לדלג לתוכן

נכו השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נכו השני
פסל של נכו השני (או סבו נכו הראשון)
לידה המאה ה־7 לפנה״ס עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 595 לפנה״ס עריכת הנתון בוויקינתונים
תארים פרעה עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית דת מצרים העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג Khedebneithirbinet I עריכת הנתון בוויקינתונים
ילדים פסמתיך השני עריכת הנתון בוויקינתונים
פרעה
610 לפנה״ס – 595 לפנה״ס
(כ־15 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
תבליט של נכו השני (מימין) מול האלה חתחור

נְכוֹ השני (או נְכֹה השני) היה פרעה מהשושלת ה־26 של מצרים, אשר מלך בין השנים 610–595 לפנה"ס. הוא ירש את אביו, פרעה פסמתיך הראשון, וקיבל ממנו הן את כס המלוכה על מצרים כולה והן שלטון מצרי בלבנט. בתחילת שלטונו של נכו, הוא ניסה לעזור לאשור־אובליט השני, השליט האשורי באזור חרן, לשמר את שלטונו כדי שיהווה חוצץ בין האימפריה המצרית בלבנט לבין האימפריה הבבלית החדשה במסופוטמיה, אך האשורים הובסו, ונוצרה חזית בין בבל למצרים לאורך מערב הפרת. במהלך אירועים אלה הרג נכו את יאשיהו מלך יהודה, הווסאל שלו, הדיח את יהואחז יורשו, ומינה במקומו את יהויקים. בשנים הבאות נאבקו המצרים והבבלים לאורך הפרת ללא התקדמות משמעותית, עד שבשנת 605 לפנה"ס הביסו הבבלים את המצרים בקרב כרכמיש והניסו אותם מהלבנט כולו. בשנת 601 לפנה"ס צעדו הבבלים למצרים במטרה לכבוש אותה, אך הצבא המצרי תחת נכו הצליח לבלום אותם בקרבת מגדול. הדבר העלה את קרנה של מצרים בעיני מלכי הלבנט, ולכל אורך המשך כהונתו של נכו (ואף לאחריה) מצרים המשיכה להתערב ולעודד מרידות בלבנט, ואף להשתלט לפרקים על חלקים ממנו.

עם זאת, בעקבות ההפסד בקרב כרכמיש, נכו שינה חלק ממדיניותו, והרחיב את הפעילות הימית המצרית: הוא בנה אניות רבות, ניסה לכרות תעלה שתחבר בין היאור לבין הים האדום, ואף שלח צוות מלחים פיניקים להקיף את אפריקה, משימה שהם מילאו בהצלחה.

לאחר מותו של נכו, ירש אותו בנו פסמתיך השני.

מלכותו של נכו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קערה ועליה שמותיו של נכו השני בכרטושים

שלטון בלבנט ומאבקים נגד בבל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של פרעה פסמתיך הראשון ב־610 לפנה"ס, ירש אותו נכו השני, בנו מאשתו הגדולה (אנג') מחתנוסח'ת (אנג'). באותה עת האימפריה האשורית החדשה כמעט שנעלמה, כאשר רוב שטחיה ממזרח נכבשו על ידי האימפריה הבבלית החדשה העולה, ורוב שטחיה ממערב ננטשו על־ידיה בשל המלחמה עם הבבלים, ונלקחו על־ידי המצרים. השטח האחרון שנותר לאשורים הוא טריטוריה באזור חרן, ובחשוון (נובמבר) של אותה שנה יצא הצבא הבבלי (יחד צבא מדי) לכבוש את אותו השטח. המצרים באו לעזרתם של האשורים, כדי לשמר את קיומם כחיץ בינם לבין הבבלים המתחזקים. לא ידוע האם אירוע זה התרחש בסוף ימיו של פסמתיך או בתחילת ימיו של נכו השני שהומלך באותה שנה. אם הדבר התרחש לאחר מותו של פסמתיך, ייתכן שהשנים שבהן לא עזרו המצרים לאשורים נבעו מהנחה של פסמתיך שאפסו סיכוייהם של האשורים ואין טעם לעזור להם, והעזרה הגיעה מאחר שנכו החליט לשנות את המדיניות. הכוחות שעזרו לאשורים היו ככל הנראה חילות מצב מצריים שהוצבו עוד קודם לכן ממערב לפרת. העזרה המצרית לא הצילה את האשורים, ובתוך כשנה כבשו הבבלים את כל השטחים האשוריים, ונוצר גבול בין האימפריה הבבלית לבין השטחים המצריים בלבנט.[1][2][3]

