קרב מגידו (609 לפנה"ס)
 | ||||||||||||||||||||||
| מבט מתל מגידו מזרחה לעבר צומת מגידו חושף את חלקה הדרומי של בקעת מגידו | ||||||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך |
סוף אביב, או תחילת קיץ, שנת 609 לפנה"ס[1] משך הקרב: יום אחד – הווה | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | בקעת מגידו, ממלכת יהודה[1] | |||||||||||||||||||||
| קואורדינטות |
32°35′00″N 35°11′00″E / 32.58333333°N 35.18333333°E | |||||||||||||||||||||
| עילה | ניסיון לבלום את מעבר הצבא המצרי בארץ ישראל, ובכך למנוע את הסיוע לאשורים במלחמתם נגד הבבלים | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מצרי, מות יאשיהו, והפיכת יהודה למדינת וסאלית של השושלת ה-26 | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
|
(למפת הכרמל רגילה)   קרב מגידו | ||||||||||||||||||||||
קרב מגידו הוא סיפור מקראי על קרב שנערך בין ממלכת יהודה לממלכת מצרים בסביבות מגידו. הקרב הסתיים בניצחון מצרי, מות יאשיהו מלך יהודה ושעבוד ממלכת יהודה למצרים. על הקרב מסופר במקרא בספר מלכים ב' ובדברי הימים ב', וכן בעזרא החיצוני ובקדמוניות היהודים[1]. אף על פי כן, במחקר המודרני קיים ספק בנוגע למהימנות התיעוד ההיסטורי של הקרב, ואף הועלתה השערה שהוא כלל לא התקיים. על פי מקורות מסוימים[דרושה הבהרה], הוא התרחש בשנת 609 לפנה"ס.
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
האימפריה האשורית נמצאה בתהליך של קריסה ובמקומה החלה לעלות בבל בתור מעצמה. פסמתיך הראשון, פרעה מהשושלת ה-26, הצליח להשתחרר מעול האשורים ולאחד את מצרים מחדש. שאיפתו המרכזית הייתה להטות את מאזן שלוש המעצמות לטובתו על ידי תמיכה צבאית באשורים הקורסים וכפועל יוצא החלשת הבבלים, אשר ראו עצמם כיורשי האימפריה האשורית. בשנת 609 לפנה"ס כבש הצבא הבבלי את חרן (אליה הועברה הבירה לאחר כיבוש נינוה בשנת 612 לפנה"ס). לאחר כיבוש חרן הועברה הבירה לכרכמיש ואשור-אובליט השני, מלך אשור, הזעיק את המצרים לעזרתו פעם נוספת (הקודמת הייתה בשנת 610 לפנה"ס). מחשש להתחזקות הבבלים עלה נכו השני עם צבאו צפונה כדי להילחם בהם לצד בעלי בריתו האשורים. הצבא המצרי והאשורי ניסו לכבוש מחדש את חרן, אולם הדבר לא עלה בידם והם נסוגו לכיוון כרכמיש[2][3].
קרב כרכמיש, אשר התרחש בשנת 605 לפנה"ס בין הבבלים בפיקודו של נבוכדנצר השני לבין המצרים והאשורים בפיקודו של נכו השני ואשור-אובליט השני, הסתיים בהפסד הברית המצרית-אשורית ובנסיגת הצבא המצרי חזרה למצרים[4].
תיאור הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
תיאור הקרב במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרב מגידו מתואר בספר מלכים ב' בלקוניות רבה בהשוואה לפירוט הרב שמובא בדברי הימים ב'. עם זאת קיים הבדל בין שני הספרים לגבי זמן מותו של יאשיהו; בעוד שבמלכים ב' מתואר כי יאשיהו נהרג בקרב וגופתו הובאה לירושלים, בדברי הימים ב' מסופר כי נפצע קשה במהלך הקרב, פונה לירושלים ושם נפטר[5].
