ציורי התנ"ך
התנ"ך שימש מקור השראה לציירים רבים, והוא למעשה הספר המצויר והמפוסל ביותר. מספר הציורים הנודעים המבוססים על התנ"ך נאמד באלפים.
מאפיינים של ציורי התנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]
הציורים המבוססים על סיפורי התנ"ך, מציגים באופן מוחשי את המסופר בקיצור, ומהווים למעשה פרשנות חזותית, מפני שחלק ניכר מהציור מבוסס על דמיונו ותפיסותיו של הצייר, ולא על פרטים מדויקים המופיעים במקרא. חלק מציורי התנ"ך מהווים אילוסטרציה לפסוקי התנ"ך, בעוד שחלק אחר והחשוב יותר מהווה יצירה עצמאית, שיש לה זכות עמידה בפני עצמה, המשתמשת בתנ"ך כבמקור השראה ומהווה ציור פרשני. בציור הפרשני מנסים הציירים לענות על שאלות שהטקסט התנ"כי מעלה, למשל מה היה בעצם החטא של אדם וחוה ומהו פרי עץ הדעת שאותו אכלו? מה התרחש במעשה העקידה? איך נראה המלאך שעמו נאבק יעקב? איך נראה מעמד הר סיני? על שאלות אלה, ורבות אחרות, ניסו ציירי התנ"ך לתת מענה, וכמספר הציורים מספר התשובות.
רובם של ציורי התנ"ך הם מעשה ידי נוצרים. מיעוט ציורי התנ"ך שהם מעשה ידי יהודים מיוחס לכך שביהדות יש איסור לעשות פסל ותמונה.[1] אף שיש חריגים כמו הפסיפסים בבתי כנסת בתקופה הרומית כמו בבתי הכנסת בבית אלפא ובציפורי, ציורי הקיר בדורה אירופוס ומספר הגדות מאוירות בתקופות שונות כמו הגדת סראייבו והגדת ראשי הציפורים, ככלל רוח היהדות ההלכתית לא ראתה בעין יפה פיסול וציור דמויות ובעלי חיים, ובפרט כאשר מדובר בדמויות ואפיזודות מהתנ"ך. האיסור היה גם בשל בעיית ההגשמה, איסור האלילות, וגם בשל החשש מגימוד דמותם הרוחנית של דמויות מיתיות כאברהם ומשה באמנות פיגורטיבית. יתר על כן, ציורים שנתנו דמות אדם לאלוהים, נחשבו למעשה של חילול הקודש. לכן אין הדבר מפליא שרובם של ציירי התנ"ך קשורים לתרבות הנוצרית, שבה ציור ופיסול היה דבר נפוץ וראוי, ובתקופות מאוחרות יותר גם יהודים חילוניים השתתפו בציור התנ"ך.
באמצעות ציורי התנ"ך ניתן היה להעביר מסרים ברוח התנ"ך, לקהילה שאיננה יודעת קרוא וכתוב ואף להעצים תחושות ורגשות שלא עולים מהטקסט היבש גם לאנשים יודעי קרוא וכתוב. מטרה נוספת היא הפרשנות, להחדיר ולהעמיק תפיסה פרשנית מסוימת למול אחרות, להעניק לסיפורי התנ"ך פרשנות מחודשת, ולעיתים אף לתת נופך עכשווי ברוח הזמן לסיפור עתיק.
