סרט המשלב סימנים להעלאת מודעות לאלימות מינית והעלאת מודעות לאלימות כלפי ילדים
נשים מתעללות (פוגעות) מינית בילדים היא תופעה פחות מסוקרת והמודעות הציבורית לה נמוכה, בה מבוצעת פגיעה בעלת אופי מיני כאשר התוקפת היא אישה והקורבנות הם קטינים ברובם. לאורך ההיסטוריה, התעללות מינית בילדים נתפסה תמיד כפגיעה שנעשית כלפי ילדה או נערה על ידי נער או גבר. החל משנות ה-80, ובעיקר בשנות ה-2000, החלה להתרחב ההכרה שקיימת שונות מגדרית הן אצל נפגעים ונפגעות והן אצל פוגעים ופוגעות, בקרב הקהילה המשפטית, המחקרית והטיפולית. למעשה, החלו להבין שגם נערות ונשים פוגעות מינית, וגם ילדים ונערים עוברים פגיעה מינית. למרות זאת, עדיין ישנה סטיגמה בנושא הפגיעות המיניות שאינן בקונצנזוס. פגיעה מינית של נשים בילדים ובני נוער לא זוכה לתשומת לב רבה בחברה, בקרב אנשי מקצוע ואקדמיה[1].
באופן סטטיסטי, נשים אשר הועמדו לדין על פגיעה מינית בילדים מהוות אחוז נמוך יחסית מתוך הפוגעים שהורשעו. עם זאת, בשל הסוגיות השונות שיש בהקשר לדיווחים הנוגעים לפגיעה מינית ובעקבות הציפיות החברתיות השונות שיש מנשים פוגעות מינית, קשה להעריך מספר מדויק של נשים שפוגעות מינית בילדים. נשים שפוגעות מינית באופן רפטטיבי (שחוזר מספר פעמים), מהוות אחוז כל-כך קטן שקשה לדעת או לקבוע כלפיהן עובדות מסוימות כקבוצה או תופעה.
מחקרים מראים שכ-1.7% מהמורשעים בעבירות מין הם נשים, ובכ-11% מהדיווחים על פגיעה מינית של קטינים מדווח על אישה פוגעת. מכך ניתן לראות כי לא כל מקרי הפגיעות המיניות בילדות נחשפים בפני הרשויות השונות, ולכן בישראל הידע הקיים אודות התופעה הזו מועט מאוד. באופן כללי, נשים פוגעות מינית זוכות לתת-דיווח מסיבות שונות. חלקן מתוך הנטייה להסוות את הפגיעה ב״טיפול יומיומי״ של אם בבנה או בתה. סיבה נוספת היא הדיכוטומיה המגדרית שגורמת לחלוקה לפיה נשים נתפסות כנפגעות אך לא כפוגעות, וגברים נתפסים כפוגעים אך לא כנפגעים[1].
דוגמא לכך ניתן לראות באמירתה של עו״ד יהודית קרפ, שהייתה נציגת משרד המשפטים בישיבת ועדת חוקה, חוק ומשפט שנערכה בכנסת בפברואר 2001. הועדה דנה בחוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות הקשורים בקטינים, ובמרכז הדיון הייתה התלבטות האם לכלול נשים תחת האיסור. בישיבה עו"ד קרפ טענה כי ״אי אפשר לומר שהתופעה הזאת לא קיימת בקרב נשים. מה שאפשר לומר שהחברה שלנו עדיין לא ערה, אולי היא מתייחסת ביחס סלחני או יחס מתעלם מהתופעה של עבירות מין. בספרות המקצועית בפירוש נאמר שהתופעה הזאת קיימת״. בסופו של דבר החוק נחקק מבלי לכלול בו נשים, אך נקבע כי הוא ייבחן מחדש בכל שנתיים בכדי לסקור את היקף עבריינות המין בקרב נשים בישראל[1].
לפי מחקרים, בדומה לפגיעה מינית מידי גברים, פגיעה מינית מידי נשים עלולה להיות בעלת השלכות חמורות מאוד ולכלול תופעות שונות בטווח הקצר והארוך. בטווח הקצר, ניתן יהיה לראות תופעות כמו הימנעות חברתית ובדידות, דכאון, פחד וחרדה קיצוניים, הרס עצמי וביטחון עצמי נמוך. בטווח הארוך, ניתן יהיה לראות תופעות כמו שימוש בחומרים ממכרים, פגיעה עצמית, התאבדות, דכאון, זעם, רתיעה ממערכות יחסים עם נשים, קשיים בתפיסה עצמית ובזהות וחוסר נוחות עם יחסי-מין. ישנה גם בעיה בהקשר של סוגיית הטיפול בפוגעות. כיום ישנו מחסור בידע מקצועי בנוגע לטיפול בפוגעות, והוא מתבסס על מודלים טיפוליים המיועדים לגברים פוגעים שאינם בהכרח מספקים מענה מתאים לנשים פוגעות[1].
עבירות ברות אישות כגון מין אוראלי, יחסים מיניים ו/או אוננות.
עבירות כגון מציצנות, חשיפה, נגיעות בעלות אופי פתייני או מיני, חיבוקים או נשיקות בעלי אופי מיני, הנקה מורחבת או פלרטוטים.
חדירה לפרטיות הכוללת חוקנים, מקלחות משותפות, רחיצת ילדים מעבר לגיל מסוים הנתפס כהגיוני ולגיטימי, ניקוי יתר של העורלה ושאילת שאלות פולשניות הנוגעות לתפקודים שונים של הגוף.
יחסים לא נאותים שצומחים מיוזמתו/ה של המבוגר/ת כגון שימוש בילד/ה כתחלופה לבן/בת זוג נעדר/ת, שינה עם הילד/ה, שיתוף הילד/ה בבעיות רגשיות אישיות, שימוש בילד/ה כאיש/ת סוד לעניינים אישיים או מיניים.
