שרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שרה מאזינה לדברי המלאכים וצוחקת. ג'יימס טיסו, סוף המאה ה-19.

שָׂרָה, המכונה במסורת היהודית שרה אמנו, דמות מקראית, הייתה הראשונה מבין ארבע האמהות ואשת אברהם. לימים התקבלה דמותה כאחת משבע הנביאות שהיו לעם ישראל. סיפורה מופיע בתורה בספר בראשית פרקים י"א עד כ"ג.

קורות חייה על פי התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנדודים מאור כשדים עד כנען[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמה הקודם של שרה היה שרי. היא נישאה לאברם עוד כשגרו באור כשדים והצטרפה למסע של משפחתו אל ארץ כנען, אשר נעצר לבסוף בחרן.

בגיל 65, הצטרפה שרי אל מסעו של אברם אל ארץ כנען בעקבות ציווי אלוהי. למסע זה לקחו עמם שרי ואברם אנשים נוספים שהצטרפו אליהם בחרן, ביניהם לוט, אחיין של אברם, מהרן אחיו, ואת רכושם. בארץ כנען נסעה פמלייתו של אברם משכם בצפון, דרומה לאזור בית אל ומשם לנגב.

רעב בארץ הוביל אותם למסע למצרים. אברם חשש שחייו יהיו בסכנה במצרים בגלל יופיה של שרי, וביקש ממנה לומר למצרים שהיא אחותו. חששו של אברם התקיים, ופרעה מלך מצרים הביא את שרי לארמון ונתן לאברם מתנות רבות עבורה. צרות שונות החלו לפקוד את פרעה וביתו עד שהבין כי שרי היא אשתו של אברם. תגובתו של פרעה הייתה כעס כלפי אברם על השקר שהביא עליו עונשים מידי שמיים, והוא החזיר לאברם את שרי ושלח אותו ממנו. המשפחה נדדה חזרה לנגב ולאזור בית אל, שם נפרדו אברם ושרי מלוט.

ישמעאל ויצחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המסע לארץ כנען, הבטיח האל את הארץ לאברם ולזרעו. כששרי הגיעה לגיל 75 היא התייאשה מללדת ונתנה לאברם את שפחתה הגר, כדי שתוכל להמשיך את שושלתו, בהתאם למנהג העתיק לפיו כאשר לאישה העיקרית אין בן היא יכולה לתת את אחת משפחותיה לבעלה והבן שהשפחה תלד ייחשב כבנה. הגר הרתה והחלה לזלזל בשרי. שרי התלוננה עליה לאברם ואברם החליט לא להתערב. שרי עינתה את הגר עד שזו ברחה. לאחר חזרתה של הגר נולד להגר בן- ישמעאל.

כשהיה ישמעאל בן שלוש עשרה, נגלה האל אל אברם, שינה את שמו לאברהם, ואמר לו שההבטחה שהבטיח לו, שיהיו לו צאצאים רבים ולהם תהיה הארץ, תתקיים בבן העומד להיוולד לשרי, יצחק, ולא בישמעאל. אברם מתקשה להאמין ומבקש שתתקיים ההבטחה בישמעאל, והאל חוזר ומדגיש כי ההבטחה תתקיים ביצחק, מברך את שרי שיצאו ממנה עמים, ומשנה את שמה לשרה:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ; וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ;

– בראשית יז' 15-16

סדום וארץ גרר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים החריב האל את סדום, ואברהם, שרה, וכל משפחתם נדדו שוב דרומה, אל ארץ גרר. בארץ גרר שוב אמר אברהם על שרה שהיא אחותו, שוב נלקחה שרה אל בית המלך- אבימלך שמו, שוב העניש האל את המלך וביתו. הפעם צרף האל גם אזהרה לאבימלך, בחלום, ומנע ממנו לגעת בשרה. אבימלך החזיר את שרה לאברהם, נתן לאברהם ושרה מתנות והזמין אותם לגור בארצו. אברהם התפלל לבריאותם של אנשי בית אבימלך, ובמיוחד על נשיו שהפכו עקרות, והאל נענה לו והן ילדו.

הולדת יצחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרה ילדה את יצחק בשמחה ובפליאה, במועד המובטח, כשהייתה בת תשעים. כדי להבטיח את מקומו של יצחק, ביקשה שרה מאברהם לגרש את הגר וישמעאל מביתם בטענה שהיא לא רוצה שישמעאל יירש את אברהם ולא ישאיר ליצחק. אברהם הצטער על כך ושאל עצה מהאל, אך האל אמר לו לשמוע לכל מה שאומרת לו שרה, והגר אכן מגורשת למדבר.

מות שרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבורת שרה, גוסטב דורה

שרה אמנו מתה בגיל מאה עשרים ושבע בקרית ארבע (חברון), ונקברה במערת המכפלה בשדה שקנה אברהם למטרה זו מעפרון החתי. על פי המדרש, מתה שרה עקב הטראומה שנגרמה לה כאשר השטן סיפר לה על עקידתו של יצחק.