ציירים בולטים בתחום[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלברכט דירר[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלברכט דירר יליד גרמניה (1471 – 1528) היה בן למשפחה נוצרית קתולית אדוקה, והירבה לצייר סצינות מכתבי הקודש - מהתנ"ך ומהברית החדשה. יצירותיו בנושאים אלה רבות מספור, והידועות שבהן הן: סדרות הדפסי העץ אפוקליפסה (1498), הדפס העץ שמשון משסע את האריה (1498), סדרת הדפסי העץ הפסיון הגדול (1500), וידוע מאוד הדפס העץ אדם וחוה (1504) אותו יצר בהמשך גם בגרסת ציור שמן (1507). ידועים שלושה הדפסי עץ הנחשבים כ"תחריטי-מאסטר", כולם מ-1514: התחריט אביר, מוות והשטן, התחריט סנט ג'רום בחדר לימודו, והתחריט מלנכוליה-I, שיועדו יותר לאניני טעם ואספנים מאשר לקהל הרחב, ובולטת בהם היכולת הווירטואוזית של דירר, כמו גם העומק הפסיכולוגי והאינטלקטואלי של יצירתו.
מיכלאנג'לו בואונרוטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיכלאנג'לו בואונרוטי, יליד פירנצה, (1475–1564), מגדולי הפסלים והציירים.
יצירתו הגדולה והמרשימה ביותר היא ציור הפרסקו בקפלה הסיסטינית (כיפת אולם התפילות) בוותיקן שברומא, יצירה אותה החל בשנת 1508 ולה הקדיש 4 וחצי שנים.
בניגוד לדעתו של האפיפיור, שרצה את ציורי הברית החדשה, העדיף האמן את הברית הישנה ובעמל רב הצליח לשכנע את האפיפיור בכך. ציור התקרה מחולק לתשעה חלקים המבוססים על סיפורי התנ"ך, ובהם בריאת העולם, בריאת אדם וחוה, חטא אדם וחוה, המבול, נח נוטע כרם.
את היצירה מקיפים ציורים של נביאי ישראל: ירמיהו, יואל, יחזקאל, יונה, זכריה, ישעיהו ודניאל, כמו גם חמש הסיבילות, נביאות שחזיונותיהן מופיעים בספרים החיצוניים שחיברו יהודים-הלניסטיים. כמו כן מופעים אפיזודות מגאולת ישראל: מלחמת דוד וגלית, נחש הנחושת, יהודית וראשו של הולופרנס ותליית המן וגדולת מרדכי.
רמברנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]
רמברנדט, שחי בשנים 1606–1669 צייר, רשם, אמן הדפס ותחריט הולנדי, יליד העיר ליידן. למד בליידן עירו בתחילת דרכו את אומנות הציור, ונעשה בהמשך לאמן מרכזי בעל השפעה שרבים מעשירי הולנד נהנו מעבודותיו. בציוריו הוא תיאר אפיזודות שונות בתנ"ך, ובהן אדם וחוה ברגע החטא, מאבק יעקב עם המלאך, דוד בעומדו לפני שאול, משתה בלשאצר, פגישת אסתר והמן ועוד.
ויליאם בלייק[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויליאם בלייק שחי בין השנים 1757–1827 היה משורר, מיסטיקן צייר ועושה תחריטים בריטי.
לבלייק הייתה נקודת מבט ייחודית על דתו הנוצרית. היה חבר בכנסייה החדשה של המדען השוודי עמנואל סווידנבורג. בלייק האמין שהאמת נרכשת על ידי התגלות עצמית, ולא על ידי לימוד.
יתר על כן, הוא ראה את עצמו כנביא, ואף פיתח מיתולוגיה משלו, שהכילה שלל רב של דמויות כדוגמת אורק, משיח ו-Urizen, האל הרשע, בתשוקה ליצור מחדש את הקוסמוס, שבו קיים לעיתים קרובות מאבק בין הארה ואהבה חופשית מצד אחד, לבין חינוך נוקשה וערכים מצד שני.
בין ציורי התנ"ך שלו הוא מתאר את בריאת האדם, אדם וחוה, הליכת רות אחרי נעמי, ופגיעת השטן באיוב.
