אנואר סאדאת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מוחמד אנואר סאדאת
נשיא מצרים  ה-3
Anwar Sadat cropped.jpg
קודם גמאל עבד אל נאצר
יורש חוסני מובארכ
תחילת כהונה 28 בספטמבר 1970
סוף כהונה 6 באוקטובר 1981
תאריך לידה 25 בדצמבר 1918
מקום לידה מית אבו אל-כום, מצרים
תאריך פטירה 6 באוקטובר 1981 (נרצח)
בת זוג ג'יהאן סאדאת

מוחמד אנואר א-סָאדָאתערבית: محمد أنور السادات, תעתיק מדויק: מֻחַמַּד אַנְוַר אלסָּאדָאת; 25 בדצמבר 1918 - 6 באוקטובר 1981) היה נשיא מצרים בשנים 1970 - 1981. יזם את מלחמת יום כיפור ביחד עם סוריה נגד ישראל ב-1973 שעלתה בעשרות אלפי הרוגים. לקראת סוף כהונתו נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים - הסכם השלום הראשון בין ישראל ובין מדינה שגובלת בה. על המאמצים להשגת הסכם זה, זכה בפרס נובל לשלום לשנת 1978. בהמשך, סאדאת נרצח בהתנקשות מטעם אנשי הג'יהאד המצרי.

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאדאת נולד בכפר מית אבו אל-כום שבדלתת הנילוס, לאב ממוצא מצרי-ערבי ואם ממוצא סודאני. הוא למד באקדמיה הצבאית (1938). במלחמת העולם השנייה נמנה סאדאת עם חבריה של מחתרת פרו-גרמנית. הוא נעצר על ידי הבריטים ונאסר למשך שלוש שנים. בינואר 1946 נעצר שוב, בידי ממשלת מצרים, בחשד שהיה מעורב ברצח שר האוצר אמין עות'מאן, אך זוכה בסוף 1948 מחוסר הוכחות, והוחזר לצבא.

סאדאת נמנה עם חבורת "הקצינים החופשיים" שהשתתפו במהפכת הקצינים החופשיים שהורידה מהשלטון את המלך פארוק בשנת 1952. בשנת 1957 הפך סאדאת למזכ"ל האיחוד הלאומי - המפלגה הממלכתית היחידה במצרים. בשנים 1959 - 1969 בתפקיד שימש יו"ר האסיפה הלאומית. ב-1969, לאחר שמילא שורת תפקידים בממשלה, הוא נבחר לסגנו של הנשיא גמאל עבד אל נאצר. הוא שימש כנציג ראשי של מצרים בארגונים אסלאמיים ובוועידותיהם, וכן קישר בין מצרים למדינות האסלאם. לאחר שנאצר מת ב-1970, ירש סאדאת את מקומו כנשיא, לאחר שמועמדותו אושרה במשאל עם (משאל עם נוסף נערך בשנת 1976). עלייתו לשלטון לוותה בישראל בזלזול, בעיקר בשל חוסר הכריזמה שלו ביחס לנאצר, וכן היותו בן כפר קטן חסר השכלה פורמלית מרשימה.

תקופת שלטונו של סאדאת במצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאדאת נחשב בתחילה לשליט של פשרה בין הפלגים בראשות מפלגת השלטון המצרית, אולם עד מהרה הדגים את מנהיגותו ומדיניותו התקיפה כאשר בחודש מאי 1971 העמיד את יריביו, אנשי הסיעה השמאלנית והנאצריסטים הוותיקים, למשפט בטענה שקשרו קשר ובאשמות שחיתות. הנאשמים נידונו למאסר עולם או הוגלו.

בשנת 1975 התיר סאדאת את התגבשותם של "זרמים" מאורגנים בתוך מפלגת השלטון, והחל מסוף שנת 1976 הותרה פעילותן של מפלגות ממוסדות במצרים. תחילה כונו צעדים אלו "מהפכה מתקנת", ונעשו בשם הנאצריזם ומהפכת 1952; אולם עם הזמן הותר למתוח ביקורת גלויה על משטרו של נאצר, ורבים מ"פשעיו" נחשפו. ב-1978 ייסד סאדאת מפלגה ממלכתית חדשה: המפלגה הלאומית-דמוקרטית, שלתוכה מוזגה למעשה המפלגה הקודמת - האיחוד הערבי הסוציאליסטי.

סאדאת נקט מדיניות כפולה כלפי האסלאם במצרים. מצד אחד, ארגוני מחתרת אסלאמיים-פונדמנטליסטים נקטו צעדי התנגדות מאורגנת ואף טרור, בעיקר משנת 1977, והממשל פעל נגדם ביד קשה. אולם במקביל פעל סאדאת להאדרת האסלאם בחברה המצרית ולהשתתת החוקה והמשפט המצריים על השריעה.