בשנת 609 לפנה"ס, בדרכם צפונה כדי לסייע לבעלי בריתם האשורים מול הצבא הבבלי, עבר הצבא המצרי בפיקודו של נכו השני בארץ ישראל לאורך דרך הים. יאשיהו מלך יהודה, חשש ממעשה זה של המצרים, כנראה בגלל תועלת מדינית עתידית שסבר שיוכל להפיק מהבבלים, או בגלל ברית שכבר הספיק לכרות עמם, וסירב לתת למצרים לעבור[6]. נכו הזהיר את יאשיהו שלא יפריע לו במעבר:
וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה-לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה, לֹא-עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל-בֵּית מִלְחַמְתִּי, וֵאלֹהִים, אָמַר לְבַהֲלֵנִי: חֲדַל-לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר-עִמִּי, וְאַל-יַשְׁחִיתֶךָ
אולם יאשיהו התעלם מן האזהרה המצרית, וניסה לעצור את הצבא המצרי בבקעת מגידו, שם הובס ונהרג:
וְלֹא-הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ, כִּי לְהִלָּחֵם-בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ, וְלֹא שָׁמַע אֶל-דִּבְרֵי נְכוֹ, מִפִּי אֱלֹהִים; וַיָּבֹא, לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ. וַיֹּרוּ, הַיֹּרִים, לַמֶּלֶךְ, יֹאשִׁיָּהוּ; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי, כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד. וַיַּעֲבִירֻהוּ עֲבָדָיו מִן-הַמֶּרְכָּבָה, וַיַּרְכִּיבֻהוּ עַל רֶכֶב הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר-לוֹ, וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלִַם, וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו
רבי יונתן סבור שיאשיהו דרש את הפסוק ”וחרב לא תעבור בארצכם”[7] כהצדקה להתקפה[8], אולם צבא מצרים קודם שעלה להילחם בבבל, בשנת 610 לפנה"ס, לא הופרע על ידי יאשיהו, דבר שרומז כי אם אכן התקיימה ברית בין יהודה לבבל, הרי שהיא נוסדה בין שני האירועים האלה.
תיאור הקרב מחוץ למקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספר עזרא החיצוני מובא תיאור כמעט זהה לזה שמופיע בדברי הימים ב'[9]. גם יוסף בן מתתיהו מתייחס בספרו קדמוניות היהודים לקרב מגידו. תיאורו של מתיתיהו דומה אמנם לזה המתואר בדברי הימים ב', אולם כולל פרטים נוספים על שהתרחש:
נכו מלך מצרים אסף צבא ויצא אל עבר נהר פרת להלחם במדים ובבבלים... וכשהגיע לפני מגידו העיר, שהייתה שייכת למלכות יאשיהו, נעצר על ידי יאשיהו וחילו מלעלות דרך ארצו על המדים. ונכו שלח אליו כרוז ואמר לו, שאין הוא יוצא למלחמה עליו, אלא שדרכו היא אל נהר פרת; וגזר עליו שלא יקניטו... אולם יאשיהו לא שעה לדברי נכו ונהג כך, כאילו אין בדעתו להרשות לו לעבור בארצו... כי כשהיה עורך את חילו ורץ במרכבתו מאגף לאגף, ירה בו אחד המצרים חץ והפסיק את התלהבותו לקרב. כי הפצע גרם לו כאב גדול, והוא ציוה לתקוע ולהחזיר את הצבא וחזר ירושלימה. שם מת מן המכה ונקבר בקברי אבותיו בפאר רב...
— קדמוניות יהודים, ספר עשירי, 74-77
מתוך דבריו של יוסף בן מתתיהו ניתן להבין כי לפני תחילת הקרב עבר יאשיהו במרכבתו בין אגפי צבאו ועודד אותם להילחם, עד הרגע שבו נפגע מחץ שפצע אותו אנושות. יש חוקרים הסבורים כי ייתכן שלרשות בן מתיתיהו עמד מקור היסטורי נוסף אודות הקרב עליו התבסס בכתיבתו, אשר אבד ברבות השנים. מנגד, הארכאולוג האמריקאי אריק ה. קליין מעריך שתיאורו של בן מתיתיהו מבוסס על הכתוב בדברי הימים ב', ועל ניתוח הקרב מנקודת מבטו בתור מצביא[10].
ניתוח הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיים הרצוג ומרדכי גיחון בספרם "מלחמות התנ"ך" מציינים כי להחלטה של יאשיהו למנוע את המעבר של המצרים בארץ ישראל הייתה משמעות סמלית רבה, שכן הייתה זאת הפעם הראשונה מאז יציאת מצרים בה התעמתו היהודים מול מצרים במערכה. יתר על כן, גם לבחירת שדה הקרב הייתה חשיבות רבה היות שבדרך זאת יכול היה יאשיהו להפגין את העדיפות של צבאו על פני הצבא המצרי בקרב בשטח פתוח (בקעת מגידו) על פני לוחמת גרילה (נחל עירון, ואדי מילק). לטענתם ניצחונו של יאשיהו היה יוצר הרתעה כנגד כל פולש עתידי. הרצוג וגיחון מציינים כי מנקודת מבט טקטית התכוון יאשיהו, ככל הנראה, לתקוף את נכו בטרם יספיק צבאו להתארגן בצאתו מהמעברים הצרים לעמק יזרעאל, ולאחר מכן ילחץ את המצרים אל רכס הכרמל בפעולה משולבת של חיל רגלים ומרכבות. לרשותו של יאשיהו עמדה האפשרות לסגת אל העיר מגידו במידה שהיה מתקשה להביס את המצרים בקרב ישיר[2].
