בית הנסן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף בית החולים הנסן)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חזית המבנה עם הכיתוב Jesus Hilfe - עזרת ישו
פעמון התפילה בחצר הפנימית
חזית המבנה
מראה אחד החדרים
המבנה במבט-על

בית הנסן הוא מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה הממוקם בשכונת טלביה בירושלים, ברחוב גדליהו אלון 14, במבנה שהיה בעברו בית החולים הממשלתי ע"ש הַנסֶן - מרכז טיפולי לחולים במחלת הנסן (צרעת[1]). בית החולים הוקם בשלהי המאה ה-19 בשם בית החולים למצורעים עזרת ישו כדי לשמש לאשפוז מבודד של חולי מחלת הנסן (צרעת). עד שנת 2002 פעל במתכונת של מרפאת חוץ, ושיכן את המרכז הארצי למחלת הנסן של משרד הבריאות.

מבנה בית החולים והמגרש בן 40 הדונם עליו הוא ניצב, נחשבים כבעלי ערך היסטורי ואדריכלי, ומוגדרים כמבנה לשימור. בשנים 20112013 עבר המתחם עבודות שימור לקראת הסבתו לייעודו החדש על ידי הרשות לפיתוח ירושלים בניהול ותכנון של משרד רן וולף. בעשור השני של שנות האלפיים, פועלים במרכז לימודי התארים המתקדמים של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, קבוצות עשייה, מפגש, מחקר ותצוגה בתחום האמנות העכשווית, קבוצות מחקר בתחומי העיצוב והטכנולוגיה, המיזם לקולנוע וטלוויזיה של הרשות לפיתוח ירושלים וכן מוזיאון המציג תערוכה על ההיסטוריה של בית החולים ועל ההיסטוריה של בתי החולים בירושלים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-60 של המאה ה-19 הזדעזעו עולי רגל מגרמניה למראה בקתות המצורעים שנמצאו בצידו הפנימי של שער ציון, בו התגודדו יחדיו מצורעים בני כל הדתות וקיבצו נדבות. מוקד מצורעים נוסף בעיר היה ליד ביר איוב (עין רוגל) בנחל קדרון. על מנת לסייע למצורעים הוקם ב-1866 מבנה מול בריכת ממילאשנות האלפיים, מנזר הלזריסטים ברחוב אגרון 20, חלק ממתחם הקונסוליה האמריקאית) ששימש כמקום לסעוד את החולים. לאחר שצר המקום מלהכיל את כל החולים, הוקם המבנה בטלביה.

המבנה בשכונת טלביה הוקם בשנת 1887 במטרה לשמש כבית חולים למצורעים. בעת הקמתו נקרא בית החולים בשם "עזרת ישו" (בגרמנית: "Jesus Hilfe"), ושמו של המבנה, שתוכנן על ידי קונרד שיק ותיאודור זנדל[2] נכתב מעל שער הכניסה למבנה.

המבנה נבנה עבור מסדר האחיות הדיאקוניסות הגרמניות, אשר טיפל בחולים, והוקם ותופעל באמצעות תרומות מגרמניה. בהמשך הועבר המבנה למסדר האחים הבוהמים (Herrnhuter Böhmische Brüder). המתרפאים בו היו בני כל הדתות, אך הם אולצו להשתתף בטקסים דתיים נוצריים, על מנת לזכות בתנאים משופרים. לחלק מהמתרפאים היו משפחות תומכות שבאו לבקרם ולקחו אותם בחגים לביתם, אולם מתרפאים רבים מצאו בבית החולים את ביתם היחיד, בהם גם עולים חדשים ממדינות שבהן הייתה המחלה נפוצה יותר מאשר בארץ ישראל.

מנהלו הראשון של בית החולים היה ד"ר איינסלר, שהיה נשוי לבתו של קונרד שיק. משנת 1919 עד 1948 ניהל את בית החולים הרופא הערבי-נוצרי תאופיק כנעאן[3]. אף שבית החולים תופעל על ידי מסדר גרמני, המבנה לא הוחרם על ידי שלטונות המנדט הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה (כפי שהוחרמו מבני מנזרים אחרים בשכונה), ובית החולים המשיך לפעול כאשר הוא מנוהל בסיוע ארגון הדסה. למתרפאים היהודים לא היה מזון כשר או אפשרות להתפלל במניין, הדבר נודע לרב אריה לוין, שארגן משלוחי מנות מזון כשר ומניין תפילה מסודר. עם קום המדינה עזבו ד"ר כנעאן וחלק מהמתרפאים הערבים את בית החולים ועברו לסילוואן שבמזרח ירושלים (מאוחר יותר הקים כנעאן בית חולים למצורעים מצפון לרמאללה[4]).