מדיניותו הכלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנפתאח

סאדאת הנהיג ליברליזציה במשק שהיה ריכוזי עד אז, ופתח את מצרים להשקעות חוץ, בעיקר מהמערב, וליוזמה חופשית ברוח הקפיטליזם; בתוך כך צמצם את המשק הממלכתי והחזיר חלק מהרכוש המולאם לבעליו הקודמים.

משטרו של סאדאת הצמיח שכבה של מתעשרים חדשים ופשתה בו שחיתות רבה, שעה שמצבם של המוני העם נותר דל כשהיה. מדי פעם נערכו הפגנות נגד המשטר, וכמה פעמים אף פרצו מהומות (ינואר 1972, פברואר 1977). הממשל דיכא את המהומות, אף שנכנע לחלק מן התביעות בדבר שכר ומחירים, ובמקביל ערך "טיהורים" בחוגי השמאל.

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות הליברליזציה אכן קירבה את מצרים למערב, ובייחוד לארצות הברית, והחלישה את זיקתה לברית המועצות. במאי 1971 חתם סאדאת על חוזה ידידות עם ברית המועצות, אולם חוזה זה נועד לעצור את הידרדרות היחסים, ולא היה בו משום אישור לברית יציבה. ביולי 1972 גירש את אלפי היועצים הצבאיים הסובייטיים, וברית המועצות קיבלה את הדין.

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת יום הכיפורים

בפברואר 1971, חודשים אחדים לאחר הפסקת האש ששמה קץ למלחמת ההתשה עם ישראל, הגיש סאדאת לשליח האו"ם גונאר יארינג את תנאי השלום המצריים.[1]. המצרים דרשו ראשית שישראל תתחיב לנסיגה מלאה מסיני ומעזה ולהשגת פתרון צודק לפליטים הפלסטינים. אחר כך יפתח משא ומתן לשלום. הסכם שלום יושג רק לאחר התחיבות לנסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים שנכבשו ב 1967 לקוי יוני 1967.‏[2] הייתה זו הפעם הראשונה בה הצהיר נשיא מצרים כי הוא מוכן להכיר בישראל ולהגיע עמה לשלום. הדרישות המצריות הרעו את מצב ישראל אפילו יחסית למצב שהיה לפני יוני 67, כמו למשל שחילים סוביטים ישתתפו בכו"ח האו"ם, שהאזורים המפורזים יהיו בעומק שווה משני צידי הגבול. ממשלת ישראל (בראשות גולדה מאיר, משה דיין ואבא אבן) הסכימה בתגובה לפתיחת מו״מ ללא תנאים מוקדמים אך מבלי להתחייב על הגבולות הסופיים. הפער בין הצדדים היה גדול מדי, והביא את גונאר יארינג לנטוש את מאמץ התיווך. יוזמות תיווך נוספות בין ישראל למצרים קיבלו היענות מעטה מסאדאת וממשלתו.‏[3] אשתו של אנואר סאדאת, ג׳יהאן, אמרה שנים לאחר מכן שבעלה לא היה יכול להסכים להסכם שלום עם ישראל לפני מלחמת יום כיפור, שכן האווירה הציבורית במצרים לאחר התבוסה של מלחמת ששת הימים לא איפשרה זאת. מנגד בצד הישראלי היה חוסר רצון לוותר על הישגיה של מלחמת ששת הימים. "טוב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח", הצהיר שר הביטחון דאז, משה דיין. למרות זאת, כאשר קיסינג'ר הציע למצרים ולישראל תוכנית שלום ב1973, כחצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, שלפיה ישראל תכיר בריבונות מצרית על כל סיני, כאשר תהיה נוכחות ביטחונית ישראלית במספר נקודות בסיני, גולדה הסכימה לתוכנית בעוד שסאדאת לא השיב ולאחר מספר חודשים פתח במלחמת יום הכיפורים.‏[4][5].

ביוני 1971 הבטיח סאדאת "קרב פראי ואכזרי, שבו נסכים להקריב מיליון קרבנות". ב-1973, יזם סאדאת, ביחד עם סוריה, את מלחמת יום הכיפורים נגד מדינת ישראל. המלחמה באה על ישראל בהפתעה, בזכות מאמץ מצרי להסוואתה ועקב כישלון "הקונספציה" הישראלית שגרסה כי אין סיכוי שמצרים תפתח במלחמה כוללת, לאחר שצה״ל הפגין את עליונותו במלחמת ששת הימים.