פגיעה מינית מידי נשים מתבטאת במגוון מעשים שחלקם גלויים, קיצוניים וכפויים, וחלקם סמויים, עמומים וכביכול רצויים. מעשים גלויים כוללים החדרות של אצבע או חפצים לפי הטבעת או לנרתיק, מין קבוצתי (אורגיה), נשיקות, ליטופים, ניצול בעקיפין (נתינת רשות לאחרים להשתמש בקטין באופן מיני) וצילום תמונות פורנוגרפיות של קטינות וקטינים. מעשים סמויים כוללים כפיה על הקטין להתפשט בפני אחרים, הלקאה בעלת אופי מיני, מציצנות, חשיפת גופה של התוקפת בפני הקטין, תגובות שאינן הולמות לגבי איברי מינו או לגבי התפתחותו המינית של הקטין, התפשטות, רחצה או שימוש בשירותים בנוכחות הקטין במכוון, קיום יחסי מין בנוכחות הקטין ופגיעה מינית באמצעות שימוש בתקשורת אלקטרונית (למשל שיתוף תמונות פורנוגרפיות של קטינים, או יצירת קשר עם קטינים ברשת במטרה לפתח אמון שיוביל למפגש פיזי וקיום קשר מיני)[1].
מתוך הגדרה זו עולה קונפליקט (חוסר התאמה), שעוסק בהבחנה המורכבת בין פגיעה מינית לבין טיפול אימהי. במקרים רבים, פגיעה מינית של נשים מתפרשת כשמירה על היגיינה או בריאות. דבר זה מקשה על איתור המעשים הפוגעניים הסמויים ועל ההבחנה בינם לבין טיפול רגיל, מה שמשפיע על אי דיווחם לרשויות. תפקידן המסורתי של נשים, כפי שהוא נתפס בחברה כמטפלות בקטינות וקטינים, מקשה על ההבחנה בין פגיעה לטיפול, קושי שבולט במיוחד בהשוואה לגברים. פעולות אינטימיות רבות כגון רחצה, הלבשה והפשטה, השכבה לישון, הנקה והחלפת חיתולים, הן חלק שכיח מתחומי האחריות של נשים כמטפלות, והן מה שמאפשר לאישה לפגוע מינית במסווה של טיפול. באופן דומה, נערות שפוגעות מינית עלולות לפגוע מבלי להתגלות משום שהנפגעים נמצאים לרוב בהשגחתן כשמרטפיות[1].
לפי ספרה של אליס איליין אדאמס[3], הנדירות מקשה על הזיהוי וההערכה של נשים פוגעות מינית. במשך עשורים רבים, חוקרים השמיעו בעקביות תלונות רבות על כך שאין מחקר פעיל, במיוחד מחקר אמפירי (מדיד), הבוחן מיניות נשית, סטייה ופוגעות מיניות. המחסור במחקר בדרך כלל מיוחס לכך שישנה שכיחות נמוכה של מקרים בהם נשים פוגעות מינית. כמו כן, מחסור זה מיוחס גם להגדרות מגדריות מובנות בחברה. הגדרות אלו משפיעות על חוסר הרצון שקיים בחברה לדמיין מצב בו נשים מסוגלות לבצע פשעים מיניים, ולהתנהג בצורה הנתפסת כסוטה מבחינה מינית. חוקרים שונים אשר בחנו נושא זה, הכחישו את המידע המוגבל שהיה ברשותם כאשר הציגו תוצאות. לפיהם, רוב הנפגעים ממין זכר אשר חווים פגיעה מינית מצד נשים לא מדווחים זאת לאף אחד.
אמהות אשר פוגעות מינית בילדיהן מסתירות זאת בצורה כה טובה כך שאף אחד, כולל הקורבנות, לא מסוגלים לזהות זאת. עם זאת, רוב החוקרים מסכימים על כך שמעט הנשים הפוגעות שכן זוהו, לא תואמות לקטגוריות והמסגרות שנבנו על מנת לזהות ולאבחן גברים פוגעים מינית. עוד טוענת אדאמס כי כיום אמהות שאינן מצליחות להגן על ילדיהן מגברים פוגעים מינית נחשבות אשמות באותה מידה כמו נשים שפוגעות בעצמן בילדיהן[3].
פגיעה מינית בילדים על-ידי נשים מוסווית באופן די תדיר על-ידי התפקיד היומיומי של טיפול וסיעוד האם בילדיה. עם זאת, הפגיעה אינה מוגבלת רק לטיפול יומיומי שגרתי - היא יכולה לקרות בכל זמן במהלך היום או בלילה תחת נסיבות שונות ומגוונות. ״נשים אשר מתעללות מינית בילדים יכולות להיות בכל גיל, מכל מעמד סוציו-אקונומי, בעלות יכולות אינטלקטואליות שונות ומצב אישי שונה (נשואה, רווקה, גרושה וכו׳)... הן יכולות לבצע כל סוג של תקיפה מינית, ויכולות להתנהג באופן פתייני כלפי הקורבנות שלהן או לחילופין באופן סדיסטי״[4].
בספר, ״נשים שמתעללות מינית בילדים: ממחקר לעשייה קלינית״, הנשים התוקפות/עברייניות מוינו לשלוש קבוצות: הקבוצה המרכזית- נשים פוגעות בילדים קטנים, נשים פוגעות בבני נוער ונשים שגברים כופים עליהן לפגוע. במרבית המקרים (85%) הפוגעת היא האם הביולוגית או המאמצת[4].
הגיל הממוצע של הנפגעות והנפגעים על-ידי אישה בזמן הדיווח על הפגיעה הוא שש שנים וחצי בקירוב, ולכן סביר כי הגיל בו אירעה הפגיעה נמוך אף יותר. ברוב המקרים הפגיעה תהיה בילדיהן של הפוגעות או בקטינים אחרים במשפחה. אין הסכמה בקרב חוקרים לגבי המגדר שנפגע בהיקף רחב יותר, כלומר- האם נשים פוגעות יותר בקטינים או בקטינות. עם זאת, ישנן עבריינות ׳לא טיפוסיות׳, שאינן מתאימות לאף אחת מהקטגוריות הללו[1].
