היסטוריה של הקולנוע הישראלי
 |
 |
לערכים ומושגים נוספים היכנסו לפורטל הקולנוע הישראלי |
היסטוריה של הקולנוע הישראלי היא מונח לתיאור תקופת זמן היסטורית בתחום הקולנוע, בה נוצרו והופקו תוצרי הקולנוע הישראלי, החל מההפקות הראינוע הציוניות בארץ ישראל בראשית המאה ה־20 ועד הקולנוע הישראלי העכשווי במדינת ישראל.
תחילתה לפני קום המדינה, בשנת 1932 עם הסרט העלילתי הארץ ישראלי הראשון "עודד הנודד", אם כי הופקו לפני כן כמה סרטי קולנוע ישראליים החל מ-1918. מאמצע שנות ה-50, וביתר שאת בשנות ה-60, החלה להתפתח בישראל תעשיית קולנוע שייצרה סרטים במגוון סוגות, אשר רבים מהם זכו להערכה בארץ ובעולם. התעשייה עצמה ידעה עליות וירידות, ובשנות ה-80 חלה התרחקות של הקהל הישראלי מבתי הקולנוע. עם זאת, בעשור הראשון של המאה ה-21 החל עידן של פריחה לקולנוע הישראלי, הן בתחום הדוקומנטרי והן בתחום העלילתי. מספר לא מבוטל של סרטים הצליחו למשוך מאות אלפי צופים לבתי הקולנוע ולזכות בהכרה בתחרויות ובפסטיבלים ברחבי העולם. בסך הכל נוצרו בישראל מאות סרטי קולנוע, ומתוכם 12 היו מועמדים לפרס האוסקר[דרוש מקור].
תקופת היישוב ושנות החמישים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תעשיית הקולנוע בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי ולאחר מכן, במשך שנות המדינה הראשונות, לא הייתה קיימת למעשה. סרטים צולמו בארץ ישראל החל מימי ראשית הראינוע עוד במאה ה-19, אך לא הוקם בסיס של ממש לתעשיית סרטים, הן בימי היישוב, והן לאחר מכן בימי ראשית המדינה. הסרטים שנוצרו היו נדירים, ולרוב באיכות שלא תאמה את הסרטים שיובאו מחו"ל. התעשייה התמקדה במיוחד בייצור סרטי תעמולה ויומני חדשות. שנות ה-50 הביאו להתפתחות מסוימת. הוקמו אולפני קולנוע ישראלים כ"סרטי גבע" ו"אולפני ההסרטה בישראל" בהרצליה, ומספר סרטים עלילתיים נוצרו. בשנת 1954 התקבל חוק לעידוד הסרט הישראלי[1], ובשנת 1955 הוסרט הסרט "גבעה 24 אינה עונה", שהיה הסרט הישראלי הגדול ביותר שהופק עד אותה עת מבחינת תקציבו, אמצעיו הטכניים וכוכביו[2]. עם סיום שנות ה-50 עמד הקולנוע הישראלי עדיין בשלבים עובריים, וטרם נוצרו עבורו מאפיינים מובהקים, שפה משלו, או אף תעשייה של ממש. המסרים שהועברו היו מסרים ציוניים אחידים ופשטניים.
שנות השישים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – היסטוריה של הקולנוע הישראלי: שנות השישים
הקולנוע הישראלי קיבל תנופה בשנות ה-60 עם ההחלטה על מתן החזר מס על רכישת כרטיסים, שאפשרה הפקת סרטים ישראליים על ידי חברות מסחריות, תוך ציפייה סבירה להחזרת ההשקעה וקבלת רווחים. בתקופה זו החלו לפעול שלושה יוצרי קולנוע מסחריים, שפעלו ברציפות במהלך שנות השישים והיו היוצרים הפעילים ביותר באותו עשור: מנחם גולן, אפרים קישון ואורי זוהר.