שרה נקברה במערת המכפלה לאחר שאברהם רכש את חלקת המערה מידי עפרון החיתי, לפי המדרש זיהה אברהם את המערה כמקום קבורתם של אדם וחוה.

שרה במדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמה של שרה- מלשון ראיה (כמו "שורו הביטו וראו"). יש שמזהים את שרה עם יסכה, אחותו של לוט, בתו של הרן, אחייניתו של אברהם, משום ששרה הייתה נביאה היא סכתה (הביטה) ברוח הקודש, או מפני שהכל היו סוכים ביופיה. על רקע פירוש זה אפשר להבין למה אברהם אמר לאבימלך ששרה היא באמת אחותו מאב אך לא מאם. על אחרית ימיה של שרה מספר הכתוב בבראשית רבה שהייתה כבת מאה, אך יופיה היה כשל בת עשרים וחטאיה כשל בת שבע (כלומר, נקיה מחטא), מדרש אותו מצטט רש"י בפירושו.

התכונות המיוחסות לשרה אמנו במדרש הן שפע, פריון ונתינה. בתורה מסופר עליה שהייתה פוריה בגיל מבוגר ושעזרה לאברהם להכין אוכל לאורחים. המדרש מוסיף ומספר שבמשתה לכבוד הולדתו של יצחק שרה הניקה גם את ילדי האורחים, כהוכחה לכך שהיא אכן פוריה למרות גילה המופלג. כל ימיה של שרה האוהל היה פתוח לרווחה וענן מצל עליו, ברכה הייתה שרויה בעיסה ונר היה דולק באוהל משבת לשבת.

יחסי שרה ואברהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדרש ממשיך את הקו שנראה בבירור בתורה, ובונה את דמותה של שרה כאשה עצמאית, שבמקרים מסוימים אף עולה על בעלה ביכולת הרוחנית והנבואית. המדרש מתבסס על תמיכתו הבלתי מסויגת של האל בבקשותיה של שרה מאברהם, ומייחס זאת לכוח הנבואי של שרה. על פי המדרש, עוד בחרן גיירה שרה את הנשים שהצטרפו לפמליתה, בזמן שאברהם גייר את הגברים.

יחסי שרה והגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנים רבים תהו על העינויים שעינתה שרה את הגר. חלקם הצדיקו את שרה בטענה שהגיעו לה עינויים אלו משום שביזתה את שרה, או שלא היו אלה עינויים באמת, אלא ששרה המשיכה להתייחס אל הגר כשפחה, בעוד בעיני עצמה נחשבה הגר לאשת אברהם. הרמב"ן אומר ששרה חטאה בענותה את הגר ולכן נענשו צאצאי שרה בלידתו של ישמעאל וצאצאיו שירצו לענות את עם ישראל בעתיד.

עקרות שרה בראי המחקר המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש חוקרי מקרא שכתבו שאלוהים השית על שרה את העונש החמור בו ניתן להעניש אישה בעולם הקדום: עקרות. אלוהים מנע משרה את האימהות ואת האפשרות למלא ואת אחת החובות היחידות שהיו מוטלות על נשים בעולם הקדום. ללא ילדים לא יכלה שרה לבסס את מעמדה בבית אברהם. שרה לא הרוויחה את פת לחמה ולא הייתה הצדקה לקיומה ואף פיצוי לסבלה. עצם עונש העקרות מלמד כי כנראה חטאה אך לא ידוע במה. לאברהם הובטח שמספר צאצאיו יהיה ככוכבי השמים וכחול כל שפת הים : כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו . אברהם נאלץ לעמוד בתנאים קשים כדי לקבל את ההבטחה לזרע והוא עמד בכולם ולכן נשאלת השאלה מדוע הייתה שרה עקרה ומדוע אלוהים מנע ממנה צאצאים.‏[1]

לאחר כעשר שנים בכנען, לאברהם אין עדיין בן והנה שרה עושה מעשה:

וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, לֹא יָלְדָה לוֹ; וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית, וּשְׁמָהּ הָגָר. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם, הִנֵּה-נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת--בֹּא-נָא אֶל-שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה; וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, לְקוֹל שָׂרָי. וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת-אַבְרָם, אֶת-הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ, מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים, לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ, לוֹ לְאִשָּׁה. וַיָּבֹא אֶל-הָגָר, וַתַּהַר

מעשה שרה נראה כיוצא דופן אך היא מתנהגת בהתאם לרוח התקופה. בחוקי חמורבי מצוין כי לאישה עקרה יש זכות לתת לבעלה את שפחתה כדי שתעניק לו ילדים.