מחקרם של ונדיבר וקרצ׳ר שעסק בסיווג ואפיון של נשים פוגעות, חילק את הנשים הללו לפי קטגוריות שונות במקצת. יחד עם זאת, בין שני המחקרים מתקיימות מספר חפיפות. הראשונה היא זיהוי ואפיון של נשים בוגרות שמפתחות מערכות יחסים אינטימיות עם בני נוער. הבעייתיות הכפולה במקרים אלו היא קיום יחסים אינטימיים במסגרת יחסי מרות (סמכות המורה על התלמיד או התלמידה), וכאשר פער הגילאים הופך את היחסים לכאלו בין בגירה לקטין או קטינה. קטגוריה שנייה היא נשים שפוגעות מינית כאשר יש עוד גבר פוגע נוכח. לעתים הגבר יהיה זה שיכריח את האישה לפגוע. קטגוריה שלישית תכיל את הנשים שפוגעות מינית בילדים וילדות- פדופיליה, הכוונה היא לנפגעים ונפגעות שעוד לא החלו את תהליך ההתבגרות. קטגוריה נוספת היא נשים שהפגיעות המיניות שהן מבצעות הן חלק מפעילות פשיעה רחבה ומתמשכת, גם בתחומי פשיעה נוספים [5].
כיום מחקרים רבים מפנים את תשומת הלב בצורה מעמיקה יותר אל נשים אשר פוגעות מינית בילדים. באופן די נפוץ, גברים אשר עברו פגיעה מינית בצעירותם על ידי נשים זוכים לתגובות חיוביות או ניטרליות כאשר הם משתפים אנשים אחרים בסיפורם[6]. לעומת זאת, נשים וגברים אשר עברו פגיעה בצעירותם על ידי גברים, נתפסים כאמינים יותר והסיפורים שלהם מתקבלים יותר בקלות.
לפי מחקרם של קורטוני והנסון [7], מתוך כלל מקרי הפגיעה המינית המתועדים, 4-5% הם מקרים בהם נשים היו אלו שפגעו והתעללו. עם זאת, המספרים העולים במחקר של קורטוני לא תואמים את הסטטיסטיקה הרשמית של מחלקת המשפטים בארצות הברית, שמצאה שיעור של 8.3% של ״עבירות מין אחרות״ המיוחסות לנשים, וכן גם לא תואמים לסטטיסטיקות של הלשכה האוסטרלית לסטטיסטיקה, שמצאה שיעור של 7.9% ל״עבירות מין ועבירות קשורות נוספות״ המיוחסות לנשים.
מחקרים אחרים הניבו תוצאות עוד יותר גבוהות. במחקר של 3,586 מהמקרים של פגיעה מינית בילדים, ב-9% מהם העבריינית הייתה אישה, וב-9% אחרים העבריינים היו גם גבר וגם אישה.
מחקר אמריקאי עצמאי מצא שפגיעה מינית בילדים על ידי נשים, בעיקר אמהות, מהווה 25% (כ-36,000 ילדים), זאת מתוך אוכלוסייה המונה בערך מיליון ילדים שעברו פגיעה מינית. עם זאת, ישנה נטייה לזלזול בערכו של נתון זה בעקבות אי הגילוי שיש בקרב קורבנות.
נתונים משנת 2000 של האגודה האמריקאית של נשים באוניברסיטה, מעידים ש-57.2% מכלל הסטודנטים מדווחים על גבר שביצע מעשה של אלימות מינית לעומת 42.4% דיווחים על אישה שביצעה מעשה של אלימות מינית. מחקר בעל נתונים די זהים הוא של קמרון אט אל. לפי נתונים של הCDC - יש בערך 4,403,010 נשים שהן קורבנות לאלימות מינית בהם התוקפת היא אישה.
שיעורי התופעה בישראל מתוך סטטיסטיקה של איגוד מרכזי הסיוע מראה כי מתוך 30,000 פניות שהגיעו אל תשעת מרכזי הסיוע בארץ בשנים 2006-2013 ודיווחו על פגיעה מינית בילדות, 2.1% מתוכן ציינו אישה כפוגעת, כלומר, למעלה מ-610 מקרים[1].
פגיעה מינית על ידי נשים היא עבירה על החוק, ככל פגיעה מינית אחרת. נעשו מחקרים על מנת להצביע על המניעים השונים המובילים לביצוע מעשים אלו על ידי נשים, במסגרתם נשמעו טיעונים מחלק מהנשים הפוגעות שנחקרו. אלו טענו כי עשו זאת כתוצאה מפרשנות מוטעית של התנהגות הנפגעים כהזמנה מינית. מניעים נוספים שהמחקרים מצביעים עליהם משערים כי פגיעה מינית יכולה להתרחש בגלל שהפוגעת מחפשת נחמה מסוימת, או כי יש לה צרכי השתייכות, או כי היא רוצה כוח, או כי היא רוצה סיפוק מיני [4].
החוקרת קולסון ושותפותיה ביצעו סקירה של כ-61 מחקרים על מגוון רחב של נשים פוגעות מינית, ומצאו שמחצית מהנשים הללו נפגעו מינית בילדות, לרוב מאחד ההורים ובגיל מוקדם. מתוך כך עולה ההשערה שנשים אשר פוגעות מינית בבגרותן בעצמן נפגעו מינית על ידי נשים, באופן שכיח יותר מאשר נשים שלא פוגעות מינית. בהיסטוריה האישית של נשים פוגעות מינית נמצאו סוגים נוספים של פגיעות כגון פגיעות פיזיות וחוסר יציבות במשפחה.
לפי מאפיין זה, חלק מהנשים אשר פוגעות מינית מתמודדות עם הפרעות פסיכיאטריות או מוגבלות שכלית התפתחותית. לפי מחקרים רבים שנעשו על נשים פוגעות מינית, נמצא שלכשליש מהן יש היסטוריה של התמכרות לסמים או לאלכוהול, ולרבות מהן עבר פלילי שלא כולל עבירות מין - עוד לפני שפגעו מינית. חוקרים מצאו הבדלים מסוימים בין נשים עבריינות שאינן פוגעות מינית לבין כאלו שכן. למשל, בקרב נשים פוגעות מינית יש שיעורים גבוהים יותר של פגיעה פסיכיאטרית. בנוסף, נשים אלה סובלות מתסמיני PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית) באופן שכיח יותר מאשר נשים עבריינות שאינן פוגעות מינית.
בקרב נשים פוגעות מינית קיימת סבירות גבוהה יותר לקיומה של היסטוריה של פגיעה מינית במשפחה. פגיעה זו חמורה וממושכת יותר בקרב נשים לעומת גברים פוגעים מינית.
