האיים הדודקאנסיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טירה על האי אסטיפליה, אחד הדודקאנסיים

האיים הדוֹדֶקָאנֶסִיִים או הדודקאנסיםיוונית - Δωδεκάνησα, נהגה "דודקאנסה"; בטורקית - Oniki Ada; פירוש המילה בשתי השפות "תריסר האיים", באיטלקית - Dodecaneso, נהגה "דודקאנֶזוֹ"), היא קבוצה של תריסר איים גדולים, ו-151 איים קטנים יותר, בים הקארפאתי, שבים האגאי, סמוך לחופה הדרום-מערבי של טורקיה. האיים הם חלק משטחה הטריטוריאלי של יוון, אך הם בעלי היסטוריה עשירה, ובעבר נשלטו על ידי מעצמות אזוריות שונות, ובהן טורקיה, איטליה ואף גרמניה הנאצית בימי מלחמת העולם השנייה. גם האיים הקטנים ביותר יכולים להתגאות בכנסיות ביזנטיות מפוארות, ובטירות מימי הביניים.

גאוגרפיה ותחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקום האיים הדודקאנסיים ביחס לשאר מחוזות יוון

מחוז דודקאנסה ביוון כולל 163 איים, מהם 26 מיושבים. שנים עשר מאיים אלו נחשבים לאיים העיקריים, ומכאן שמו של האזור. החשוב ביותר, והידוע ביותר הוא רודוס, שהיה במשך מאות בשנים האי שממנו נשלטו שאר האיים. מהאחרים קוס ופטמוס הם החשובים מבחינה היסטורית. תשעת האחרים הם אסטיפליה, קאלימנוס, קרפתוס, קאסוס, לרוס, ניסירוס, סימי, טילוס וקסטלוריזו (השוכן למעשה בים התיכון). איים אחרים בעלי חשיבות בשרשרת האיים, על אף שאינם נכללים בתריסר האיים העיקריים הם אגתוניסי, חאלקי, ליפסי, פסרימוס, טלנדוס ואיי זופרנה.

אוכלוסיית האיים בשנת 2005 הייתה 200,452 נפשות, הפרושות על פני שטח של 2,714 קילומטרים רבועים, בצפיפות אוכלוסייה של 73.9 נפשות לקמ"ר. האיים הם מחוז משנה במחוז דרום הים האגאי ביוון.

מרודוס, בירת הדודקאנסים, ישנה תחבורה ימית סדירה לאיים האחרים, וכן לנמלים ביוון עצמה, כמו גם קווים ימיים בינלאומיים סדירים, ואף מעבורות קבועות לקפריסין, מצרים, טורקיה וישראל. ברודוס ובקוס ישנם נמלי תעופה המפעילים אף קווים בינלאומיים, ומחברים את האיים ליעדים שונים, בעיקר ביבשת אירופה, הרואה באיים אלו יעד תיירותי מועדף.

כלכלת האיים נשענה בעבר על גידולים חקלאיים אופייניים לאזור כגון זיתים חיטה וטבק, וכן על דיג, אך בשנות האלפיים החליף ענף התיירות המשגשג עיסוקים אלה, כבסיס העיקרי לכלכלת האיים.

החי והצומח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקבוצת איים זו מצויים איים סלעיים קטנים ולא מיושבים בעלי צומח וחי אנדמיים, וחלקם בסכנת הכחדה. האיים משמשים כתחנות מנוחה לעופות נודדים ומקום לקינון לעופות ים ודורסים, הייחודיים לאזור. באמנת "נטורה 2000" של האיחוד האירופי נקבעו כ-200 אתרים וכ-1000 זנים לשימור. ברשימת "GR 4210011 Vrachonisia Egeou" נכללים איים אלה:

שם תיאור קואורדינטות
אסטקידוניסיה Astakidonisia Αστακιδονήσια ארכיפלג של ארבעה איים 35°53′12″N, 26°49′13″ E
זופרנה Sofrana νησίδες Σοφρανά ארכיפלג של שלושה איים

36°4′19″N, 26°24′2″E

סירנה Syrna Σύρνα-Γύρω אי בודד 36°20′42″N, 26°40′30″E

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרה היסטוריה והתקופה הארכאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיים הדודקאנסיים היו מאוכלסים החל מן התקופה הפרה היסטורית. בשנת 1600 לפנה"ס, בערך, נוצר קשר בין האיים ובין התרבות המינואית בכרתים וישנן עדויות להשפעה מינואית חזקה. בעקבות נפילת התרבות המינואית נשלטו האיים על ידי האכאים (בערך משנת 1400 לפנה"ס), ולאחריהם על ידי הדורים (משנת 1100 לפנה"ס). בתקופה הדורית החלו האיים לשגשג כישות עצמאית, ופיתחו כלכלה ותרבות עצמאיים במהלך המאות הבאות. עם תחילת התקופה הארכאית בהיסטוריה היוונית, מ-1000 לפנה"ס, החלו האיים רודוס וקוס להתבלט כאיים העיקריים בשרשרת האיים, ובמאה השישית לפנה"ס הקימו הדורים שלוש ערים מרכזיות ברודוס - לינדוס, קאמירוס ויאליסוס. ערים אלו, ביחד עם האי קוס, והערים קנידוס והליוקרנסוס באסיה הקטנה היוו את עיקרה של האימפריה הדורית.