בפתח העשור השלישי למדינת ישראל החל הקולנוע הישראלי להתבסס כאמנות לגיטימית. הנרטיבים האופייניים לו היו ברוח המגמות המערביות שהסתמנו בארץ בשלל תחומי החיים. אחד הסממנים של המגמות הללו היה נסיעתם של צעירים ללמוד קולנוע מעבר לים, שם נחשפו לאידיאולוגיות ששטפו את אירופה וארצות הברית, למהפכה בשפה הקולנועית ולנרטיבים חדשניים אנטי-אידיאולוגיים. צעירים אלה הפכו לימים לבמאים המובילים בקולנוע הישראלי של העשור השלישי. במאים כמו אורי זוהר, דן וולמן, אברהם הפנר ואחרים נתקלו בלימודיהם בחו"ל בתנועות המחאה באירופה אשר נטעו בהם את ההכרה כי הגיעה השעה "להגשים על הבד את חלום הנורמליזציה של הישראליות, קרי להיות עם ככל העמים".[3] כך כבר בראשית שנות השישים הציג הקולנוע הישראלי כיוונים חדשים. כיוון אחד היה ביקורת הציונות כאידיאולוגיה, וכיוון אחר היה שיקום הערכים הלאומיים תוך התאמתם לנורמות המערביות החדשות שהשתרשו בארץ. במחצית השנייה של שנות השישים נשמעו קולות נוספים שערערו על דרכו של הצבר המגשים את חזון אבותיו. קולות אלו הכתיבו במידה רבה את התפתחותו של דגם קולנועי חדש המכונה במחקר ההיסטורי "הקולנוע הלאומי המאוחר". לראשונה מאז הקמת המדינה, התמקד הקולנוע הישראלי בהווייתו של הפרט ובלבטיו על רקע הסוגיות הלאומיות שהעסיקו את המדינה הצעירה. במרכז עמדו דמויות של גברים ונשים "המתנודדים בין מימוש עצמי למימוש לאומי כמגיני המולדת החדשה".[3]
הסרט הישראלי בשנות השישים טרם השתחרר מן התבניות של "הריאליזם הציוני", ואף סרטים שעסקו בקונפליקטים העדתיים והתרבותיים כגון "פורטונה" (1966) של מנחם גולן, לא מיצו את הקונפליקט עד תום, ונותרו שבויים בקווי עלילה והצגת דמויות שראשיתם בשנות החמישים. סרט "הריאליזם הציוני" משנות החמישים התפתח לסרט מן ה"ז'אנר המרכזי", יצירה עממית, מסחרית, אך תואמת את הקו האידאולוגי הציוני של מפא"י, מפלגת השלטון בשנים אלו. במקביל, התפתחו שתי סוגות שונות, בעלות קו שונה, אומנותי ואידאולוגי. "סרט הבורקס" הראשון, "סאלח שבתי" נוצר על ידי אפרים קישון בשנת 1964, ובמקביל יצר אורי זוהר בשנת 1965 את "חור בלבנה" אשר היה מבשרה של תנועת "הרגישות החדשה" שביקשה להביא לקולנוע הישראלי נושאים ומאפיינים צורניים ותכניים הלקוחים מן הקולנוע המודרניסטי האירופי, ובמיוחד מסרטי "הגל החדש" הצרפתי.
שני סרטים, סאלח שבתי והשוטר אזולאי, זכו בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר.
עד מלחמת ששת הימים שררה בקולנוע הישראלי שמרנות אידיאולוגית יחסית. על רקע זה הפגינו סרטי "הרגישות החדשה" תהיות קיומיות גלויות שקיבלו ביטוי בשפה קולנועית חדשה ובבריאתו של צעיר ישראלי אוניברסלי ששפתו - העברית - היא היחידה המפרידה בינו לבין בני דורו שמעבר לים. הסרטים שהופקו בתקופה זו הביעו שאיפה להינתק מנרטיב-העל של הקולנוע הישראלי ומכובד משקלה של האידיאולוגיה ביחס לנופי הארץ, לאתוס הצבאי וההתיישבותי ולשכול. הסרטים החדשים היו אורבניים ברובם והתרחשו בתל-אביב, שנתפסה אז כמטרופולין חילוני, מעין "מדינה בתוך מדינה".[3]
שנות השבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-70 הרבו ליצור בארץ סרטים בסוגה שנקראה "סרטי בורקס". סרטים אלו הצליחו בקופות אך כשלו בביקורות. הם היו לרוב קומדיות עממיות (כמו "צ'ארלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר") או מלודרמות רגשניות ("נורית"). הנושא המרכזי ברוב סרטי הבורקס היה התנגשות בין מעמדות ועדות שונות, בעיקר על רקע רומנטי. יוצרים בולטים של ז'אנר זה היו בועז דוידזון, זאב רווח, יהודה ברקן וג'ורג' עובדיה.
הסרטים באותה התקופה החלו לבטא את השינויים שעברה החברה הישראלית לאחר מלחמת יום כיפור, בירידת קרנם של המיתוסים הציוניים, ובמעבר מחברה שיתופית וחלוצית לעבר התרכזות בממד האישי. הדמויות שהוצגו בסרטים אלה היו מנוגדות באופיין לדמותו של ה"צבר" האידיאליסט כפי שהוצג בסרטי שנות החמישים והשישים. צעירים "צברים" תוארו בסרטי הפולחן "אסקימו לימון", "הלהקה" ו"מציצים" כמרוכזים אך ורק בעולמם האישי, ואפילו חיילי צה"ל ומפקדיו תוארו כדמויות נלעגות בסרט הפולחן "גבעת חלפון אינה עונה".