נשים פוגעות מינית סובלות בסבירות גבוהה יותר מאלימות במשפחה. עובדה זו מגדילה בקרבן את הסיכון לתוקפנות מינית.
לעומת גברים פוגעים מינית, פגיעה מינית בסיוע פוגע שותף נפוצה יותר בקרב נשים (כאשר השותף לרוב הוא גבר).
נשים פוגעות מינית מפעילות פחות אלימות בעת הפגיעה מאשר גברים. לפי מחקרים, בקרב נשים פוגעות מינית קיימת סבירות גבוהה יותר שיכירו את הנפגע או הנפגעת.
קיים סיכוי גבוה יותר שנשים פוגעות מינית יפגעו בשתי קטינות או קטינים - או יותר, לעומת גברים פוגעים מינית.
השוואת גיל התחלת הפגיעה - בממוצע, נערות מתחילות לפגוע מינית מוקדם יותר מאשר נערים.
הבדלים בסכימות המוטיבציוניות - ״סכימה מוטיבציונית היא מבנה של אמונות ועמדות, המתפתח אצל כל אדם כתוצאה מחוויות חיים מוקדמות ומשמש כמסגרת מארגנת לעיבוד מידע חדש. סכימות מוטיבציוניות שזוהו אצל עברייני מין משמשות על מנת להסביר כיצד הם מפרשים התנהגות ורצונות של בני אדם. לדוגמא, הסכימה המוטיבציונית ׳זכאות׳ (entitlement), לפיה יש אנשים עדיפים על אחרים ולכן ׳מגיע׳ להם לקבל את מבוקשם, נפוצה אצל גברים פוגעים אולם לא מופיעה אצל נשים״. לא קיים מחקר המצביע על סכימות מוטיבציוניות שקיימות אצל נשים פוגעות ולא אצל גברים פוגעים, אולם ניתן להניח כי הדבר נובע ממיעוט מחקרים בנושא זה.
על אף היעדר הידע התיאורטי בספרות הקיימת, החוקרים וורד, רוז וגנון פיתחו מודל תיאורי זמני המתאר ומתעד את התהליך שמביא נשים להיהפך לפוגעות מינית. המודל התבסס על מחקר איכותני של ראיונות שהחוקרים קיימו עם 22 נשים פוגעות מינית. המודל למעשה מתעד את תפקידם המשמעותי של גורמים קוגנטיביים (הכרתיים), התנהגותיים, רגשיים והקשרים אישיים בקרב נשים פוגעות מינית. בנוסף, הוא מבהיר הבדלים ודמיון בין נשים פוגעות מינית לגברים פוגעים מינית בהיבטים של סגנון התקיפה והגורמים לרגישות. בבסיסו, המודל משלב את ההשפעות של גבר שותף לפגיעה וקבוצה השותפה לפגיעה, יחסי הגומלין שלהם עם גורמים של רגישות, ומתוך כך מציג כיצד השילוב של אלו באלו מייצר נשים פוגעות מינית[5].
לאורך השנים נערכו מחקרים רבים על גברים פוגעים מינית והושקעו מאמצים לפיתוח מודלים לסיווגם והגדרתם. עם זאת, לא בוצעו מחקרים או הושקעו מאמצים דומים על מנת לפתח מודלים שכאלו כלפי נשים פוגעות מינית. זאת על אף שנשים פוגעות מינית מהוות גם כן סיכון משמעותי, הן לילדים והן למבוגרים. הידע הקיים והמודלים השונים שפותחו כלפי גברים פוגעים מינית הוא רחב ביותר, כך שניתן לעתים להשליכו על נשים פוגעות מינית. עם זאת, לא קיים ידע או מודלים המיועדים ספציפית לנשים פוגעות מינית, המאפשרים הכוונה ובנייה של תהליכי טיפול ושיקום. לכן, לפי החוקרים, בנייה של מודל שכזה מן ההכרח שתתבסס על מידע המגיע ישירות מנשים פוגעות מינית, מאשר מידע או תיאוריה המפותחים על בסיס תיאוריות קיימות בספרות החוקרת גברים[5].
נשים פוגעות מינית לרוב בקטינים וקטינות, כאשר הגיל הממוצע בעת הדיווח הוא 6.4. במרבית המקרים, הפוגעת היא האם הביולוגית או המאמצת של הנפגע או הנפגעת. כמו כן, ברוב המקרים, נשים אשר פוגעות מינית מתמקדות קודם כל בילדיהן או בקטינים אחרים מהמשפחה, לפני שהן פונות החוצה. ישנם גם מקרים בהם נשים פוגעות באחיהם ואחיותיהן, אך סביב תופעה זו יש מחקר מועט למדי. חוקרים המתעסקים בנושא זה אינם תמימי דעים בנוגע להעדפה של מגדר הנפגע בקרב נשים פוגעות מינית. ישנם חוקרים שמדווחים כי קיימת העדפה לבנים ונערים. מנגד, ישנם חוקרים המדווחים על העדפה מעט גדולה יותר לבנות ונערות. ישנה גם האפשרות כי אותן נשים פוגעות בוחרות באופן אקראי, לפי זמינות ולא לפי מגדר. למעט מאפיינים כמו גיל, מגדר וקרבה אישית לפוגעת, אפשר להניח כי ישנם מאפיינים דומים לנפגעות ונפגעים מינית מידי נשים כמו לאלו מידי גברים. חוקר בשם פינקלהור מאפיין קטינים שנוטים להיות פגיעים יותר וחשופים לפגיעה מינית מידי מבוגר כבעלי סבל מחסך רגשי, חסרי ידע בנושא פגיעות מיניות, בעלי נטייה לרכישת אמון בפוגע או פוגעת, סובלים מחוסר אונים מבחינה חברתית, או בעלי מוגבלויות פיזיות או נפשיות[1].
