ייבוש החולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טבלת הנצחה באגמון החולה לפעולות מג"ב בייבוש החולה

ייבוש החולה היה מבצע הנדסי בעמק החולה בשנות ה-50 של המאה ה-20, במהלכו יובשו אגם החולה והביצות סביבו, בשטח של כ-62,000 דונם, לצורך הגדלת שטחי הקרקע החקלאית באזור. ייבוש החולה היה אחד המפעלים ההנדסיים הגדולים והחשובים בשנים הראשונות של מדינת ישראל ונודעה לו חשיבות סמלית רבה, אולם במרוצת השנים הסתבר שבצד התועלת שבהרחבת הקרקעות החקלאיות יש גם לא מעט נזקים לסביבה, ומאז תחילת שנות ה-90 הוחל בהצפה של חלק מהשטחים שיובשו.

מבצע הייבוש הוליד את המאבק הסביבתי הראשון בישראל והביא לייסוד החברה להגנת הטבע ולהקמת שמורת החולה, שמורת הטבע הראשונה בארץ, בה נותר חלק קטן מהאגם והביצות.

מניעים לייבוש החולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוטנציאל הקרקעות הפוריות של עמק החולה עורר כבר בסוף המאה ה-19 יוזמות לייבוש הביצה והרחבת השטחים המעובדים. ב-1914, לאחר כמה ניסיונות כושלים מטעם הממשלה העות'מאנית, מסרה הממשלה את הזיכיון לייבוש לחברה פרטית בבעלות אנשי עסקים מביירות. לאחר מלחמת העולם הראשונה קיבלו החוכרים זיכיון מחודש מידי ממשלת המנדט הבריטי והשטח הועבר לידיהם בתחילת 1929. בשנת 1933 בנו החוכרים את גשר בנות יעקב מחדש ובשנת 1934 בנו סכר על הירדן מצפון לגשר והחלו בהעמקת והרחבת תוואי נהר הירדן. שטח הזיכיון כלל כ-56.5 קמ"ר, שכללו כ-21.5 קמ"ר ביצות, כ-17 קמ"ר אגם החולה וכ-18.5 קמ"ר אדמה‏[1]. במאי 1933 הושגה הסכמה בין חברת הכשרת היישוב לאחד החוכרים על מכירת הזיכיון לחברת הכשרת היישוב. בספטמבר 1934 אושרה ההעברה על ידי הנציב העליון והשטח הועבר לידי חברת הכשרת היישוב בסוף נובמבר 1934‏[2]. חברת הכשרת היישוב הזמינה תוכנית לייבוש הקונצסיה אצל חברה הנדסית בריטית "רנדל פלמר וטריטון" אך שיקולים שונים ובהם ערעור מהנדס המים שמחה בלאס, חישובי עלות ותועלת, וכן המרד הערבי ומלחמת העולם השנייה, גרמו לעיכוב מימוש התוכנית עד לאחר קום המדינה.

מטרות המבצע היו הוספת שטח חקלאי ליישובי הגליל העליון, הפחתת כמות המים המתאדים והנגרעים ממי נהר הירדן וניצול הכבול שבקרקעית הביצה כחומר גלם לתעשיית כימיה וכזבל אורגני. נהוג לחשוב שגם הדברת המלריה הייתה בין מטרות הייבוש, אולם זוהי טעות נפוצה, שכן המלריה הודברה עוד קודם לכן בזכות פעילותו של הרופא גדעון מר ואנטומולוג ד"ר צבי סליטרניק.

מבצע הייבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולת הייבוש החלה בשנת 1951 והושלמה ב-1958. התכנון ההנדסי של המבצע נעשה על ידי מדור מיוחד שהוקם באגף המים שבמשרד החקלאות בראשות המהנדס א. קובלנוב, הביצוע הופקד על ידי הקרן הקיימת בידי חברה הנדסית אמריקאית ("זנזיבר-דקר"), והוא מומן בכספי המדינה, הקרן הקיימת וקרן היסוד.

סוריה התנגדה למבצע וייבוש החולה לווה בהפצצות יומיות כבדות על העובדים והמהנדסים שעסקו במלאכת הייבוש. בהפצצות הסוריות נהרגו קרוב ל-40 ישראלים וכ-100 נפצעו.

עמק החולה, מבט מזרחה מרמות נפתלי. גוף המים הדרומי (מימין) הוא שמורת החולה, והצפוני אגמון החולה. בשטח שביניהם היה האגם שיובש, והביצות השתרעו עוד צפונה.
Magnify-clip.png
עמק החולה, מבט מזרחה מרמות נפתלי. גוף המים הדרומי (מימין) הוא שמורת החולה, והצפוני אגמון החולה. בשטח שביניהם היה האגם שיובש, והביצות השתרעו עוד צפונה.