מטרתו של סאדאת במלחמה זו לא הייתה ניצחון מוחץ, אלא השגת מטרות צבאיות מוגבלות ופגיעה בישראל, שתביא להפשרת הקיפאון המדיני הממושך, וכן תשקם את המוניטין של מצרים לאחר תבוסתה במלחמת ששת הימים. מבחינה זאת תוצאות המלחמה היוו הישג למצרים, על אף שמבחינה צבאית, רוב מטרותיה של מצרים, מעבר לימי הלחימה הראשונים, לא הושגו.

הסכם השלום עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכם השלום בין ישראל ומצרים

הביקור בישראל ותהליך השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחצו כדי להקטין חזרה
אנואר סאדאת ג'ימי קרטר מנחם בגיןCamp David, Menachem Begin, Anwar Sadat, 1978.jpg

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

בקמפ דייוויד עם הנשיא קרטר וראש הממשלה דאז מנחם בגין

שנים ספורות לאחר המלחמה החלו גישושים בין ישראל למצרים על הסכם שלום. סאדאת הפתיע, כשהצהיר כי על מנת להשיג שלום, הוא מוכן אף להגיע לביקור בישראל. ראש הממשלה מנחם בגין קיבל את הצעתו, והזמין את סאדאת לביקור רשמי בישראל.

הביקור עצמו כמעט ולא התקיים. בערב ה-18 בנובמבר, איתר המודיעין הישראלי תנועת כוחות מצריים בגדה המזרחית של תעלת סואץ, שמצרים החזירה לרשותה במלחמת יום הכיפורים. בהתייעצות שכונסה, המליץ יגאל ידין שלא לקחת סיכון ולגייס מילואים - צעד שהיה מוביל, כמובן, למתיחות רבה ולביטול הביקור - אבל בגין דחה אותו.

ב-19 בנובמבר 1977 נחת סאדאת בנמל תעופה בן-גוריון ובכך היה למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור בישראל, ופתח תקופה חדשה בהיסטוריה של המזרח התיכון. מיליוני אנשים ברחבי העולם צפו ברגע ירידתו של סאדאת מהמטוס, לצלילי תרועת חצוצרות ורעש תותחים. סאדאת שהה בביקורו זה שני לילות בישראל, נאם בכנסת ונפגש עם כל סיעות הבית. הציבור בישראל קיבלו בהתלהבות ובכבוד של מלכים. כשחזר במטוסו ליוו אותו שני מטוסים של חיל האוויר הישראלי בדרכו חזרה למצרים. בשל ביקורו זה זכה סאדאת להיבחר כאיש השנה של המגזין טיים באותה השנה.

באמצעות הביקור פתח סאדאת דרך לתהליך של שלום עם ישראל, ששיאו היה בחתימת ההסכם ב-26 במרץ 1979. על הסכמי קמפ דייוויד שסללו את הדרך להסכם השלום זכה יחד עם מנחם בגין, שותפו הישראלי לתהליך, בפרס נובל לשלום.

מניעי סאדאת בתהליך[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הרואים את הצעד הראשון של מסע סאדאת לישראל כהמשך בלתי נפרד מתוצאות מלחמת יום הכיפורים, שבעיני העם המצרי הייתה ניצחון ותיקון עלבון התבוסה של מלחמת ששת הימים. אם לפי הכלל של פון קלאוזביץ "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים", הרי שאפשר לראות בצעדו הנועז של סאדאת צעד מחושב שמהווה המשך ישיר למלחמה. חיזוק לדברים אלו ניתן למצוא בדבריו של סאדאת עצמו, שהיה מודע לביקורת הקשה על ההסכם בתוך ישראל, ואמר: "מנחם המסכן, יש לו בעיות; אחרי הכול אני קיבלתי את סיני ואת הנפט. ומה קיבל מנחם? פיסת נייר"[6]

כמו כן, נבע הצעד של סאדאת ממשבר כלכלי חמור במצרים, שדרש סיוע כספי דחוף ובכמות גדולה מארצות הברית[7].

מטרתו של סאדאת הייתה להחזיר למצרים את חצי האי סיני בכל מחיר, ולשם כך הוא שיחק בין האופציות של מלחמה ומדיניות שלום. גיבוש ביקורו של סאדאת מבחינה מעשית החל עם התמנותו של משה דיין כשר חוץ בממשלת בגין לאחר המהפך. דיין יצא בתחפושת למרוקו לפגוש שם את שליחו של סאדאת, חסן תוהאמי. לפי עדויות שונות כבר אז נתן דיין לסאדאת להבין כי חצי האי סיני יובטח לו בשלמותו. אלמלא הבטחה כזאת יש להניח שסאדאת לא היה מגיע לירושלים. בניגוד לדעה זו טוען העיתונאי דן פתיר, שסרק לדבריו את כל התכתובת בנושא, כי לא הושגו שום הסכמות בפגישת דיין-תוהאמי ולא ניתנה שום הבטחה לסאדאת.