מחקרים אמריקאיים שונים מצביעים על כך שבאופן סטטיסטי, ההשפעות על ילדים שעברו פגיעה מינית שבוצעה על ידי נשים אינן שונות מההשפעות של פגיעה מינית שבוצעה על ידי גברים. ״סקסואליזציה טראומטית כוללת בתוכה תחושות של דחייה כלפי סקס, הערכת יתר לסקס, בלבול כלפי סקס וטיפוח, ובעיות של זהות מינית״. ילדים שעברו פגיעה מינית הם בעלי פוטנציאל להיות פעילים מבחינה מינית עם בני הזוג שלהם בגיל מאוד מוקדם. אפקט נוסף הוא תיוג. התיוג ״משאיר את הקורבנות בתחושות שונות מבני הזוג שלהם ופגומים, מה שמוביל לתחושות של אשמה ובושה, במיוחד ביחס לגילוי״. בנוסף לתיוג ולבלבול, הקורבנות עלולים לחוש תחושה של חוסר אונים וחוסר שליטה[7].
עם זאת, על בסיס דיווחים ועדויות של נפגעים ונפגעות ניתן להצביע על הבדלים בחוויית הפגיעה. נשים וגברים שחוו פגיעה מינית הן מצד נשים והן מצד גברים, מדווחים פעמים רבות על תחושה עזה יותר של פגיעה וחוויה עזה יותר של בגידה מצד האישה הפוגעת מאשר הגבר. חלקם אף תופסים אותה כפגיעה המבישה והחמורה ביותר ממנה סבלו בילדותם, למרות שנפגעו במקביל גם על ידי גברים. ישנה נטייה להדחקת הזיכרונות מהפגיעה שנעשתה על ידי אישה. ההצדקה לכך היא שקשה יותר להאמין בה וכן קשה יותר לדווח עליה, בהשוואה לפגיעות אחרות שחוו. כמו כן, תחושת הבגידה העזה שחווים נפגעים ונפגעות מוסברת על ידי הציפייה שיש להם לסולידריות מקרב המין הנשי וציפיות חברתיות שיש כלפי נשים לשמש בתפקיד המגנות, גם במחיר חייהן[1].
הספרות מתארת סוגיות ייחודיות שקיימות בקרב גברים שהתמודדו עם פגיעה מינית מידי נשים. לפיה, פגיעה זו עלולה להביא אותם למצב בו הם מפקפקים בתחושת הגבריות שלהם. מחקרים רבים מצביעים על כך שגברים שחוו פגיעה מינית מצד האם דיווחו על סימפטומים וקשיים רבים, בהשוואה לגברים שעברו פגיעה מינית מצד האב. בנוסף, ישנם גברים שלא חוו את ההתנסות המינית עם אמם בטווח הקצר כפגיעה, אך לאחר מכן הם דיווחו על סימפטומים רבים יותר בטווח הארוך.
מחקר שערך השוואה בין גברים שנפגעו מינית מידי נשים לעומת אלו שנפגעו מדי גברים, הראה כי גברים שנפגעו מידי גבר הם בעלי סימפטומים רבים יותר של PTSD, דיסוציאציה ורמות גבוהות יותר של פחד מפני חשיפה, אינטימיות, תקיפה וחשש מהרסניות פנימית. לעומת זאת, גברים שנפגעו מדי אישה היו בעלי חרדת נטישה ורמות גבוהות יותר של החצנה וחביבות. ההשערה היא שהבדל זה משקף מנגנוני התמודדות והגנה רגשניים שונים בין הפגיעות. כלומר, ייתכן כי הגברים שנפגעו מידי נשים התמודדו למשל באמצעות הזדהות עם התוקפת[1].
נשים שחוו פגיעה מינית מצד אמן סובלות מהשפעות כמו כל קורבן של גילוי עריות על סוגיו השונים ופגיעה מינית אחרת, אך בנוסף הן נוטות להתמודד עם קשיים מוגברים בתחומים שונים[7][8]:
קושי בלקרוא לחוויה שלהן ׳פגיעה׳ - זה נכון במיוחד לאור המיתוס שנשים לא פוגעות מינית בילדים.
זהות - נפגעות רבות חוות קושי עם הידיעה שהן נפרדות ושונות מהתוקפים שלהן.
גבולות - נפגעות רבות מתקשות עם שמירה על הגבולות שלהן, במיוחד עם נשים אחרות. הן עשויות להיות גמישות יתר על המידה או נוקשות יתר על המידה.
האשמה עצמית - נפגעות רבות מאשימות את עצמן. ההאשמה העצמית מועצמת בהקשר תרבותי בו דמות האם בצורה מיתית מוצגת כאוהבת ודואגת. המחשבה היא שזו לא יכולה להיות אשמת האם, לכן זו חייבת להיות אשמתן של הקורבנות. הן כנראה עשו מעשה חמור ביותר אם האמהות שלהן פוגעות בהן.
זהות מגדרית - נפגעות רבות מתקשות להזדהות כנשים, או שהן לא אוהבות את מה שהן תופסות כנשים. חוסר ההזדהות הוא כפול, הן בגלל שמי שפגעה בהן הייתה אישה והן בגלל שבמוחן להיות אישה, בעלת גוף נשי, מתקשר עם קורבנות, מיניות, נחיתות וחולשה.
בושהבגוף - נפגעות לעתים מרגישות בושה גדולה בגוף שלהן, במיוחד בנשיותו. זאת גם בגלל העובדה שלתוקפות שלהן יש גוף נשי ובגלל שהתקיפה התמקדה בגוף הנשי שלהן.
בושה מגדרית - נפגעות רבות מרגישות בושה מאוד גדולה עם הגדרתן כנשים, בגלל שכך הן מזוהות עם התוקפות שלהן ועם הפגיעה שעברו. הן מרגישות אשמות ושאשמה זו מיוחסת לעובדה שהן נשים.
חששות ופחדים הומופוביים כלפי המיניות הממשית או המדומה של אדם - נפגעות לעתים מאוד מבולבלות מההבדלים בין פגיעה מינית לבין מיניות לסבית, והן עלולות להאמין למיתוס שהפגיעה משפיעה על המיניות שלהן כנפגעות. זה עלול להוביל לבלבול כלפי מיניותן ואיך אחרים תופסים אותה.
כמיהה להיות נאהבות - נפגעות לעתים חשות כמיהה עמוקה להיות נאהבות ולזכות לאהבה שלא קיבלו כשהיו ילדות. הן עלולות לפחד להכיל אותה או לא מסוגלות להכיל אותה, במיוחד מאישה אחרת.