גוסטב דורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גוסטב דורה נולד בשטרסבורג ב-1832, צייר צרפתי שהתפרסם בעיקר בזכות ציורי התנ"ך שלו. את יצירתו יצר בטכניקה של תחריט, כדי שיהיה קל לשכפל אותם להפצה המונית. בשנת 1865 פרסם את תנ"ך דורה המכיל 127 תחריטים ובו סצנות שונות מהתורה, מנביאים ראשונים (בעיקר מספר שופטים ומספר שמואל) ואחרונים, כתובים ואף ספרות חיצונית (ספר חשמונאים וספר יהודית). הצלחת הספר הביאה לתצוגה מרשימה בשנת 1876 בלונדון, והקמת גלריית דורה ברחוב ניו-בונד. בציוריו, בהם יש מספר לא קטן של גוויות, אנשים מדוקרים וראשים כרותים, יש נטייה לפן הדרמטי והגרוטסקי. סגנונו השפיע על ציירים שבאו אחריו כגון ואן גוך.
מארק שאגאל[עריכת קוד מקור | עריכה]
מארק שאגאל (1887–1985), מגדולי הציירים היהודים ומחשובי הסוריאליסטים, בין יצירתו יצר לא מעט בתחום התנ"ך. יצירתו המפורסמת של שאגאל בישראל היא שנים עשר השבטים המצוירים בחלונות בית הכנסת בבית החולים "הדסה" בירושלים. בנוסף עיצב שטיחי קיר המוצבים במשכן הכנסת, שבהם מתוארים אירועים ודמויות מרכזיות מהתנ"ך ומגאולת עם ישראל בארצו, כמו יציאת מצרים, מעמד הר סיני, חזונות השלום של ישעיהו, וירושלים.
אבל פן[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבל פן, צייר יהודי שפעל בעיקר בארץ ישראל ובישראל במאה העשרים. בשנת 1921 החל להקדיש את זמנו ומרצו לסדרה ארוכה של ציורים על נושאים תנ"כיים. ציורים אלו הוצגו בשנת 2003 במסגרת התערוכה היינו כחולמים[2] במוזיאון ישראל. בציורי התנ"ך שלו השתמש פן בדמויות מזרחיות שהתבססו על תושבי ירושלים, כשהוא משלב את התפישה האירופית של המזרח כשילוב של ארוטיקה וברבריות, עם הצגת הדמויות התנ"כיות כתושבי המזרח בני זמנו, כשהוא נוסך לתוך השעטנז תכשיטים, עדיים ופריטי לבוש אותנטיים בשילוב עם סממני "אוריינטליות" שליקט ממופעי בלט פריזאיים וסרטי ראינוע.
יוסי רוזנשטיין[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוסי רוזנשטיין צייר חרדי ישראלי שמתמקד בציוריו בנושאי המקרא, בסגנון סוריאליסטי. מאפיין בולט בציוריו ההימנעות מלצייר בני אדם ובעלי חיים באופן ריאליסטי, ובמקום זאת ציור דמויות האדם ובעלי החיים בצורה מטפורית בצורת עץ, אבן, או מתכת, בשל האיסור, שקיים על פי חלק מהפרשנים לצייר דמויות, וכן מ'הגשמת' פסוקי התורה. ציוריו של רוזנשטיין שזורים בסמלים ומטאפורות המהווים פרשנות לתנ"ך, ולעיתים הוא שוזר סמלים מודרניים בציורי תנ"ך ויוצר ערבוב בין עבר להווה. בציוריו ניכר המקום הרב שתופסת פרשנות חז"ל. רוזנשטיין הוציא לאור הגדה של פסח שמעוטרת בציוריו. ציוריו כוללים מגוון רחב של ציורים, כמו ברכת יצחק ליעקב, משה רועה את צאן יתרו, גלות מצרים (המדומה לשואה, בהשפעת פרשנות חז"ל), קריעת ים סוף, מלחמת עמלק הראשונה, בה משה שידיו מוחזקות בידי אהרון וחור מעוטר בדגל ישראל. מעמד הר סיני, בו החומש חצוב בהר, ועוד סצנות רבות מסיפורי התנ"ך.