מלבד סרטי הבורקס, הייתה בשנים אלו גם יצירה קולנועית ייחודית ואיכותית, בהם של יוצרי זרם "הרגישות החדשה" שיצרו קולנוע אמנותי חברתי. אחד הסרטים הבולטים בזרם זה הוא "לאן נעלם דניאל וקס?" של אברהם הפנר. שלושה סרטים נוספים שנוצרו בשנות השבעים, "השוטר אזולאי" של קישון, "אני אוהב אותך רוזה" ו"הבית ברחוב שלוש" של משה מזרחי, היו מועמדים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר.
מלחמת יום הכיפורים סימנה את תחילת סופה של תקופה בקולנוע הישראלי. בין 1974 לבין עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977, סרטי הבורקס שהופקו נעלמו בהדרגה מהמסכים, כך שבפתחו של המהפך הפוליטי ב-1977 לא בוימו עוד סרטי בורקס בישראל. ג'ורג' עובדיה, מהבמאים הבולטים המזוהים עם ז'אנר סרטי הבורקס, פרש מתעשיית הקולנוע, ואת זירת הקולנוע הישראלי עזבו במאים נוספים, ביניהם מנחם גולן שעבר להתגורר בארצות הברית, ומשה מזרחי שהיגר לצרפת. יוצרי "הרגישות החדשה" שבו לביים אחרי המהפך של 1977, סרטים שנשאו מסר פוליטי נוקב על הצורך בעריכת חשבון נפש ציבורי ולאומי.[3]
שנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנות ה-80 הביאו להתרחקות של הקהל הישראלי מבתי הקולנוע, עם כניסתם של מכשירי הווידאו הביתיים לשימוש נרחב. כמו כן, התקציב הממשלתי לתעשיית הקולנוע היה דל ביותר, דבר שהקשה על יצירת סרטים חדשים ואיכותיים. מספר הצופים בשנה ירד משיא של 31 מיליון צופים בשנת 1974 לשפל של כ-12 מיליון בשנת 1984[4]. שחקנים רבים הסכימו להופיע בחינם בתמורה לרווחים עתידיים מהסרטים בהם השתתפו[5]
הסרטים החשובים והמצליחים שנוצרו בתקופה זו היו: "אלכס חולה אהבה" (בועז דוידזון), "מאחורי הסורגים" שהיה גם מועמד לפרס אוסקר בקטגוריית הסרט הזר (אורי ברבש), "הקיץ של אביה" (אבי כהן וגילה אלמגור), "אוונטי פופולו" (רפי בוקאי), "בלוז לחופש הגדול" (רנן שור), "נועה בת 17" (יצחק צפל ישורון), "חמסין" (דני וקסמן), "שתי אצבעות מצידון" (אלי כהן), "לא שם זין" (שמואל אימברמן) ו"אדמה חמה" (סרג' אנקרי).
שנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-90 חל שיפור מסוים בנהירת הקהל לקולנוע, בעיקר למספר הצלחות קולנועיות בולטות, כששאר הסרטים סובלים מכישלון בקופות. סרטים אלו התרחקו מפוליטיקה ומז'אנר סרטי הבורקס והתמקדו בעיקר בהווי החיים האישי של החברה הישראלית (כמו בהווי התל אביבי ב-"שורו"). כמו כן החלו לבלוט סרטים העוסקים באנטי-גיבורים הנמצאים בשולי החברה. דוגמה בולטת לכך הוא הסרט "חסד מופלא" של עמוס גוטמן העוסק בחולי איידס.
הסרטים הבולטים של אותה תקופה היו: "החיים על פי אגפא" (אסי דיין), "מעבר לים" (יעקב גולדווסר), "זהר" (ערן ריקליס), "שירת הסירנה" (איתן פוקס), "חולה אהבה משיכון ג'" (שבי גביזון), "לילסדה" (שמי זרחין), "עפולה אקספרס" (ג'ולי שלז), "החברים של יאנה" (אריק קפלון), "מנת יתר" (שמואל אימברמן), ו"זרים בלילה" (סרג' אנקרי).