קיים מעט מאוד מחקר בנוגע לגורמי חוסן של נפגעות ונפגעים מינית מידי נשים. מבין הגורמים שהוזכרו - בתי ספר, פעילויות חינוכיות, פעילויות ספורט וקריאת ספרים משמשים מקומות מפלט משמעותיים מפני הפגיעה. כמו כן, קשרים חברתיים עם חברים רבים ומשפחות סיפקו לנפגעות והנפגעים תחושת נורמליות של ״בין שווים״, וסייעו בפיתוח אסטרטגיית ההתמודדות[1].
הגל השני של הפמיניזם הדגיש את הסמכות והאוטונומיה של קולו של האינדיבידואל. כמו כן, הוא הבהיר את ההבדלים בין הסכמה, כפייה ואלימות; בין הנאה מינית פעילה לחוסר תגובה פסיבית (סבילה); ובין קטגוריות קונבנציונליות, ברורות ומוסכמות של מגדר לבין מציאות אנושית פלואידית (נזילה). על אף שהגל השני לעתים הפגין חוסר אדיבות כלפי לסביות, השיח שהוא יצר אפשר מצב שבו היה קשה יותר להצדיק חוסר סובלנות. רצף המשמעויות החדשות שהגל השני של הפמיניזם יצר, הביא להתפתחויות של תפיסות קוויריות של מיניות ומגדר ושינויים בתרבות ״המיינסטרים״, כגון תשומת לב רבה יותר לאלימות מינית והנאה מינית נשית בקרב מגזיני נשים. דבר זה הוביל גם להתמקדותן של גישות משפטיות ורפואיות באלימות מינית וסטייה. אולם גם היום, ההטרוסקסואליות ורבייה הטרוסקסואלית הן המקובלות והנחשבות הכרחיות בחברה. כתוצאה מכך, קשה לחבר בין המושגים ״לסבית״ ל-״אמא״ או ״ילד״, ולכן המונח ״אמא לסבית״ עדיין נחשב מונח שאינו קבוע ושמעלה חשד. יתרה מכך, אמהות לסביות מהוות מוקד עיקרי בקרב מחקרים פסיכולוגיים, מאבקים משפטיים וכנסים הדנים בצל הבלהות של דמות נשית סוטה פוטנציאלית[3].
ילדים של נשים לסביות אינם מפגינים בעיות פסיכולוגיות או בלבול בנוגע לזהותם המגדרית, בשונה מילדים שנולדו לנשים הטרוסקסואליות. כלומר, כאשר פסיכולוגים אינם מודעים לנטיות המיניות של הורי הילד, הם אינם מוצאים כל הבדל בין ההתנהגות הנפשית והמגדרית של הילדים. מחקרים כאלו הם מועטים ואינם מתמקדים מספיק בסטטוס של לסביות כאמהות. לכן, קיים עדיין קושי למשל לשכנע במאבקים משפטיים כי אמהות לסביות אינן מהוות סיכון לילדיהן והן עדיין נחשדות יותר מאשר נשים הטרוסקסואליות כפוגעות מיניות פוטנציאליות כלפי ילדיהן[3].
יש הטוענים כי ההכחשה וההסוואה של מקרים בהם נשים פוגעות מינית, נובעת מרעיונות סטריאוטיפיים בנוגע לתפקידים מגדריים ולמיניות- לפיהם הגבר הוא בהכרח אקטיבי והאישה בהכרח פאסיבית. לכן, לפי תפיסות אלו לא ייתכנו מקרים בהם אישה תכפה מגע מיני, על אחת כמה וכמה כאשר נשים נתפסות כדמויות אימהיות, מחנכות וא-מיניות בחייהם של קטינים. מסיבה זו נראה כי החברה מקבלת התנהגויות מסוימות של נשים כלפי קטינים, כאשר אותן התנהגויות לא יתקבלו אם יקרו מצד גברים. ישנו אפקט מעגלי שנוצר בעקבות הכחשה של תופעת הנשים הפוגעות מינית בקרב רשויות אכיפת החוק והגורמים הטיפוליים. ההכחשה מובילה לרושם מוטעה כי אין צורך לחקור את התופעה וליצור מנגנוני טיפול ומניעה. כך מצטמצמת המודעות לקיומה של התופעה והיא הופכת ל"שולית" מבחינה תודעתית, למרות שבמבחן המציאות היא אינה כזו[1].
בסקירה ספרותית-תרבותית, נשים פוגעות מינית מתויגות כאחת מתוך ארבעת ׳אמהות הטיפוס׳: ה"רעה", ה"משוגעת", ה"קורבן", ה"מאהבת". תיוגים אלו אינם מבוססים מחקרית, אך ההשפעה שלהם על תפיסות חברתיות היא רבה. ה"רעה" תהיה אישה שלא רכשה את המיומנויות האימהיות שאמורות לגרום לה להגן על ילדיה בכל מחיר. ה"משוגעת" תהיה אישה שלא שולטת במעשיה ובהתנהגותה. ה"קורבן" תוצג כסובלת מהתעללות בעצמה שבמסגרתה הגבר כופה עליה לפגוע בקטינים. ה"מאהבת" היא הדמות הנסלחת ביותר מבחינת התפיסה החברתית, מכיוון שהיא לרוב תוצג כמישהי שנכנסה לתוך מערכת יחסים הדדית ואינטימית. על אחת כמה וכמה- הנער במצב כזה יוצג כ"בר מזל" וגבריותו תיתפס כמחוזקת ומאושררת. החלוקה הדיכוטומית למשוגעת, רעה, קורבן ומאהבת אינה מקרית, והיא נובעת מהרצון לשמר את הסדר החברתי והיסודות עליו הוא בנוי. כך השיח הציבורי לא יצטרך להתמודד עם שאלות ומקרים בהם אימא לא תמיד תגן על ילדיה ומקרים בהם האישה היא התוקפת והגבר הוא הנתקף[1].