הדגמה בפרשנות הציורית לחטא עץ הדעת[עריכת קוד מקור | עריכה]
חטא עץ הדעת מתואר בפסוקים הבאים: בבראשית (ג' א-ו):
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן?
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ הַגָּן - נֹאכֵל.
וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים: לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן.
וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן!
כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.
ניתן לראות את ההבדלים בגישות לאירוע המיתי של אדם וחוה ובפרט לחטא המדובר בין רמברנדט לבלייק, כאשר הם משקפים פרשנויות קודמות ונותנים להם ביטוי.
רמברנדט מתאר את אדם וחוה כאנשים רגילים בהחלט, בעלי גוף בינוני שאיננו יוצא דופן, ובעלי חזות של טיפוסי אדם קדומים. האירוע קורה במקום שנראה כאתר רגיל על פני כדור הארץ וגם העץ אינו יוצא דופן. אצל רמברנדט ישנה אינטימיות וקרבה בין אדם לחוה, ויש ביניהם סיג ושיח. הנחש מתואר כיצור מפלצתי מיתולוגי דמוי לטאה ובעל רגליים (שאחר כך לפי הסיפור קוצצו בקללה) שנאחז בעץ, בריחוק מהזוג והחטא הוא אכילת פרי עץ הדעת, כאשר אדם וחוה אוכלים אותו במשותף, ואחראים ביחד לנעשה.
אצל בלייק, לעומת זאת, ניכרת השלמות. העץ מרהיב עין בצורתו ובפירותיו, גופו של אדם מתואר כשל אל יווני, והמקום נראה כספירה אחרת. נראה שבלייק ניסה לשקף את הדעה שאדם וחוה נבראו מושלמים ומאז חלה רק ירידה. חוה מנצלת את ריחוקו של אדם והתפעלותו מעץ הדעת או שמא ממשהו אחר בשמיים כדי לחטוא עם הנחש. אצל בלייק הנחש מתואר כנחש שאנו מכירים ללא רגליים, כאשר הוא מלופף סביב חוה ומגיש לה בפיו את הפרי לפיה, ונראה כי הוא מנסה לתאר בנוסף לאכילת פרי עץ הדעת חטא מיני בין חוה לנחש. חוה ניצבת בחזית התמונה ונראית כגורם הפעיל, בעוד אדם עצמו ששקוע בהרהוריו, יוצא נקי מהסיפור ואיננו מעורב בחטא.
_-_Adam_and_Eve-Paradise_-_Kunsthistorisches_Museum_-_Detail_Tree_of_Knowledge.jpg)
לעומתם לוקאס קראנאך האב בציורו הססגוני בחר בפרשנות שונה לדמות השטן והוא מצייר אותו בהשפעת הנצרות ובדומה למיכלאנג'לו, כדמות בעלת חצי גוף עליון נשי וחצי גוף תחתון נחשי, שמנסה להפר את האידיליה שבין אדם לחוה, שכבציורו של רמברנדט, קיים דו-שיח בין אדם לחוה. שלא כאצל מיכלאנג'לו, שבו יש שילוב של גוף אישה ונחש בממדים שווים, אצל קראנץ גוף האישה של השטן בולט יותר מאז חלקו התחתון.
ואילו זמפירי בציור רב פרטים, בוחר להתמקד ברגע שאחרי החטא, בזמן של האישום ביד האל, ההכחשה ואשמת חוה בידי אדם. חוה מוצגת כאשמה העיקרית שצריכה להתבייש על מעשיה, כאשר הנחש המסית והמפתה זוחל לצידה, ובעלי חיים משקיפים על הנעשה. בתמונתו הוא מנסה לתאר את אלוהים, בניו ("בני האלוהים" המתוארים בהמשך), מלאכים שמשקיפים ממעל, ונשמות שמתוארות כפנים עם כנפיים (אולי שלושת בניהם של אדם וחוה שטרם נולדו).