מניע נוסף של סאדאת היה התקרבותו למערב על חשבון ברית המועצות. כתוצאה מההסכם הפכה מצרים להיות בת ברית של ארצות הברית וזכתה בסיוע צבאי ואזרחי בשווי מיליארדי דולרים.

תוצאות הסכם השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסכם התקבל בזעם ברוב מדינות ערב, ומצרים ספגה גינויים ונודתה בעולם הערבי. גם בתוך מצרים עצמה התפתחה המחתרת של הג'יהאד האסלאמי. סאדאת נלחם במחתרת זו וב-1981 הוא עצר 1,600 פעילים שלה.

רצח סאדאת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב- 6 באוקטובר 1981, בעת שצפה במצעד השנתי שציין את "ניצחון מלחמת אוקטובר" נרצח סאדאת על ידי אנשי הג'יהאד המצרי ("הג'יהאד החדש") אשר השתתפו במצעד כשהם לובשים מדי צבא, וכשהגיעו לבימת הכבוד קפצו מן המשאית הצבאית בה נסעו והתנפלו ביריות על בימת הכבוד. סאדאת נהרג וסגנו חוסני מובארק שישב גם הוא על בימת המצעד הספיק להמלט, ניצל ויירש את מקומו של סאדאת בהנהגת מצרים.

הסיבה לרצח הייתה פסק הלכה מוסלמי (פתווה) שבו הוגדר ככופר על שסירב להסכים שהשריעה (ההלכה המוסלמית) תהיה בסיס לחוקי מצריים.‏[8].

איראן, שניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם מצרים בעקבות הסכם השלום עם ישראל, קראה בשנות השמונים רחוב על שמו של המתנקש בסאדאת, חאליד איסלאמבולי, אם כי בשנות האלפיים שינתה שוב את שמו ל"רחוב האינתיפאדה הפלסטינית"‏[9].

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאדאת פרסם שני ספרי זיכרונות והגיגים: "המהפכה על גדות הנילוס" (1957) ו"חיפוש אחר זהות" (1978; בעברית: "סיפור חיי").

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמעון שמיר, ‏מצרים בהנהגת סאדאת: הביקוש אחר אוריינטציה חדשה, הוצאת דביר, תל אביב, 1978.
  • יוחנן כץ, היונה הזהירה: ביקור סאדאת בישראל ותחילת תהליך השלום, תל אביב, הוצאת ירון גולן, 2008.
  • אנואר סאדאת, סיפור חיי, עידנים, ירושלים 1978.
  • אריה קרישק, עושה שלום, כתר, ירושלים, 1980.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עבודת מחקר על יארינג (אנגלית), עמ' 109
  2. ^ אתר האו"ם, [http://unispal.un.org/UNISPAL.NSF/0/AB8F787D075D3588052565540073C865 REPORT OF THE SECRETARY-GENERAL UNDER SECURITY COUNCIL RESOLUTION 331 (1973) OF 20 APRIL 1973 ANNEXES III and IV]
  3. ^ זהר לבקוביץ, גולדה לא החמיצה הזדמנות, 15.6.2003.
  4. ^ האתר להנצחת זכרה של גולדה מאיר , דברי שמחה דיניץ, המצטט מספרו של יצחק רבין "פנקס שירות" עמ' 389-390
  5. ^ הנרי קיסינג'ר: "אתם יודעים שהצלנו אתכם ב-73', נכון?",אמיר אורן, עיתון "הארץ", 4.10.2013 [1]
  6. ^ מתוך ראיון בניו-יורק טיימס, אוקטובר 1980. מצוטט אצל יאיר שפריצק, דבר ימי הכנסת
  7. ^ על הקשר בין משברים תקופתיים כאלה במצרים למדיניות החוץ שלה, ראה בספרו של אילן אסיה, 'תסמונת דיין'.
  8. ^ מעריב 11.12.1998 , משה ששון, התהליך המדיני בפרספקטיבה היסטורית
  9. ^ רועי נחמיאס, משפחת סאדאת זועמת: סרט איראני מציגו כבוגד, ynet
הקודם:
גמאל עבד אל נאצר
נשיא מצרים הבא:
חוסני מובארכ