בשנת 2008 הגישה פרקליטות מחוז תל אביבכתב אישום נגד חנה אולמר, בטענה שביצעה מעשה מגונה בילד בן 12 וחצי. על פי כתב האישום, אולמר, רווקה בת 43 מחולון, ישבה עם הקטין על ספסל סמוך לביתה. בשלב מסוים, הציעה לו לנקות את דירתה תמורת 100 שקלים והוא נענה בחיוב. לאחר שהקטין סיים לנקות את דירתה, אולמר החלה לשוחח עמו על ״נושאי מין שונים״. במהלך השיחה הקטין נגע בחזה של אולמר מעל בגדיה והיא מצידה דחפה אותו על מיטתה, נשכבה על המיטה גם כן, והציעה לו לקיים עמה יחסי מין. הקטין סירב, אך אולמר הורידה את מכנסיו בניגוד לרצונו והסכמתו וביצעה בו מעשה מגונה במשך מספר דקות. מכתב האישום עולה כי לאחר מכן היא נשכבה על הספה בדירתה, השכיבה את הקטין בכוח עליה והוא חיכך את איברו באיברה. לבסוף, הקטין קם וברח מהדירה[9].
לפי פסק הדין, למרות שביצעה עבירות חמורות בקטין, נגזרו על אולמר שנתיים מאסר בפועל ופיצוי של כ-10,000 שקלים לקטין. למרות שהעבירות של אולמר גובלות באינוס, פסק הדין נובע מהעובדה שאי אפשר להאשים נשים בעבירה שכזו על פי חוק, ולכן היא הורשעה רק בביצוע מעשים מגונים. בעקבות המקרה, הקטין התקשה לשקם את חייו[10] . (סימוכין למאקו)
בשנת 2009 נעצרה י׳, בת 39 מנתיבות, באשמת קיום יחסי מין עם שניים משמונת ילדיה. העניין התגלה לאחר שאחד מבניה, שהיה בן 11 באותו הזמן ולמד בפנימייה דתית, נחקר בחשד שניסע לבצע מעשה סדום באחד מתלמידי הפנימייה. הילד נלקח לחקירה ושם חשף כי למעשה למד זאת מאמו. דבר זה הוביל למעצר של האם ולחקירה משטרתית, בה סיפרו שניים מבניה, אותו בן ששהה בפנימייה ובן נוסף בגיל 7, כי אמם קיימה עמם יחסי מין בחדר השינה בביתם. בזמן החקירה שחזר אחד הילדים כי האם לקחה את שני הבנים בזמן ששיחקו, הכניסה אותם לחדר השינה והפשיטה אותם. בעקבות עדות זו האם נעצרה לחקירה, בה הודתה כי קיימה יחסי מין עם שניים מילדיה בעיצומו של חג הסוכות, בזמן שבן זוגה היה בתפילה בבית הכנסת. לאורך החקירה כולה, האם חזרה והדגישה כי כלל המעשים נעשו בהסכמה וכי היא שכבה עם בניה כי הם דומים לה. לטענתה, לא היה צורך בשכנוע הילדים, הכל נעשה מרצון וללא כפייה או איומים. כמו כן, האם הודתה כי לאחר מכן צפתה עם שני ילדיה בסרט בעל תוכן מיני[11].
פרקליטות מחוז הדרום דרשה מבית המשפט לגזור על האם עונש כבד, של כ-10 עד 20 שנות מאסר בפועל, כולל תשלום פיצויים לילדיה. אף נטען מצד הפרקליטות כי במקרה בו אב שפגע מינית בשלוש בנותיו החורגות בית המשפט גזר עליו עונש של 24 שנות מאסר בפועל, ולכן אין סיבה שהאם בנתיבות לא תקבל עונש דומה. האם הורשעה בעבירות של מעשים מגונים והתעללות בקטינים, כתוצאה מכך שאין במדינת ישראל חוק המאפשר להאשים אם באונס ילדיה, ונשלחה לתקופת מאסר בפועל[11].
מקרה זה הוביל ליוזמת חקיקה שביקשה לתקן את חוק העונשין, כך שיהיה ניתן להאשים אישה באונס, במידה וקורבנותיה היו מתחת לגיל 14 בעת הפגיעה. בשנת 2009 הוגשה הצעה לתיקון חוק העונשין, על ידי חברת הכנסת רונית תירוש. בהצעה נאמר כי ״שינויים אלו יביאו לתיקון עיוות [...] בעקבות התיקון המוצע ניתן יהיה להעמיד אישה שביצעה מעשים כאמור בגין עבירת אינוס [...] בפרט שמה הצעת החוק דגש על מקרים בהם מעורבים קטינים ומשווה את מצבם למקרים של אונס קטינות״[12] .
במרץ 2010 נעצרה צעירה בת 28 תושבת בית שמש בחשד שביצעה במשך חודשים מעשים מגונים בקטינים בגילאי 12-17, לעתים תוך איום בסכין[14]. הפרשה נחשפה לאחר שהנערים חזרו שיכורים לביתם באחד הלילות. מכך התגלה כי אותה הפוגעת נהגה לקנות לנערים אלכוהול, סיגריות, נרגילה ואף לעתים הייתה נותנת להם סכומי כסף גדולים על מנת לשמור על שתיקתם. הנערים פנו להוריהם וחשפו בפניהם את העברות שבוצעו נגדם. הורי הנערים הגישו תלונה במשטרה וזו האחרונה עצרה את האישה הפוגעת. לפי עדותם של הנערים, האישה קיימה עמם יחסי מין תחת איומי סכין שהוצמדה לגרונו של אחד מהם, נער בן 14 וחצי. כך עברה מאחד לשני באותו האירוע. במהלך החקירה האישה טענה כי חלק מהמעשים בוצעו בהסכמה ואת חלקם הכחישה לחלוטין[15].
