודמן: כדי להיות אלוהי, צריך להיות מוסרי... הצדקה היא הפולחן החדש... משה ונביאי ישראל... מאחדים הדת והמוסר (בעקבות s:ישעיהו ה טז). שתי פעולות משלימות – הפיצול שבין דת לבין כוח, והחיבור שבין דת למוסר. (חוקר דברים, משה ויינפלד: דברים הוא "הספר ההומניסטי של התורה."), למרות שהוא גם אלים מאד ולא-סובלני.

חששות משה

• תורה ללא מתווכים: השוואה בין s:במדבר כ טו-טז, לs:דברים כו ו-ח (ללא מלאך). יש גם צמצום במעמד המתווכים האנושיים: מלך (אין לו תפקיד דתי); כהן (צמצום של מעמדו בקורבנות; אין טקסי כפרה, פרט לאחד: עגלה ערופה, שם הזקנים הם הפעילים; מצוות שב-ויקרא נאמרו על כוהנים – בדברים, על כל העם); נביא (נביא שקר נענש, נביא אמת שלא מצייתים לו – הסרבן לא נענש, יטופל ע"י אלוהים. הנביא מאויים). דבר אלוהים יימסר ישירות: "בפיך ובלבבך לעשותו." משה חושש שההיעלמות שלו תביא להיעלמות של הברית, אבל אולי היא חלק מהותי מהברית - ברית ללא מתווכים.
• מפחד - לאלימות: איסור עבודה זרה הוא רק על ישראל – למואב ולאדום מותר לעבוד הכוכבים. אם כך, מדוע להרוג הכנענים? גודמן לא בורח מעימות: אולי הסתירה בין ההומניות לאלימות היא לא רק בין "אז" ל"עכשיו", אלא גם "זו התנגשות בתוך הטקסט עצמו?" "הכתובים אינם מבחינים בין דם לדם – כל פיתוי [לעבודה זרה] צריך לחסל [גויים, ועברים שעובדים אלילים]... רק בתנאים כאלה יצליח עם לא מיוחד לקיים תרבות מיוחדת. ...יש בדברים יסודות שמבשרים הדמוקרטיה הליברלית, אבל אין: זכויות מיעוטים, סובלנות לדתות אחרות." הערה 131: מהפכה מוסרית, נוקטת דרכים בלתי מוסריות! הספר המוסרי ביותר בתורה, הוא גם האלים ביותר. s:דברים ט ו משה לא מאמין בעם שלו... (עוד פרדוקס:) אהבת אלוהים לישראל [שאינה תלויה בדבר] מבליטה את חוסר הייחוד של עם ישראל.

• גר אינו מי שהתגייר ושומר מצוות, אלא – סתם תושב זר, גם אליו יש מצווה להתייחס יפה. (בניגוד לרמב"ם?) בין דת למוסר, גודמן: למרות שעמי כנען נעלמו, ופסקה המצווה להורגם (הערה 133), המצווה עדיין כתובה. זהו הטקסט הנצחי של האומה. טקסט שעודו מעורר השראה אלימה בקרב מיעוט קיצוני - ושאחרים קוראים בסלידה. הפסוקים האלימים מכתימים בעבורם התנ"ך כולו בכתם מוסרי. התייחסויות: פונדמנטליזם (מהדהד את ישעיהו ליבוביץ); אנכרוניזם: פרשנות יצירתית, אפולוגטית, כדי לשנות משמעות הטקסט; שניהם נמנעים מעימות, מבקשים פסיקה. גודמן: "לחיות עם המבוכה". (מה שקורי כינה אנכרוניזם, כאן גודמן מכנה "רלטיביזם מוסרי").
  • פרופ' ידוע אמר: פורים אינו "חג שמח", הוא חג של אלימות לא מוצדקת; ניתן אולי להצדיק את י"ד באדר כהגנה עצמית, אבל את לא יום האלימות הנוסף. ניתן לעקוף ע"י שהיה מחוץ לירושלים, אבל אז "לא אוכל לשבת ולהתייסר"... הקוראים נבוכים. מהו המקור לאי-ביטול ה"מצפון", הערכים של הקורא? גודמן: התורה עצמה! בפירוש רמב"ן לs:בראשית ו יג (הערה 136; על האוניברסליות של המוסר: הכוזרי, ב' מח), עמון פשעו ללא התגלות האל. גודמן: גם קין. "המצפון האנושי הוא אחת מזירות ההתגלות של הרצון האלוהי." אריך פרום (הערה 140): פרום טעה, אברהם לא העמיד ערכיו מעל רצון האל, "הוא העמיד את הקול האלוהי שבתוכו מול הקול שמחוצה לו... מחאת סדום היא זירת התנגשות בין קולותיו השונים של האל". גם הרב קוק (הערה 141)