כמה חודשים לאחר מכן, בתמוז (יוני או יולי) 609 לפנה"ס, חצה אשור־אובליט את הפרת מזרחה עם צבא אשורי ומצרי, בניסיון אחרון להחזיר לשליטתו את חרן. הוא צר על חרן, שבה הוצב חיל מצב בבלי, עד לחודש אלול (אוגוסט או ספטמבר), עת הגיע לאזור נבופלאסר מלך בבל עם צבאו והסיג את האשורים והמצרים. בדרך לקרב זה בחרן הרג נכו את יאשיהו, באירוע המכונה "קרב מגידו" (אם כי חלק מהחוקרים מטילים ספק שאכן התקיים קרב של ממש), כמתואר במלכים ב' כ"ג, כ"ט. המקרא לא מפרט מדוע הרג נכו את יאשיהו, וחוקרים הציעו כמה הצעות בנושא. הצעה אחת היא שיאשיהו שיתף פעולה עם הבבלים נגד המצרים. הצעה אחרת היא שנכו לא היה מרוצה מהרפורמה הדתית שערך יאשיהו כמה שנים קודם לכן, ועל כן זימן אותו למגידו לשפוט אותו בעניין זה. ייתכן שיאשיהו זומן להישפט דווקא על השטחים שסיפח מצפון ליהודה, שהיו שייכים לממלכת ישראל לפני חורבנה בידי האשורים. בדרך חזרה מהקרב, אסר נכו את יהואחז שהומלך במקום יאשיהו, והעלה לשלטון על יהודה את אליקים (יהויקים), שהעלה לו מִנחה, כמתואר במלכים ב' כ"ג, ל"א–ל"ה. יהואחז ככל הנראה התנגד למצרים, ומינויו של יהויקים במקומו היה ניסיון מצרי להרוויח בעל ברית נאמן בלבנט; בהתאם לכך, המנחה שהוטל על יהויקים להעלות למצרים לא הייתה גדולה.[4][5]

בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר, עַל נְהַר פְּרָת. וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ לִקְרָאתוֹ, וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ. וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת מִמְּגִדּוֹ, וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלַ‍ִם, וַיִּקְבְּרֻהוּ בִּקְבֻרָתוֹ, וַיִּקַּח עַם הָאָרֶץ אֶת יְהוֹאָחָז בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו. בֶּן עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה יְהוֹאָחָז בְּמָלְכוֹ, וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ‍ִם, וְשֵׁם אִמּוֹ חֲמוּטַל בַּת יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יהוה, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו. וַיַּאַסְרֵהוּ פַרְעֹה נְכֹה בְרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת מִמְּלֹךְ בִּירוּשָׁלָ‍ִם, וַיִּתֶּן עֹנֶשׁ עַל הָאָרֶץ, מֵאָה כִכַּר כֶּסֶף וְכִכַּר זָהָב. וַיַּמְלֵךְ פַּרְעֹה נְכֹה אֶת אֶלְיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו, וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ יְהוֹיָקִים, וְאֶת יְהוֹאָחָז לָקָח וַיָּבֹא מִצְרַיִם וַיָּמָת שָׁם. וְהַכֶּסֶף וְהַזָּהָב נָתַן יְהוֹיָקִים לְפַרְעֹה, אַךְ הֶעֱרִיךְ אֶת הָאָרֶץ לָתֵת אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי פַרְעֹה, אִישׁ כְּעֶרְכּוֹ נָגַשׂ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב אֶת עַם הָאָרֶץ לָתֵת לְפַרְעֹה נְכֹה.