התקופה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה של האיים קיבלה תפנית חשובה בסביבות 499 לפנה"ס כאשר אירעו המלחמות הפרסיות, במהלכן נכבשו האיים על ידי הפרסים לתקופה קצרה. בעקבות תבוסת הפרסים על ידי האתונאים ב-478 לפנה"ס, הצטרפו האיים אל הליגה האטית-דלית שבשליטת אתונה. כאשר פרצה המלחמה הפלופונסית ב-431 לפנה"ס, שמרו האיים על עמדה נייטרלית, על אף שנותרו חברים בליגה.

כאשר הסתיימה המלחמה הפלופונסית ב-404 לפנה"ס היו האיים מנותקים למעשה מהעימותים העיקריים בים האגאי, ועברו תקופה של שקט יחסי ושגשוג. בשנת 408 לפנה"ס התאחדו שלוש הערים ברודוס ליצירת מדינה אחת, שבנתה את בירתה בקצה האי, וקראה לה "רודוס". רודוס המאוחדת שלטה באזור במהלך אלף השנים הבאות. איים אחרים בדודקאנסים פיתחו אף הם מרכזים תרבותיים וכלכליים. במיוחד התבלטה קוס ששימשה כמרכז ללימודי רפואה, מיסודו של היפוקרטס.

המלחמה הפלופונסית החלישה את התרבות היוונית עד כדי כך, שיכולתה להתנגד לפולשים מבחוץ נחלשה. ב-357 לפנה"ס נכבשו האיים על ידי מאוסולוס מהליוקרנסוס ולאחר מכן ב-340 לפנה"ס נכבשו שוב על ידי הפרסים. תקופה נוספת זו של כיבוש פרסי הייתה קצרת ימים כתקופה הראשונה, ולאחריה, בשנת 332 לפנה"ס כבש את האיים אלכסנדר הגדול.

לאחר מות אלכסנדר, חולקו האיים בין הדיאדוכים, יורשיו. האיים יצרו קשרים מסחריים חזקים עם מצרים התלמיית, וביחד יצרו את "הברית הרודו-מצרית" ששלטה בנתיבי המסחר בים האגאי במאה ה-3 לפנה"ס. בהנהגת רודוס התפתחו האיים לכוח ימי, מסחרי ותרבותי מרכזי. מטבעות מרודוס היו למטבע מקובל בשוקי העולם, והאסכולות לפילוסופיה, ספרות וריטוריקה שפרחו באי, זכו לתהילה. הקולוסוס מרודוס, אחד משבעת פלאי תבל, שבנייתו הסתיימה ב-280 לפנה"ס, היה סמל לעוצמה והעושר בה זכו הדודקאנסים בתקופה זו.

ב-164 לפנה"ס חתמה רודוס על ברית עם רומא והאיים הפכו לבעלי בריתה של האימפריה הרומית במידה זו או אחרת במהלך התקופה, כאשר ברוב הזמן שומרים האיים על האוטונומיה שלהם. רודוס הפכה למרכז לימודים למשפחות אצילי רומא, והאיים, ובמיוחד רודוס, זכו ליחס מיוחד. בשנת 42 לפנה"ס במהלך המהומה שלאחר רצח יוליוס קיסר, כבש את האיים גאיוס קסיוס לונגינוס, ראש הקושרים כנגד קיסר, ובזז אותם. לאחר מכן הפכו האיים לחלק מהאימפריה הרומית ואיבדו את עצמאותם. הקיסר טיטוס הפך את רודוס לבירת ה"פרובינקיה אינסולרום" (פרובינקיית האיים - Provincia Insularum), ולבסוף אוחדו האיים לפרובינקיה ה-18 של רומא, הפרובינקיה של כרתים וקירנאיקה.

במאה הראשונה לספירת הנוצרים ביקר שאול התרסי באיים פעמיים, ויוחנן כותב הבשורה ביקר בהם פעמים רבות. האיים היו בין הראשונים שתושביהם המירו דתם לנצרות. יוחנן כותב הבשורה אף הוגלה לפטמוס שם כתב את ספר ההתגלות.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר התפצלה האימפריה הרומית בשנת 395, נותרו האיים בשליטת החלק המזרחי שהתפתח במרוצת השנים לאימפריה הביזנטית, שהושפעה מן התרבות היוונית. האיים נותרו חלק מן האימפריה הביזנטית במשך אלף השנים הבאות, על אף שסבלו מפלישות רבות של כוחות חיצוניים. בתקופה זו החלו האיים לפתח מחדש ישות עצמאית, והמושג "דודקאנסה" עלה לראשונה כתיאור לישות זו במהלך המאה ה-8. שרידים רבים מהתקופה הביזאנטית נותרו באיים עד ימינו, ובמיוחד מאות כנסיות במצבים שונים של שימור.