חלק ג'

• התנ"ך הוא סיפור של כישלון; שתי יציאות: מארם וממצרים, וחזרות לשם: גלות בבל, ובריחה למצרים בעקבות רצח גדליה. הסברים: היסטוריוגרפי (בנביאים ראשונים: בגלל פולחן אלילים – האל נטש); ונבואי (באחרונים: ריקבון מוסרי).
• יהושע בן נון ושלמה: כדי להבין שתי הדמויות, חייבים לבחון בהתיחסות לנאום משה: שימוש יתר בכוח מביא לאבדן הכוח.

יהושע

ספר יהושע הוא הסוף החסר של התורה (הערה 8: תאוריית ה-Hexateuch). ברגע שיהושע מקבל השלטון, הוא נאלץ להבין שהוא עדיין נשלט. בתחילת הספר, משה הוא "עבד ה'" ויהושע "משרת משה"; בסוף יהושע "עבד ה'". אבל בכל הספר, הוא נראה כהרחבה של תקופת משה: (1) לפני הכניסה לארץ, יהושע מצווה להתקדש במשך 3 ימים; כמו משה לפני הר סיני. (2) אלוהים קרע ים סוף; והוביש נהר הירדן. (3) יהושע קיבל התגלות מלאך; כמו משה: "של נעליך מעל רגליך." (4) יהושע נושא נאום פרידה, שמזכיר הניצחונות כדי לעודד העם; כמו משה אחרי הניצחונות על סיחון ועל עוג מלך הבשן. יהושע מחלק הארץ, על פי המודל של משה שחילק עבר הירדן לשניים וחצי השבטים. כשהספר מתאר כיבושי יהושע, הוא פותח בכיבושי משה. "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה." גודמן: "ייתכן שחז"ל לא התכוונו" (בכלל לא ידעו...), אבל היום: אור הירח הוא החזר של השמש...

• ייחודי ליהושע: קרב העי. יהושע נתן אות לכוח האורב להסתער, ע"י הנפת כידון, והחזיק אותו מונף כל הקרב; אבל הוא נלחם בעצמו.
• יהושע קיבל הבטחה ששמו ירומם, אבל הוא - מאדיר את אלוהים. ויתר על הכבוד – והכבוד רדף אחריו. הוא היחיד שכשעשה נס (שמש בגבעון וירח באיילון), נאמר "לשמוע ה' בקול איש". יהושע, שהתבטל מול משה, זכה שאלוהים התבטל לפניו.(!)
• רק פרשה אחת מעיבה על יהושע: מעל עכן בן כרמי, חטא המרגלים השני, הפוך מהראשון: בטחון עצמי מופרז. במובן הרוחני, העם כולו לקח מהחרם... עכן... היה רק ביטוי גשמי של חטא העם כולו. כביכול עונש קולקטיבי, אבל יש אחראיות קולקטיבית; אין הפרטה של האתיקה... אין חטאים פרטיים. אי-מניעת חטא – זהו חטא... האדישות היא שותפות. ומהו מקור החטא? תחושה שהניצחון הוא של האנשים, ולכן גם הרכוש. אבל הלוחם היה אלוהים, והרכוש "שלו."
• הברית השלישית, בשכם (אחרי חורב ומואב) היא הראשונה שנעשתה בהסכמה. נעשתה כי אחרת, אין משמעות להסכם. חסדאי קרשקש, בפירוש על מדרש s:שבת פח א (הערה 53): בברית בחורב, עם כל הפירוטכניקה, לא הייתה בחירה חופשית אמיתית. לפי המדרש, רק במגילת אסתר, ללא ניסים וללא התגלות, הייתה הסכמה אמיתית. אבל (גודמן, בעקבות מיכה יוסף ברדיצ'בסקי? - "ברית גריזים", המייסדת את העם היהודי): גם בשכם! זו ברית שנעשתה בארץ, ללא ניסים ומבחירה, ללא חטא אחריה. העם הפך מהעם הנבחר... לעם הבוחר. גודמן: זה השיא של התנ"ך, העם עמד בשתי המשימות העיקריות: סולידריות לאומית, ונאמנות דתית. אחריו – הנפילה, שסיבותיה: בדור שאחרי יהושע (1) לא היו ניסים, (2) אין מלחמה, (3) התפרקה הפדרציה של השבטים. (1) בניגוד לפרדיגמה של ישעיהו ליבוביץ, דור הניסים הוא זה ששמר על הברית. המונותאיזם לא שרד את המעבר מנס גלוי לנס סמוי. (2) בתקופת מלחמה יש סולידריות, ודחיה של האויב; בעת שלום יש ערבוב עם האויב, והשפעה תרבותית.