פרשת מרי קיי לטורנו היא אחד הסיפורים המפורסמים ביותר של פגיעה מינית מידי אישה בקטין. פרשה זו זכתה לפרסום רב וסיקור תקשורתי נרחב לא רק בגלל שמדובר בפגיעה במסגרת יחסי מרות, אלא גם בגלל האופן שבו הסיפור התגולל והתפתח. בשנת 1997 נחשף כי לטורנו, אז מורה בת 34 מדה מוין שבמדינת איווה, ניהלה במשך שנתיים מערכת יחסים עם אחד מתלמידיה, וילי פואלאו, שהיה אז בן 12 בלבד. לטורנו, שהייתה באותה העת נשואה ואם לארבעה ילדים, נהגה לקיים יחסי מין באופן קבוע עם פואלאו במוקדים שונים בבית הספר, כגון אולם ההתעמלות, שירותי הבנות ואף בכיתת הלימוד. מערכת היחסים נחשפה על ידי אחד מקרובי המשפחה של בעלה של לטורנו, אשר הודיע לבית הספר בו עבדה. לטורנו נעצרה ונשלחה לחצי שנת מאסר, בעודה בהריון מפואלאו. את בתם הראשונה ילדה במהלך תקופת מאסרה. שחרורה של לטורנו הותנה בכך שלא תיצור קשר עם פואלאו ולא תחזור ליחסים עמו. עם זאת, חודש בלבד לאחר ששוחררה השניים נתפסו מקיימים יחסי-מין ברכבה. ברכב היו גם אלפי דולרים במזומן, דרכונים בתוקף ובגדי תינוקות, מה שהוביל להנחה שהשניים תכננו לברוח מהמדינה. לטורנו נעצרה בשנית והפעם נשלחה ל-7 וחצי שנות מאסר. במעצר זה הייתה בהריון שני מפואלאו, אז בן 14. את בתם השנייה ילדה לטורנו בין כותלי הכלא והתינוקת נשלחה יחד עם אחותה לחיות עם אמו של פואלאו. לאחר שחרורה השני של לטורנו הגיש פואלאו, אז כבר בן 21, בקשה לבית המשפט לבטל את הצו האוסר עליהם להתראות. בית המשפט קיבל את בקשתו[16] .
בעקבות זאת, השניים נישאו ולמעשה מיסדו את הקשר ביניהם באופן רשמי, כאשר לטורנו בת 42 ופואלאו בן 21. מאז נישואיהם מנסה לטורנו לבטל את מעמדה המשפטי כעבריינית מין, משום שלטענתה כמו גם לטענתו של פואלאו, מדובר בסיפור אהבה [17].
בשנת 2014 התגלה כי ג׳סיקה קרלטון, אישה בת 44 ממישיגן שבארצות הברית, ניהלה במשך שנתיים מערכת יחסים עם קטין בן 11 ממדינת ניו ג׳רזי. היחסים בין השניים התפתחו לאחר שהכירו במשחקי רשת דרך קונסולת הXbox, שאפשרה להם לתקשר ולנהל שיחות צ׳אט. כפי שנחשף במסמכי בית המשפט, מערכת היחסים בין השניים כללה שליחת מסרונים בעלי תוכן מיני ותמונות עירום. כמו כן, קרלטון ניהלה שני יומנים אישיים כאשר באחד פירטה על הפנטזיות המיניות שיש לה כלפי הקטין ובשני תיארה את היחסים ביניהם והאהבה שחשה כלפיו. במקרים מסוימים קרלטון אף הקריאה לקטין קטעים מתוך היומנים הללו. בנוסף, היא החזיקה אלבום בו שמרה על תמונות ילדות של הקטין אותם מצאה ברשת האינטרנט, קעקעה את ראשי התיבות של שמו על פרק כף ידה וכן, שלחה לו מתנות יקרות ערך. במקרה בו כמעט והתגלתה מערכת היחסים בין השניים, קרלטון התחזתה לילדה בת 13 בעת ששוחחה עם הקטין. השניים נפגשו לראשונה בדצמבר 2014, במגרש חנייה בניו ג׳רזי לאחר שקרלטון נהגה ממישיגן. במהלך המפגש, שהתרחש לאחר שעות הלימודים של הקטין, קרלטון הרעיפה עליו שלל מתנות שקנתה במיוחד עבורו. השניים נפגשו פעמיים נוספות, כאשר בפעם האחרונה קרלטון העניקה לקטין כרטיס אשראי. מתנה זו למעשה הביאה לחשיפת מערכת היחסים, לאחר שאמו של הקטין גילתה את כרטיס האשראי בארנקו של בנה. משפחתו של הקטין התלוננה למשטרת מישיגן, ובעקבות זאת המשטרה עצרה את קרלטון באפריל 2015 במישיגן [18].
קרלטון הוסגרה לניו ג׳רזי, שם הואשמה בשתי עבירות מדרגה שנייה המסכנות את שלום הילד וב-12 סעיפים מדרגה שלישית על עבירות המסכנות את טובת הילד[19].
בשנת 2015 נעצרה ג׳רלדין אלקורן, מורה בת 28 בבית ספר בפנסילבניה שבארצות הברית, לאחר שניסתה לפתות תלמידה שלה בת 11. במשך שבועיים, אלקורן נהגה לשלוח אלפי מסרונים לנערה, בהן הביעה כלפיה רגשות אהבה, תחושות ורצונות להיות איתה ולברוח איתה[20].
מקרה נוסף אשר זכה לפרסום רב היה זה של דברה לפייב, שהתרחש בשנת 2014. לפייב, מורה בבית ספר במדינת פלורידה שבארצות הברית, קיימה יחסי -מין עם תלמיד בן 14.[20]
Wilkins, R. 1990. "Women Who Sexually Abuse Children". BMJ, vol. 300.,1153.
Vandiver, D.M., & Kercher, G (2004). Offender and victim characteristics of registered female sexual offenders in Texas: A proposed typology of female sexual offenders. Sexual Abuse: A Journal of Research and Treatment, 16, 121-137.
Krug, R.S. (1989). Adult male report of childhood sexual abuse by mothers: Case descriptions, motivations and long-term consequences. Child abuse & neglect. 13 (1) 111-119.
^ 123Saradjian, Jacqui, Women Who Sexually Abuse Children: From Research to Clinical Practice, John Wiley & Sons, 1996
^ 123Gannon, T. A., Rose, M. R., & Ward, T, A Descriptive Model of the Offense Process for Female Sexual Offenders, Sexual Abuse: A Journal of Research and Treatment 20, 2008, עמ' 2-6
^Ford, Hannah, Women Who Sexually Abuse Children, John Wiley & Sons Ltd., 2006
^ 123Saradjian, Jacqui, Understanding the Prevalence of Female-Perpetrated Sexual Abuse and the Impact of That Abuse on Victims, Female Sexual Offenders, 2010
^Bader, Shannon M.; Welsh, Robert; Scalora, Mario J., Recidivism Among Female Child Molesters, Violence and Victims, 2010