נכו הצליח, ככל הנראה, לנחש את תוכניתו של יאשיהו וסביר להניח שקידם את קשתיו על מנת שאלה יוכלו לתת מענה ראשוני להתקפה של צבא יהודה. מחברי הספר מוסיפים כי בדומה לפקודת בן הדד השני, מלך ארם, לקשתיו לפגוע באחאב בקרב ברמות גלעד, כך נהג גם נכו ופקד על קשתיו לאתר ולפגוע במרכבה המלכותית. מותו של יאשיהו חרץ למעשה את גורל הקרב[2].
קליין מוסיף כי בעת שישנם מומחים המצדדים בתיאור המקראי של הקרב, יש הסוברים כי מדובר ב"יפוי המציאות" של המספר התנכ"י. חוקרים אלה מבססים את טענתם על כך שסיפור מותו של יאשיהו מפגיעת חץ במהלך הקרב ועד קבורתו בירושלים, דומה במידה רבה לתיאורי מותו של אחאב בקרב מול הארמים ורציחתו של אחזיה מלך יהודה על ידי יהוא. קליין מעלה את האפשרות שהמספר המקראי השתמש בפרטים מסיפורים אלה לתיאור מותו של יאשיהו[11].
ההיסטוריון המקראי נדב נאמן העלה השערה, כי יהודה הפכה להיות כפופה למצרים רק לאחר סוף שלטונה של אשור. נאמן וקליין אף הציעו את האפשרות שיאשיהו הוזמן למגידו, כשנה לאחר עליית פרעה נכו לשלטון, למתן שבועת אמונים לפרעה, אולם מסיבה כלשהי החליט האחרון להורגו, אפשר בשל הצלחתו של יאשיהו לספח את השומרון, עמק יזרעאל והגליל, או בשל המדיניות הפרו-בבלית שהנהיג[12].
תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי התיאור המקראי, לאחר מות יאשיהו, ירש אותו בנו יהואחז, כנראה בהשפעת תומכי הבבלים. יהואחז מלך במשך שלושה חודשים בלבד עת זומן על ידי פרעה נכו לריבלה שעל גדות נהר האורונטס, שם הודח והוגלה למצרים. נכו המליך את אחיו הגדול יהויקים, שנאלץ לשלם מס כבד ותפקד הלכה למעשה בתור שליט בובה של המצרים[13].
יהויקים ובנו יהויכין קידמו מדיניות פרו-מצרית מובהקת, אשר הובילה לפעולה צבאית של הבבלים נגד יהודה ולגלות יהויכין, ובסופו של הדבר לגלות בבל בשנת 586 לפנה"ס[14].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 Cline, Eric H, The Battles of Armageddon: Megiddo and the Jezreel Valley from the Bronze Age to the Nuclear Age. University of Michigan Press. 2002, p.90. מסת"ב 978-0472067398.
- ^ 1 2 3 חיים הרצוג, מרדכי גיחון, מלחמות התנ"ך, הוצאת ידיעות ספרים, ירושלים, 1981, עמ' 181-182.
- ^ Micheal Roaf, Cultural Atlas Of Mesopotamia and the ancient near east. Time-Life books. 1991, p.186, p.198. מסת"ב 0-705406458.
- ^ Micheal Roaf, Cultural Atlas Of Mesopotamia and the ancient near east. Time-Life books. 1991, p.198. מסת"ב 0-705406458.
- ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק ל'
- ^ בשל החלשות האימפריה האשורית הורחבו בתקופתו של יאשיהו גבולות ממלכת יהודה צפונה וכללו את השומרון, עמק יזרעאל והגליל.
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק ו'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ב, עמוד ב'
- ^ עזרה החיצוני, פרק א', פס' כ"ג-ל'
- ^ Cline, Eric H, The Battles of Armageddon: Megiddo and the Jezreel Valley from the Bronze Age to the Nuclear Age. University of Michigan Press. 2002, p.96-97. מסת"ב 978-0472067398.
- ^ Cline, Eric H, The Battles of Armageddon: Megiddo and the Jezreel Valley from the Bronze Age to the Nuclear Age. University of Michigan Press. 2002, p.95. מסת"ב 978-0472067398.
- ^ Cline, Eric H, The Battles of Armageddon: Megiddo and the Jezreel Valley from the Bronze Age to the Nuclear Age. University of Michigan Press. 2002, p.99. מסת"ב 978-0472067398.
- ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוקים ל"א–ל"ד
- ^ חיים הרצוג, מרדכי גיחון, מלחמות התנ"ך, הוצאת ידיעות ספרים, ירושלים, 1981, עמ' 185-186.
| מגידו | ||
|---|---|---|
| מקומות | קיבוץ מגידו • כלא מגידו • בקעת מגידו • צומת מגידו | |
| היסטוריה | ||
| ארכאולוגיה | תל מגידו • שנהבי מגידו • מטמון מגידו (אנ') • לגיו • כנסיית מגידו (אנ') | |
| הנצחת מגידו | מועצה אזורית מגידו • מנחת מגידו • מטבע זיכרון "תל מגידו" • ארמגדון | |