שלמה

• 3 מעלות: חכמה, בנייה, אמונה; היה מוצלח מאד – עד שהפר הברית: הירבה נשים, בנה מקדשים לאלוהיהן, הירבה זהב, בנה בית מפואר לעצמו ולבת-פרעה. נישואיו איתה היה המעשה הראשון כמלך. לפי s:שמות רבה טו כו: הוא היה הלבנה במילואה ("כיון שבא שלמה נתמלא דיסקוס של לבנה"), השיא. ואין מתח בין ריבוי החכמה לבין ריבוי החטאים שלו. היחסים... אינם דיאלקטיים – להפך, הם סיבתיים... שלמה המלך לא הצליח להתמודד עם ההצלחה. הוא היה לקורבן שלה.
• שלמה ביקש מאלוהים חכמה, מפני שכבר היה חכם והבין מה חשוב. הוא ויתר לכאורה על העושר והכבוד, ולכן קיבל אותם. וחכמתו התבטאה במשפט שלמה: לא רק מי שרוצה שהתינוק יחיה, אלא: מי שמוכנה לוותר על התינוק – תקבל אותו. לאחר שמת, כך גם רחבעם בנו כשנדרש לבקשת העם (בני השבטים הצפוניים) להקל עליהם: הזקנים, שעבדו עם שלמה, יועצים לו לוותר להם בטווח הקצר, כדי שיהיו עבדיו כל הימים. הוא עושה ההיפך.

בדיעבד

• יהושע ושלמה מנהלים מערכת יחסים אינטימית ומורכבת עם נאומו האחרון של משה, שניהם זכו בכוח אחרי שוויתרו עליו; אבל יהושע ויתר ולכן זכה, ושלמה ויתר - כדי לזכות. המבנה נראה זהה, אבל המהות הפוכה. לכן יהושע הצליח, ושלמה נכשל. ריש לקיש, בs:סנהדרין כ ב: שלמה שלט בעליונים, אח"כ רק בתחתונים, בישראל, בירושלים, במיטתו ולבסוף רק במקלו.
• המהפכה של דברים התממשה דווקא אחרי חורבן בית המקדש. טרגדיה של הקיום היהודי: הספר שנועד למנוע הגלות, התממש רק בגלות, שם אין מקדש ואין מלוכה - ודווקא בגלל כך! על פי מגילת העצמאות, הציונות נשענת על חזון הנביאים... אך מכיוון שהמדינה של ימי התנ"ך בעצם לא הגשימה את חזון הנביאים... תביעתה של מגילת העצמאות... היא בפועל התביעה שמדינת ישראל תהיה המדינה הראשונה אי-פעם שמתממש את חזון הנביאים.

נספח: מי כתב ספר את דברים?