העשור הראשון של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – הקולנוע הישראלי: העשור הראשון של המאה ה-21
בעשור הראשון של המאה ה-21 החל עידן של פריחה לקולנוע הישראלי, הן בתחום הדוקומנטרי והן בתחום העלילתי. הקהל נוהר לסרטים רבים, הביקורות לרוב משבחות ומספר סרטים ישראליים אף זכו לכבוד ולפרסים ברחבי העולם. הצלחה זו מיוחסת להשתפרות ניכרת באיכות הסרטים, להתרחקות הולכת וגוברת מיצירה פוליטית, ובעיקר לכספים שהחלו לזרום לתעשיית הקולנוע מהממשלה ומחברות הטלוויזיה. ערוצי הטלוויזיה המסחריים (ערוץ 2, הכבלים והלווין) חויבו בחוק לממן הפקת סרטי קולנוע תמורת זכויות שידור עתידיות. גם חלק מכספי התמלוגים שחברות הטלוויזיה מפרישות לממשלה מופנים כיום לתעשיית הקולנוע.
הסרטים הבולטים של התקופה הם: "חתונה מאוחרת" (דובר קוסאשווילי), "כנפיים שבורות" (ניר ברגמן), "ללכת על המים" ו"יוסי וג'אגר" (איתן פוקס), "האסונות של נינה" (שבי גביזון), "מדורת השבט" ו"בופור" (יוסף סידר), "אור" (קרן ידעיה), "סוף העולם שמאלה" (אבי נשר), "ביקור התזמורת" (ערן קולירין), "ואלס עם באשיר" (ארי פולמן) ו"עג'מי" (ירון שני וסכנדר קובטי). שלושה סרטים היו מועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר בעשור זה: בופור (2008), ואלס עם באשיר (2009) ועג'מי (2010).
בשנת 2002 נפתח לראשונה סינמה סיטי, דבר שסייע מאוד להפצה וקידום הסרטים הישראלים בשל יחס אוהד של בעליו האחים אדרי, שעסקו בעבר בהפצת סרטים וכעת עוסקים גם בהקרנתם.
העשור השני של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעשור השני של המאה ה-21 פחתו מספר הסרטים העוסקים במלחמות שהיו אופייניים לעשור הקודם ובאו לידי ביטוי כישרונות קולנוע מקצועיים שלמדו בבתי הספר לקולנוע בישראל. כמו כן נוצרו לראשונה שני סרטי אימה מצליחים.
בשנת 2014 נוצרו בישראל 22 סרטים וצפו בהם 1.5 מיליון אנשים[דרוש מקור]. רק אחד מכל ארבעה סרטים ישראלים נחשב מצליח כלכלית; אך תחום הקולנוע הישראלי מבחינה עסקית אינו נחשב רווחי.
הסרט "הערת שוליים" היה מועמד לאוסקר לפרס הסרט הזר בשנת 2012. לפרס הסרט התיעודי היו מועמדים ב-2013 "חמש מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף".
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלה שוחט, הקולנוע הישראלי: היסטוריה ואידאולוגיה, האוניברסיטה הפתוחה, 2005
- אריאל שוייצר, הרגישות החדשה: קולנוע ישראלי מודרני בשנות השישים והשבעים, הוצאת בבל-האוזן השלישית, תל אביב, 2003
- נלה הרוש, אהרון פרקש, חיים בסרט - אלבום הכרזות של הקולנוע הישראלי 1913-2004, בהוצאת גלריה "פרקש, 2004
- אילנה טננבאום, "הקולנוע הישראלי בין אידאולוגיה למודרניזם", בתוך: וידאו Zero, הפרעות בתקשורת, הדימוי המוקרן - העשור הראשון, מוזיאון חיפה, 2003, עמ' 53-63
- ליאת שטייר-לבני, שתי פנים במראה – ייצוג ניצולי השואה בקולנוע הישראלי 1945 - 2008, ירושלים: הוצאת מאגנס – אשכולות, 2009.
- יעל מונק ונורית גרץ, "הקולנוע הישראלי" בתוך צ. צמרת וח. יבלונקה (עורכים), העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח, ירושלים ותל אביב: הוצאת יד יצחק בן צבי, 2008, עמ' 216-205.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- www.filmography.co.il בית הסרט העברי, מאגר מאמרים העוסקים בהיסטוריה של הסרט העברי-ארץ ישראלי המוקדם
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ חוק לעידוד הסרט הישראלי, תשי"ד—1954), קריאה שנייה וקריאה שלישית, דברי הכנסת, באתר הכנסת
- ^ David B. Green, "This Day in Jewish History 1955: Israel's First Full-length Feature Film Premieres, in New York", Haaretz.com, November 2,2016
- ^ 1 2 3 4 יעל מונק ונורית גרץ, "הקולנוע הישראלי" בתוך צ. צמרת וח. יבלונקה (עורכים), העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח, יד יצחק בן צבי, 2008, עמ' 216-205
- ^ מיכל הולצמן, ענף הסרטים ממתין לבום, מעריב, 18 ביוני 1985
- ^ טלילה בן זכאי, לא רק למיליונרים, מעריב, 17 באוקטובר 1980