הדגמה לפרשנות אמנותית לאברהם והמלאכים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביקור המלאכים אצל אברהם מתואר בפסוקים הבאים:
וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.
וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ--אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ. יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ. וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ--כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם, עַל-עַבְדְּכֶם;
וַיֹּאמְרוּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.
ביקור המלאכים בציורי גוסטב דורה וג'רארד הוט[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניתן לראות הבדלים בין ציוריהם של דורה וג'רארד הוט(אנ') באופן ציור המלאכים וכן בתפישת האירוע כחלום או כמציאות מוחשית.
דורה מייצג את המלאכים כדמויות אנושיות בתוספת כנפיים. ציור מלאכים מכונפים הוא דימוי מקובל ביותר באיקונוגרפיה הנוצרית, אך הוא מצוי גם באיורי כתבי יד יהודיים[3] מימי הביניים. הכנפיים מוסיפות לדמות האנושית מֵמד שמימי. כנפיים מסמלות את החיבור לשמים, כמו הציפורים. ההבדל בין האדם למלאכים ניכר בציור באמצעים נוספים: המלאכים עומדים, נמצאים למעלה על רקע השמים, בעוד אברהם כורע ברך למרגלותיהם. דורה בחר להציג את המפגש בין אברהם למלאכים על רקע מדברי ללא דמויות נוספות. רקע זה משרה אווירת חלום, ומעלה את האפשרות הפרשנית שהמפגש עם המלאך התקיים בחלום נבואי[4].
ג'רארד הוט, לעומת זאת, מצייר את המלאכים ללא כנפיים, וזאת כדי להישאר נאמן ללשונו של הטקסט: "שלֹשה אנשים". בציור זה הצייר מצליח לצקת תחושה רוחנית בשלוש דמויות המלאכים. פניהם של המלאכים נשיות, תמימות. העץ והעשן המיתמר מתחברים לשמים. התכונה הרבה סביב האירוח וריבוי החפצים מחזקים את התחושה שיש כאן התרחשות מציאותית, למרות הרוחניות שבמעמד. הסיטואציה המציאותית של האירוח המתוארת בציור זה מייצגת פרשנות של התגלות מוחשית, לא בחלום.
גם הפרשנים היהודים חלוקים ביחס לבעיית הגשמת האל מול תפישה מופשטת של האלוהות, ולאופן תפישת הטבע והנס בעולם. גישת הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק שני, פרק מ"ב) היא לתת לאירועים נִסיים בתנ"ך פרשנות שאינה חורגת מהטבע. הכתוב "וירא אליו ה'" מבטא התגלות נבואית לאברהם, הנראית כחזון נבואי.
הרמב"ן בפירושו לתנ"ך (בראשית פרק יח, פסוק יא) טוען כנגדו בחריפות שפרשנות זו מוציאה את הכתוב מפשוטו. לדעתו, למלאכים מציאות חושית (רק אנשים בדרגה רוחנית גבוהה מסוגלים להבחין בהם).
ביקור המלאכים בציוריהם של ג'יימס טיסו ואבל פן[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'יימס טיסו ואבל פן השתייכו שניהם לקבוצה גדולה של אמנים אירופים שהחלו כבר במאה ה19 לצייר סצנות מן התנ"ך ונן הברית החדשה בגישה תיעודית, כאילו התרחשו במציאות הקיימת במזרח הקרוב בתקופתם. בתקופה בה המזרח נעשה נגיש ופופולרי בעקבות כיבושי המעצמות ובזכות המצאת הצילום.
ציורי התנ"ך של ג'יימס טיסו שצוירו בחמש שנים בהן שהה בארץ ישראל, שימשו מקור השראה ליצירתו של אבל פן. פן מצטט את טיסו בציוריו אך גם משנה שינויים משמעותיים המעידים על גישה שונה ותפיסה שונה של כתבי הקודש. ציוריו של פן אקספרסיווים – הבעתיים, יותר וריאליסטיים פחות. (על-פי דברי יגאל צלמונה.[5])
בציורים אלו ניתן לראות בבירור את ההתכתבות שמנהל אבל פן עם ג'יימס טיסו.