זה לא ממש חשוב. זהו ספר שהצליח לשנות את העם היהודי ואת הציוויליזציה המערבית. ההשפעה המטלטלת שלו... תוצר של קריאה המשתפת פעולה עם הנחיות הקריאה... העיקרית: יש לקרוא אותו מתוך אמונה, שזהו הנאום האחרון של משה."

• הוא אחד החומשים, ולכן קדוש כדברי אלוהים, יותר מנביאים ומכתובים. חלים עליו כל דיני הקדושה של ספר תורה. ר' בחיי בן אשר הסביר האופי האנושי של כתיבתו: משה אמר אותם, אבל הסכים עם הגבורה. אבל תנא אחד חולק: אביי ב-s:מגילה לא ב, "משה מפי עצמו אמרן" (הערה 35). וגם בs:יבמות ד א נאמר שלומדים בדרך סמיכות פרשיות, כי משה ערך הספר בדרך אנושית-שיטתית, בניגוד לחומשים האחרים (גם אליעזר בן נתן, הערה 37). כלומר: אם לומדים על מעמד הספר מהלכות כתיבת ס"ת, הוא אלוהי; אבל אם לומדים עליו מהלכות קריאה בתורה, או ממתודת פרשנות – משה אמר אותו מעצמו.
  • יש 3 תירוצים לדברי אביי: רבנו חננאל, תוספות, מהר"ל מפראג. אבל: הרי"ף לא תרץ, כנראה לא ראה בעיה עם דבריו; גם רמב"ן לא. ר' חיים בן עטר, ה"אור החיים", פירש את אביי כפשוטו: משה אמר מעצמו, במילותיו, מה שקיבל מאלוהים אבל לא נצטווה לומר בדברים.
• "הגשר שנוח לגודמן" ללכת עליו: יצחק אברבנאל, שכתב: משה כתב, ואלוהים אישר, וקבע כחלק מהתורה. ר' צדוק הכהן מלובלין: דברים הוא יצירה אנושית, שקיבל תוקף אלוהי, ולכן הוא תחילתה של תורה שבעל-פה, גודמן: הספר הראשון של תושב"ע! ר' צדוק הופך הזהות: תושב"ע אינה תורה אלוהית, שאנשים מבטאים בשפתם; היא תורה אנושית שקיבלה תוקף אלוהי (רדיקליות).
  • לקשר בין אברבנאל לצדוק: הר' תמיר גרנות, "מבוא לספר דברים", ישיבת הר עציון: [2]
  • גודמן: זה מודל לכל המסורת היהודית! מאמר מאת הר' אביה הכהן, משלב ל"ה.

תוספות

• מתפלל שיתאפשר לו - להתפלל. כמו חנה סנש, הליכה לקיסריה: אֵלִי, אֵלִי, שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם... תְּפִלַּת הָאָדָם.
• משתמש:Avneref/מיכה גודמן/שאול
• בשם משה הלברטל: התלמוד עושה קנוניזציה של המחלוקת. לרומאים היה קאנון - החוק; ליהודים - המחלוקת. קריאה של מחלוקת בית הלל ובית שמאי (מופיעה ב"מלכוד 67"): שניהם צודקים, אבל על פי מי הולכים - מי שמקשיב יותר. בית הלל מתחרטים לפעמים (פרדוקס: הלכה כמותם, כי הם לפעמים לא צודקים!) בית שמאי לא עשו זאת. בהמשך (גמרא), התלמידים הכי לוהטים של בית שמאי, כמו רבי אליעזר בן הורקנוס יצאו מבית הלל. הקשבה (Gilbert Ryle): להעמיד את דעותיך בסכנה.

שלמה

ממודל של גבורה (דוד) לחכמה.

• חלום: לא מבקש כוח, אושר - לב טהור (ותרנות); ה' נותן הכל
• משפט (שלמה): האשה האמיתית ויתרה.
• מרד: (רחבעם וירבעם) שוטים ועקרבים - הממלכה התפצלה. בנה את בית המקדש - לא שפך דם. דיפלומטיה - כרת בריתות, קוסמופוליטית, נפל לריבוי נשים. כמו שמאל וימין.