איור דמיוני מודרני של קרב כרכמיש

לאורך השנים הבאות נאבקו בבל ומצרים באזור הפרת, כבשו ערים אחת מהשניה, ללא התקדמות משמעותית לאף אחד מהצדדים. מאבקים אלה תמו בקיץ 605 לפנה"ס, עת חצו הבבלים את הפרת, ככל הנראה באזור כרכמיש, ובאו לכבוש אותה מהמצרים, מאחר שהייתה מעוזם העיקרי באזור הפרת. את הצבא הוביל נבוכדנאצר, יורש העצר של נבופלאסר, מלך בבל באותה עת. בקרב כרכמיש הובסו המצרים,[6] והבבלים הצליחו לכבוש לא רק את כרכמיש גם דרומה, את כל ארץ חמת. אירוע זה גרם למצרים לסגת מהלבנט כולו, ולהתמקד בחיזוק ההגנה בגבול מצרים עצמה. זמן לא רב לאחר מכן, באוגוסט, מת נבופלאסר, ובספטמבר הגיע נבוכדנאצר לבבל והומלך על האימפריה. ביסוס השלטון הבבלי נעשה במסע צבאי בלבנט כולו, כשמונה חודשים בין סיוון (יוני) 604 לפנה"ס עד שבט (ינואר או פברואר) 603 לפנה"ס.[7][8][9] אולם, אין עדות לכך שהבבלים השקיעו בפיתוח הלבנט או בהגנה עליו, והם ככל הנראה התייחסו אליו בעיקר כשלב בדרך לכיבוש מצרים. החשיבות הרבה של כיבוש מצרים בעיני הבבלים נבעה מכך שהם ראו במצרים הגורם היחיד שעשוי לאיים על קיום האימפריה.[10] בכסלו (נובמבר או דצמבר) 601 לפנה"ס יצא הצבא הבבלי דרומה במטרה לכבוש את מצרים. המצרים התוודעו לכך מבעוד מועד, והתקדמו לכיוון הצבא המצרי כדי להילחם בו בשדה פתוח ממזרח לדלתא. שני הצבאות נפגעו קשות מהקרב, והבבלים נסוגו ולא כבשו את מצרים. הדבר שינה את יחסי הכוחות בלבנט – הבבלים כבר לא נחשבו ככוח בלתי מנוצח, והמצרים שבו לעמדת השפעה. הרודוטוס[11] מתאר שקרב זה התרחש ליד מגדול, ומוסיף שאחרי הקרב כבשו המצרים את קדיטיס (עזה). תוספת זאת מבארת את הכתוב בירמיהו מ"ז, א', שלפיו הכה פרעה את עזה, אף שחלק מההיסטוריונים מטילים ספק הן בתוספת של הרודוטוס והן בכתוב אצל ירמיהו. גיבוי מצרי, כתוצאה מעמדת ההשפעה המחודשת של מצרים, ככל הנראה עמד מאחורי המרד של יהויקים נגד הבבלים, שלוש שנים לאחר שבבל כבשה את הלבנט (מלכים ב' כ"ד, א').[12][13][14]

המפלה בקרב מול מצרים אילצה את נבוכדנאצר לארגן מחדש את צבאו זמן רב, ורק בכסלו (דצמבר) 599 לפנה"ס עד אדר (מרץ) 598 לפנה"ס חזר נבוכדנאצר ללבנט, במסע צבאי שהתמקד בשבטי המדבר הגדול שממזרח. ניכר שהבבלים איבדו באופן זמני את אחיזתם בלבנט, וחוקרים מניחים שבאותה תקופה הלבנט היה תחת השפעה מצרית, ואולי אף שלטון מצרי. בחודש כסלו (דצמבר) 598 לפנה"ס יצא נבוכדנאצר שוב למסע בלבנט; בעקבות מסע זה בלבנט התבסס השלטון הבבלי בלבנט באופן סופי, ומצרים לא שבה לשלוט בו ביציבות למשך מאות שנים.[15][16][17] ייתכן שמתוך הכרה בעליונות הבבלית בכוחות היבשה הגביר נכו את פיתוח את הכוח הימי המצרי, תהליך שהחל עוד בימי אביו פסמתיך, כדי להרחיב את הדומיננטיות המצרית בסחר בים התיכון.[18]