התנגדות לייבוש ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערך הסמלי של ייבוש הביצות ומיעוט התודעה הסביבתית באותה עת, הביאו לכך שלא הייתה התנגדות ציבורית רבה לתוכנית ייבוש החולה. ההתנגדות שכן הייתה באה מצד מומחים שטענו שקרקע הכבול שתיחשף תשקע ולא תתאים לחקלאות, אלא אם יושקע עמל רב ולא כדאי בהכנת הקרקע.‏[3] כנגד טענה זו נפוצה האמרה "כבול ציוני לא שוקע", שיוחסה בטעות לדוד בן-גוריון.

עם זאת, עורר ייבוש החולה התארגנות ספונטנית של חוקרים וחובבי טבע ממתנגדי הייבוש, שהביאה בסופו של דבר לייסוד החברה להגנת הטבע. היה זה מאבקה הראשון של החברה, שאמנם לא הצליח למנוע את הייבוש, אך העלה את המודעות לנושא שמירת הטבע בציבור הרחב, והבהיר כי בכל התערבות אנושית בתהליכים טבעיים ראוי לעשות הערכה מדויקת של כל הנזקים האפשריים ולהציבם אל מול תועלת הפרויקט. בעקבות המאבק הוחלט על הקמת שמורת החולה בחלק הדרומי של האגם שיובש, לצורך שימור מעט מהסביבה הטבעית של הביצות והאגם למטרות מחקר ותיירות.

השלכות סביבתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב הייבוש אבד מאגר מים מתוקים חשוב והצטמצמו מאוד בתי הגידול הייחודיים לאגם ולביצות. אוכלוסיות צמחים ובעלי חיים נדירים התמעטו וכמה מינים שזה היה מקום תפוצתם היחיד בארץ ישראל נכחדו מהארץ לחלוטין, כדוגמת העיטם לבן הזנב שנכחד מהארץ ופרטים ממנו שוחררו שוב בשנות ה-70 במטרה להקים מחדש את אוכלוסיית הזן באזור, וכן נחשון אפריקאי. בנוסף נכחדו מן העולם מיני הדגים האנדמיים לארץ ישראל לבנון החולה וככל הנראה גם נון הגליל. כן פגע ייבוש החולה בפרנסתו של קיבוץ חולתה שאחד מענפי המשק בו היה דיג באגם החולה.

במרוצת השנים הסתבר כי לייבוש האגם והביצות יש השלכות סביבתיות חמורות מעבר לאובדן צמחים ובעלי חיים. הכבול היבש החל מתכווץ וגרם לשקיעת פני הקרקע, הרוחות המזרחיות הסיעו כמויות גדולות של כבול והשקיעו אותן במקומות מרוחקים, קרקעות הכבול נדלקו לא אחת ובערו במשך שבועות, ועיבודן הציב קשיים רבים בפני החקלאים. כבר בראשית שנות ה-70 מצאו מחקרים שהאגם שימש אגן השהייה ("סינק"), שבו שקעו חומרים אורגניים רבים שנישאו במי הנגר של הירדן העליון. משיובש אגן זה, השתחררו תרכובות חנקן מהקרקע ונסחפו לכנרת, שם גרמו לגידול מוגבר של אצות ולפגיעה בדגה ובאיכות מי השתייה.‏[4] בפועל לא התממשו הציפיות החקלאיות מהייבוש ונזקו המצטבר עלה על תועלתו.

השפעות אקלימיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקר שעשה פרופ' משה גופן‏[5] והתפרסם בכתב העת Journal Of Modern Hydrology, הסתבר שמאז תום הייבוש ירדה הטמפרטורה הממוצעת באזור ב-1.3 מעלות. כאשר הוחל בהצפה החוזרת, עלתה הטמפרטורה הממוצעת.

שיקום הנזקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגמון החולה

מלאכת השיקום של החולה החלה רק בשנות ה-90, לאחר ההכרה בנזק הבלתי-הפיך שנוצר מייבוש האגם והביצות. חלק משטחי הביצות לשעבר הוצפו מחדש ונוצר אגמון החולה. רשות הטבע והגנים וקק"ל מבצעות במקום עבודות לניתוב המים ושיקום אוכלוסיית בעלי החיים. שיקום הנזקים מתבצע במספר מישורים: החזרה של בעלי חיים למקום, הכוללת את השבת העופות הנודדים לאזור, הצפה מבוקרת של שטחים ובקרת אזורי צמיחה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כיצדנמסרה הקונצסיה על אדמת החולה, דואר היום, 11 ביוני 1935
  2. ^ הממשלה מספרת את תולדות זכיון החולה, דבר, 13 ביוני 1935
  3. ^ סופר מיוחד, מחירו של ייבוש החולה, מעריב, 26 באוקטובר 1950
  4. ^ ישראל לוין, "הבצה ואגם החולה המנוקזים וסכנת זיהום הכנרת", טבע וארץ, י"ד/ב', 1972, עמ' 70-73
  5. ^ עדי חשמונאי התגלית המרתקת על אגם החולה, 26 בספטמבר 2014