איקרית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איקרית
إقرت
כיתוב תמונה

הכנסייה באיקרית, המבנה היחיד שנותר מהכפר
מחוז מחוז הגליל
נפה נפת עכו
שנת הקמה המאה ה-16
שטח נכון ל-1945 24,722 דונם עות'מאני
אוכלוסייה נכון ל-1948 540
שפה ערבית
דת נוצרים קתולים
סיבת עזיבה צו צבאי
תאריך עזיבה 5 בנובמבר 1948
מיקום איקרית
איקרית
איקרית

איקריתערבית: إقرت) היה כפר ערבי נוצרי בגליל המערבי, שתושביו פונו ממנו במלחמת העצמאות ולא הורשו לחזור אליו לאחריה.

באזור איקרית הייתה התיישבות קדומה עוד מהתקופה הכנענית. הכפר היה אחד מ-19 הכפרים שנכבשו על ידי פרעה תחתמס השלישי.‏[1] בתקופת המשנה והתלמוד נמצא במקום היישוב היהודי יוקרת.[2] הכפר חרב לאחר התקופה הצלבנית, ויושב מחדש במאה ה-16. תושבי הכפר היו נוצרים קתולים, ועסקו בעיקר בחקלאות. בשנת 1945 מנה הכפר כ-490 נפשות. שטח הכפר, לפי נתוני מינהל מקרקעי ישראל, עמד על 16,012 דונם עד מלחמת העצמאות.

ב-31 באוקטובר 1948, במהלך מלחמת העצמאות, נכנס צה"ל לאיקרית במסגרת מבצע חירם ללא קרב. לאחר שבוע דרש צה"ל מהתושבים להתפנות מבתיהם; נציגי הצבא וגורמים פוליטיים ישראלים התחייבו בפני תושבי איקרית כי יוכלו לחזור לכפרם תוך פרק זמן של שבועיים. רוב תושבי איקרית הועברו בנובמבר 1948 לכפר ראמה המרוחק מכפרם, הם הועברו בכלי הרכב של הצבא. לאחר תקופה קצרה, ביקשו התושבים מהצבא לממש את הבטחתו והשני סירב והתחילה סחבת וב-1951 החלו העקורים במאבק משפטי שמטרתו מימוש ההבטחה להתיר להם לשוב לכפרם, בג"ץ פסק לטובת שני הכפרים ודרש מהממשלה להחזיר אותם לבתיהם, אך בסוף אותה שנה הרס צה"ל את מבני הכפר. בשנת 1962 דווח שחלק קטן מעקורי איקרית הגיעו להסדר עם המדינה על פיו קיבלו בין 4000-5000 לירות פיצויים ועברו לגור בחיפה או בתרשיחא[3]. במשך השנים הוקמו וועדות שרים וניהלו התושבים משא ומתן עם כל ממשלות ישראל לדורותיה, בשנת 1992 מינה ראש הממשלה יצחק רבין את שר המשפטים דאז, דוד ליבאי בראש וועדה, הוועדה פרסמה את המלצותיה בפני הממשלה בשנת 1995 והן היו בעד החזרת תושבי שני הכפרים לחלק מאדמותיהם ואף המליצה הוועדה בפני הממשלה להשתתף בהוצאות הקמת ובניית הכפרים מחדש ולפצות את התושבים על התקופה שחלפה מאז. לאחר מכן התושבים הגישו הסתייגויות לגבי ההצעות אך הממשלה לא דנה איתם בנושא, לאחר מכן נרצח ראש הממשלה יצחק רבין וממשלות הימין סירבו לאמץ את ההמלצות של וועדת השרים. לאורך כל השנים חלק מהעקורים דואגים לתחזק את בית העלמין של הכפר ואת כנסייתו, שנותרה על תלה למרות הרס בתי הכפר, וממשיכים בשימור הקשר עם אדמות משפחותיהם ובמאבק המשפטי למען השיבה. בשלהי שנות השבעים של המאה הקודמת, חזרו התושבים לקבור את יקיריהם בבית העלמין של איקרית, מסורת שנמשכת עד היום.

תושבי הכפר איקרית גרים בשלושה ריכוזים; חיפה, ראמה וכפר יאסיף. בשנת 2010 הם מנו 1600 נפשות. הקהילה ממשיכה לקיים חיי קהילה למרות הביזור הגאוגרפי, בכנסיית הכפר נערכת תפילה בכל שבת ראשונה של החודש, בחגים ובמועדים. צאצאי הכפר מקיימים את החתונות של בני הקהילה בכנסייה וכך גם ההטבלות של התינוקות. חלק נוסף מהפעילות של התושבים הינו הקייטנה השנתית שהפכה למסורת מזה 18 שנים. בקיץ 2012, חלק מצעירי הכפר (כ 20 במספרם) החליטו להישאר לאחר תום הקייטנה ולנהל את חייהם מהשטח של הכפר כחלק מהמאבק המתמשך.


סמוך לשטח שבו שכן הכפר הוקמו המושבים היהודיים שומרה, אבן מנחם וגורן והיישוב גורנות הגליל. חלק מאדמות הכפר הוכרזו כשמורת טבע ועל חלקים אחרים נסללו כבישים. כיום האדמה בסטטוס של אדמה מופקעת ובחזקת מינהל מקרקעי ישראל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רפיק נג'אר ושוקרי עראף, ההיסטוריה והאדם, פסוטה
  2. ^ ברוך שראל (עריכה), כל מקום ואתר, משרד הביטחון-ההוצאה לאור,כרטא, עמוד 39.
  3. ^ הסדר עם חלק מעקורי איקרית, דבר, 12 באוקטובר 1962