בציורו של טיסו המלאכים נמצאים בחלק העליון והמרכזי של התמונה, ופניהם מופנות אלינו. לעומתם, גופו של אברהם מצויר מגבו, בחלק התחתון של התמונה. אנו הצופים נמצאים יחד עם אברהם בתוך האוהל, ורואים יחד עמו את המלאכים. טיסו, כצייר נוצרי הרואה בברית הישנה פרה-פיגורציה של הברית החדשה, עושה קישור חזותי בין המלאכים המבשרים את הולדת יצחק לבין שלושת המלאכים הנוכחים בלידת ישו הנוצרי.
לעומתו אבל פן בציורו "אברהם והמלאכים" מצייר רק את הצל של המלאכים. במוקד התמונה נמצא אברהם שוכב בתנוחת גוף הדומה לזו שצייר טיסו. ההתבטלות של אברהם מול שלושת הצללים בונה את תחושת הצופה שאכן מדובר בשלושה מלאכים. הצופה בציור אינו מצליח לראות את המראה האמִתי שלו זוכה אברהם, אלא רק את צִלו. אבל פן, כצייר יהודי, מגלה בציוריו גישה אמונית-רוחנית המתאימה יותר לרוח ההגות היהודית בנושא. הגות המתנגדת לתופעת הגשמת האל.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דורון לוריא, מלכים בשר ודם: התנ"ך באמנות המאות ה-16 עד ה-19, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005.
- רות ברטל, ותהי לו לאשה, ויאהבה - האמהות והאבות בראי האמנות המערבית, הוצאת כרמל, 2018.
- יגאל צלמונה, אבל פן – ציורי התנ"ך ועוד, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2003
- כריסטיאן טומפל ואחרים, "ציורי התנ"ך בהולנד במאה הי"ז", בספר הולנד של רמברנדט, מוזיאון ישראל, 1993.
- נירית שלו-כליפא, "ציורי התנ"ך של גוסטב דורה כמקור השראה לעיטור הקפלה הארמנית גריגורי המאיר הקדוש בכנסיית הקבר", מותר 15, 2007.
- נורית גולן, "פסיפסי התנ"ך בכנסיית סנטה מריה נובה במונריאלה: אידאולוגיה מלכותית, דימוי ומשמעות", מותר 15, 2007.
- רות שחם, "פסיפסי פלרמו ומונראלה בסיציליה הנורמאנית: נרטיב ורפרזנטציה", מותר 15, 2007.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אסופות מדרש אמנות, קרן תל"י
- אבל פן, אברהם ושלושת המלאכים, אתר judaism wiki
- גילה כהן בלס, עקידת יצחק באמנות הדורות, באתר "דעת"
- יוסף ריידר, ציורי המקרא של מיכלאנג'לו, באתר "דעת"
- אפרים צורף, יציאת מצרים באמנות, באתר "דעת"
- מלאכי עליון, מצגת: מלאכים בספרים עבריים, התערוכה ה10 מאוצרות ספריית בר-אילן.
אמנות נוצרית וסמליות, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ." (דברים ה' ח'. וראו גם דברים ד' ט"ז-י"ח)
- ^ "שחורה אני ונאוה התנ"ך בתמונות של אבל פן" - רטרוספקטיבה
- ^ קלריטה ואפרים, לפי התערוכה ה10 מאוצרות ספריית בר-אילן, מלאכי עליון: מלאכים בספרים עבריים
- ^ הרמב"ם, מורה נבוכים, חלק שני, פרק מ"ב
- ^ יגאל צלמונה, אבל פן - ציורי התנ"ך ועוד, מוזיאון ישראל, 2003