בשנת 1952 הפך בית החולים לבית חולים ממשלתי, ונקרא על שם גרהארד ארמור הנסן (שגילה בשנת 1879 את החיידק הגורם למחלת הנסן). את בית החולים הממשלתי ניהלו בין היתר אריה דוסטרובסקי ולאחר מכן חתנו, פליקס זגהר. בעקבות ניסויים שנערכו בבית החולים בשנת 1964, גילה ד"ר יעקב שסקין, רופא בבית-החולים, את השפעתה החיובית של תרופת התלידומיד על החולים במחלת הנסן. לגילוי זה הייתה חשיבות בקנה מידה עולמי והשימוש בתלידומיד למחלת הנסן נמשך עד היום במדינות עולם שלישי.

בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, בשל מיעוט החולים במחלה בישראל ובשל הכנסת טיפול יעיל באמצעות אנטיביוטיקה, חדל בית החולים לפעול במתכונת אשפוזית, ומאז ועד 2002 תפקד כמרפאת חוץ אמבולטורית, ושיכן את המרכז הארצי למחלת הנסן של משרד הבריאות. עם פינוי המבנה עבר המרכז הארצי למחלת הנסן לבית הבריאות שטראוס, בחסות "הדסה".

בשל העניין הרב בערכו ההיסטורי והאדריכלי של המבנה, הוא מוגדר כמבנה לשימור. בישיבת הממשלה ב-25 במאי 2009 התקבלה החלטה להעביר את המקום מרשותו של משרד הבריאות לרשות עיריית ירושלים, שהחליטה לייעדו כמרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה. עבודות שימור ושיפוץ התבצעו במקום בשנים 2011–2013 בניהולה של הרשות לפיתוח ירושלים, תחת הנחיית אדריכל השימור נחום מלצר.

בשנת 2013 הועברו למתחם התוכניות ללימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי, עיצוב אורבני ומדיניות ותאוריה של האמנויות של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל[5]. המבנה משמש מרכז תרבות בנושאי העיצוב המדיה והטכנולוגיה והוקמו בו סדנאות, חללי תצוגה ואולם קולנוע.

תיאור המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית החולים ניצב במגרש רחב-ידיים (40 דונם) ומוקף בחומה. המבנה בן שלוש קומות, גרם מדרגות כפול הוביל לכניסה הראשית למבנה, שהייתה בקומה השנייה, ומעלה קשת. בקומה השלישית ממוקמת מרפסת, שבמרכזה, מעל שער הכניסה למבנה, גמלון עשוי עץ. למתחם הובילו מספר פתחים בחומה, שלוש דלתות מכיוון רחוב מרכוס של ימינו ושער לעגלות מכיוון רחוב הגדוד העברי ("חורשת הירח").

במרכז המבנה נמצאת חצר רבועה, ובמרכזה בור מים גדול ששימש את המבנה, בנוסף פזורים בשטח עוד 10 בורות מים לצורכי השקיה. מגדלי שירותים שנבנו בסמוך למבנה (אחד באגף הגברים ואחד באגף הנשים), איפשרו הפרדה בין בורות השפכים למבנה העיקרי, ובכך סייעו לשמור על ההיגיינה בבית החולים. החולים עברו למגדל השירותים באמצעות גשר מתכת.

בכל אחד מחדרי המבנה הותקן תנור חימום שהובא מגרמניה. כן ניצבו בחדרים מכונות תפירה בעזרתן ביצעו המתרפאים עבודות תפירה.

בחצר, בסמוך למבנה הראשי נבנו מבנים אדמיניסטרטיביים ומבני מגורים לצוות.

בית החולים תוכנן כמשק אוטרקי (נושא את עצמו), וכך נשתל בו גן ירק רחב ידיים. בגן ניטעו עצי פרי רבים, ובמקום פעלו רפת ודיר שסיפקו חלב וצמר, ולעתים גם בשר, למתרפאים ולצוות. הפרות והצאן רעו בשדה הסמוך, עליו ניצב בשנות האלפיים תיאטרון ירושלים.

ע"פ עדותה של אחת האחיות בפני אפרים הולצברג, בגן הירק נקברו כמה חולים אשר אנשי החברא קדישא חששו מלעסוק בהם[6].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יש להבדיל בין מחלה זו לבין הצרעת המופיעה במקרא בספר ויקרא למשל, שהיא מחלה שונה לחלוטין במאפייניה (ראו מכתב פליקס זגהר)
  2. ^ כיוון שלשיק לא הייתה הכשרה פורמלית באדריכלות חתום זנדל על תוכניות הבניין, לא ברור האם היה לו חלק של ממש בתכנון
  3. ^ משה חננאל, הירושלמים, ירושלים 2007, עמוד 232
  4. ^ משה חננאל, הירושלמים, ירושלים 2007, עמוד 185
  5. ^ חדשות לימודים אינפו / במתחם הנסן יפתח מרכז אקדמי של בצלאל ללימודי עיצוב תעשייתי
  6. ^ ערוץ 7 / הטעות שחרצה את גורלה של מרגלית גמליאל ז"ל


קואורדינטות: 31°46′9.81″N 35°13′1.59″E / 31.7693917°N 35.2171083°E / 31.7693917; 35.2171083