על פי הרמב"ן שרה נוהגת כאן במוסריות ובאצילות מכיוון שהיא מעניקה לבעלה את הזכות לילדים: וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, לְקוֹל שָׂרָי לא אמר הכתוב ויעש כן , אבל אמר כי שמע לקול שרי, ירמוז כי אף על פי שאברם מתאווה לבנים לא עשה כן בלא רשות שרי, וגם עתה לא נתכוון שבנה הוא מהגר ויהיה זרעו ממנה, אבל כל כוונתו לעשות רצון שרה שתבנה ממנה, שיהיה לה נחת רוח בבני שפחתה, או זכות שתזכה היא לבנים בעבור כן כדברי רבותינו.(בראשית רבה מ"ב ב, ע"א, ז) לדעת נחמה ליבוביץ שרה העקרה היא אישה פעלתנית. היא זו שיוזמת את התוכנית ומבצעת אותה. אברם ששואף לבן הוא הסביל שקובל על ערירותו אך מחכה להסכמת אשתו, להצעתה , להסכמתה ולפעלתנותה. שרה היא האישה המוסרית אשר הוויתור , ההבלגה , ההתגברות על רגש הקנאה , על הקורבן שהיא נושאת בקרבה בהבאת פילגש לביתה, כל אלו הגיעו מצידה בלב שלם.‏[2]

יש שכתבו ששרה היא דוגמה טובה ליחס הדו משמעי של המקרא למצוקתה של האישה העקרה. הסביבה אטומה לסבלה ומצד שני אלוהים מכיר במצוקתה. שרה מושתקת כמעט בכל ספר בראשית ובפעם הראשונה שהיא מדברת היא מגלה כעס גדול ועלבון. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם, חֲמָסִי עָלֶיךָ--אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ; יִשְׁפֹּט ה', בֵּינִי וּבֵינֶיךָ.

חוקרי מקרא הוסיפו שנראה שאברהם אינו מוטרד מעקרותה של שרה וכאשר הוא מתפלל הוא מדבר על עצמו: "וְאָנֹכִי, הוֹלֵךְ עֲרִירִי" (בראשית ט"ז). שלוש עשרה שנה לאחר הולדת ישמעאל הוא מתבשר על הולדת יצחק. עוד הם כתבו ששרה חייתה בעולם שקט וריק שהזדקק לילדים רבים כדי לשרוד. היא חייתה בעולם שבו הגברים השתוקקו לשאת מספר רב של נשים, בתקווה שאחדים מהבנים שתלדנה ייצלחו בשלום בשלום את שנות ילדותם ויגיעו לבגרות. בעולם שבו חייתה , החמלה ניתה לאישה העקרה ניתנה במשורה אם בכלל.‏[3]

בסיפור שרה ועקרותה , מוטיב העקרות וזיקתו אל האלוהות שזור איפוא לאורך כל הסיפור אודותיה והוא חלק בלתי נפרד של עיצוב כלילת חייה כאם האומה. עקרותה של שרה ונס היותה לאם הראשונה לשרשרת אימהות עקרות, מובלטים באמצעות המספר, הדמויות, סיפור הלידה וצירוף המוטיב של זקנת האב. לפי אותו פירוש, ההבלטה מלמדת עד כמה היה המחבר המקראי מעוניין לקשור את העקרות להשגחת האל.‏[4]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עדין שטיינזלץ, ‏נשים במקרא, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1983, פרק ב' - "שרה - בת זוגו של אברהם"
  • פנינה גלפז-פלר , ויולד - יחסי הורים וילדים בסיפור ובחוק המקראי, כרמל - ירושלים, 2006. עמ' 148-152.
  • ליאורה רביד, התנ"ך היה באמת, ידיעות-אחרונות - תל אביב, 2011. עמ' 101-123.
  • שולה קשת, אמרי נא אחותי את - גלגולו של סיפור חוזר בתרבות ישראל, ספרית הילל בן חיים - הקיבוץ המאוחד, 2003.
  • עליזה שנהר , אהובות ושנואות - נשים במקרא , במדרש ובספרות העברית החדשה, פרדס - חיפה, 2011. עמ' 17-56.
  • יאירה אמית, ולמה נתעקרו האימהות. בתוך רביצקי , רות , (עורכת). נשים ישראליות כותבות על נשות ספר בראשית .תל אביב: למשכל , 2008. עמ' 127-137.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ליאורה רביד, התנ"ך היה באמת, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2009, ע"מ 99.
  2. ^ נחמה ליבוביץ, עיונים בספר בראשית, ירושלים, ההסתדרות היהודית לארץ ישראל, 1994, ע"מ 110.
  3. ^ ליאורה רביד, התנ"ך היה באמת, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2009, ע"מ 111-110.
  4. ^ יאירה אמית, ולמה נתעקרו האימהות, בתוך רות רביצקי (עורכת), נשים ישראליות כותבות על נשות ספר בראשית, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2008, ע"מ 127.
עם ישראל - האבות והאימהות

אברהםשרה
יצחקרבקה
יעקבלאה - רחל - זלפה - בלהה