פעילות ימית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תליון מצרי המתוארך לימי נכו השני, ומציג אניה בסגנון פיניקי[19][20]

בתקופת השושלת ה־26 המצרים התקדמו התקדמות משמעותית בצי הימי שלהם. הרודוטוס כתב שנכו השני בנה אניות מלחמה ימיות חדשות לשימוש בים התיכון ובים האדום, נוסף על אלה שירש מאביו. בנאי האניות האלה היו ככל הנראה בעיקר פיניקים, שהיו מומחים במסעות ימיים, וכן ייתכן שהשתתפו בבניית האניות גם יוונים, שנכחו במצרים כשכירי חרב של מלכי השושלת ה־26. הרודוטוס אף כתב שנכו החל לכרות תעלה לחיבור בין היאור לבין הים האדום, ונטש את הפרויקט לאחר שמתו במסגרתו מאה ועשרים אלף פועלים, וכן לאחר שנביא ניבא לו שרק זרים ירוויחו מעבודתו (את כריית התעלה השלים עשרות שנים לאחר מכן דריוש הראשון, מלך פרס ששלט גם במצרים). המטרה הראשונית של נכו הייתה עשויה להיות מסחרית – הקלת הסחר בין חופי מזרח אפריקה שמדרום למצרים (למשל פונת) לבין מצרים, או אולי אף יצירת סחר ימי בין הודו לים התיכון, בתיווך מצרים. ייתכן גם שהמטרה של התעלה הייתה אסטרטגית – תעלת מים ממזרח למצרים יכלה להקל על שינוע מהיר של חיילים לאזור זה לצורך מלחמה בצבא בבלי.[21]

נכו השני מטיל על ספנים פיניקים את המשימה להקיף את אפריקה; איור דמיוני מודרני מהמאה ה־19

בין היוזמות הימיות השונות של פרעה נכו, הוא גם שלח ספנים פיניקים לצאת מהים האדום דרומה ולהקיף את אפריקה, ואכן לאחר מעל לשנתיים הם נכנסו לים התיכון דרך מצר גיברלטר ושבו למצרים. במסעם ראו הפיניקים את השמש חגה ממזרח למערב בחלק הצפוני של השמים, מאחר שנמצאו מדרום לקו המשווה. הרודוטוס הטיל ספק בתיאור זה, מאחר שתפיסתו את הגאוגרפיה של העולם לא אפשרה לו להאמין שמסע כזה אפשרי.[22]

כי לוב (אפריקה) נשקפת כמוקפת ים, מלבד במקום אשר היא גובלת באסיה. נכה מלך מצרים היה הראשון, עד כמה שאנו יודעים, אשר הראה זאת: אחרי אשר חדל לחפור את התעלה הנמשכת מהנילוס אל מפרץ ערב, שלח אנשים פיניקים באניות ושם עליהם לשוב בהפליגם דרך עמודי הרקלס אל תוך הים הצפוני ובדרך זו לבוא למצרים. ובכן נסעו הפיניקים מהים האדום והפליגו אל הים האריתראי (אנג') ובבוא סוף הסתיו ירדו אל היבשה וזרעו את האדמה, במקום בלוב אשר קרה להם לעבור, וחכו לקציר, ואחרי אספם את היבול הפליגו, עד אשר עברו שנתיים ובשנה השלישית נטו לבין עמודי הרקולס ובאו למצרים. והם ספרו דבר שאיני יכול להאמין לו, אך אדם אחר אולי יכול, כי בהפליגם מסביב ללוב הייתה להם השמש לימינם

בשנת 595 לפנה"ס נפטר נכו השני, וירש אותו בנו פסמתיך השני, שהיה אז בן כעשרים וחמש.[23]

באגדות חז"ל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שנכו השני מוזכר במקרא, הוא מופיע גם באגדות חז"ל. לפי חז"ל משמעות שמו "נכה" או "נכו" פירושה "חיגר".[24] על נסיבות פציעתו מספר המדרש שהוא נפצע על ידי האריות שבכיסא שלמה המלך, שאותו שדד במלחמתו עם יאשיהו.[25]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נכו השני בוויקישיתוף
  • נכו השני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ Donald B. Redford, Egypt, Canaan, and Israel in Ancient Times, Princeton University Press, 1992, עמ' 447
  2. ↑ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות, יד יצחק בן־צבי, 2004, עמ' 36–37 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
  3. ↑ Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 124
  4. ↑ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות, יד יצחק בן־צבי, 2004 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
  5. ↑ Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 124–126
  6. ↑ האירוע מוזכר בירמיהו מ"ו, ב': חֵיל פַּרְעֹה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר הָיָה עַל נְהַר פְּרָת בְּכַרְכְּמִשׁ אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה.
  7. ↑ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות, יד יצחק בן־צבי, 2004, עמ' 54–55, 61–63 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
  8. ↑ Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 126–127
  9. ↑ Donald B. Redford, Egypt, Canaan, and Israel in Ancient Times, Princeton University Press, 1992, עמ' 454
  10. ↑ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות, יד יצחק בן־צבי, 2004, עמ' 59 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
  11. ↑ הרודוטוס, "היסטוריות", בפרויקט בן-יהודה
  12. ↑ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות, יד יצחק בן־צבי, 2004, עמ' 72–73 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
  13. ↑ Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 127–128
  14. ↑ Donald B. Redford, Egypt, Canaan, and Israel in Ancient Times, Princeton University Press, 1992, עמ' 458
  15. ↑ על כן כתוב במקרא (מלכים ב' כ"ד, ז') שכל השטחים עד הפרת, שבעבר היו שייכים למצרים, כבר לא חזרו לשלטון פרעה: וְלֹא הֹסִיף עוֹד מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָצֵאת מֵאַרְצוֹ כִּי לָקַח מֶלֶךְ בָּבֶל מִנַּחַל מִצְרַיִם עַד נְהַר פְּרָת כֹּל אֲשֶׁר הָיְתָה לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם
  16. ↑ Jean-Jacques Glassner, Benjamin R. Foster, Mesopotamian chronicles, Society of Biblical Literature, 2004, עמ' 231
  17. ↑ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות, יד יצחק בן־צבי, 2004, עמ' 73–77 (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")
  18. ↑ Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 128–130
  19. ↑ Caroline Sauvage, A Maritime Ceremony to Aphrodite/Astarte: A Note on the Dor Scapula 65, Israel Exploration Society, 2015, עמ' 77
  20. ↑ Shelley Wachsmann, "Ahhotep's Metal Ship Models", in: Gianluca Miniaci, Peter Lacovara (eds.), The Treasure of the Egyptian Queen Ahhotep and International Relations at the Turn of the Middle Bronze Age (1600-1500 BCE), Golden House, 2022, pp. 278, 282
  21. ↑ Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 129–133
  22. ↑ Donald B. Redford, Egypt, Canaan, and Israel in Ancient Times, Princeton University Press, 1992, עמ' 435
  23. ↑ Roger Forshaw, Egypt of the Saite pharaohs, Manchester University Press, 2019, עמ' 134
  24. ↑ התרגום הארמי למלכים-ב כג, כט
  25. ↑ מדרש ויקרא רבה פרשה כ, א; ספרי דאגדתא על אסתר
הקודם:
פסמתיך הראשון
פרעוני מצרים – השושלת ה־26 הבא:
פסמתיך השני