במהלך מסע הצלב הרביעי, במאה ה-13 פלשו האיטלקים לחלקים מהדודקאנסים, שהיו בתקופה זו תחת שליטת האימפריה של ניקיאה, מדינת בת של האימפריה הביזנטית. משפחות אצילים מג'נובה ומונציה שלטו בחלקים מהאיים לתקופות קצרות, בעוד שנזירים ממסדר בזיליוס מקיסריה שלטו בפטמוס ובלרוס. לבסוף, במהלך המאה ה-14 הגיע סוף לשלטון הביזנטי באיים, כאשר רודוס נכבשה על ידי האבירים ההוספיטלרים בשנת 1309, ויתר האיים עברו בהדרגה לשליטתם במשך העשורים הבאים. האבירים הפכו את רודוס למעוזם, והפכו את בירתה לעיר גדולה הנשלטת על ידי מצודה חזקה. מצודות וביצורים רבים פזורים באיים הדודקאנסיים כזכר לתקופה זו.

הביצורים הוכיחו את יעילותם בהדיפת פלישת הסולטאן של מצרים ב-1444 והסולטאן הטורקי מהמט השני ב-1480. לבסוף נפלה מצודת רודוס בידי צבאו של סולימאן המפואר ב-1522, והאיים האחרים נכבשו באותה שנה. האבירים שנותרו בחיים לאחר הפלישה נמלטו לאי מלטה.

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש האיים על ידי סולימאן המפואר הביא לתקופה בת כמה מאות שנים של שלטון האימפריה העות'מאנית באיים. האוכלוסייה שילמה מס מיוחד בתמורה למעמד אוטונומי מסוים. הגנרלים העות'מאנים לא הורשו להתערב בענייניהם האזרחיים, או להתייחס אליהם שלא כראוי. ערובות אלו, בשילוב עם מקומם האסטרטגי של האיים בצומת חשובה לספנות בים התיכון, איפשרו לאיים לשגשג. על אף שרגשותיה של האוכלוסייה היוונית ברובה (רק ברודוס ובקוס קמו קהילות טורקיות) נטו לטובת יוון במאבקה לעצמאות ב-1822, אנשי האיים לא הצטרפו למלחמת העצמאות היוונית, והמשיכו במעמדם המיוחד כקהילה של סוחרים יוונים, הנהנית מאוטונומיה בתוך האימפריה העות'מאנית. המאה ה-19 הייתה תקופה של שגשוג, וניתן להבחין בסימנים לכך בבתי האחוזה הגדולים שנבנו על האיים, ועומדים אף בימינו.

שלטון איטלקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרוץ מלחמת איטליה-טורקיה ב-1912, שנגעה ללוב השכנה, הכריזו האיים על עצמאותם מן השלטון העות'מאני, והכריזו על המדינה העצמאית של הדודקאנסים. מדינה זו לא שרדה זמן רב, והאיים נכבשו כמעט מיד על ידי איטליה שחשקה באיים, במיוחד ברודוס המבוצר, על מנת לשלוט בנתיב הימי שבין טורקיה ולוב. האיטלקים כבשו את כל האיים הדודקאנסיים, פרט לקסטלוריזו, שנכבש על ידי צרפת.

לאחר סיום המלחמה, על פי אמנת לוזאן הראשונה שמרה איטליה על שלטונה באיים. באוגוסט 1915 הכריזה מלחמה על מעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה ובהן האימפריה העות'מאנית. האיים הפכו לבסיס ימי חשוב לבריטניה וצרפת, ובין היתר שמשו כבסיס חשוב במאמץ הבריטי הכושל בקרב גליפולי. כמה מהאיים הקטנים יותר נשלטו על ידי בריטניה וצרפת, אם כי רודוס נותרה בשליטת איטליה.

לאחר המלחמה, הגיעו שר החוץ האיטלקי תומאסו טיטוני וראש ממשלת יוון אלפתריוס וניזלוס להסכם, שנחתם ב-29 ביולי 1919, שקרא להעברת האיים הקטנים יותר לרשות יוון, אך להשארת רודוס בידי האיטלקים. איטליה אמורה הייתה לקבל שטח בדרום מערב אנטוליה הכולל את העיר אנטליה. התבוסה היוונית במלחמת יוון-טורקיה, וייסודה של טורקיה המודרנית, הפך הסכם זה לבלתי ניתן ליישום. הסכם לוזאן הביא לסיפוחם הרשמי של הדודקאנסים לאיטליה.

עלייתו לשלטון של בניטו מוסוליני ב-1922 הובילה לתקופה של דיכוי. מוסוליני יצא בתוכנית של כפייה של תרבות איטליה, וקיווה להפוך את רודוס למרכז להתפשטות הטריטוריאלית והתרבותית של איטליה באימפריה הים תיכונית אותה ראה בעיני רוחו. אף על פי שרוב תושבי האיים דיברו יוונית, ומיעוט של כ-10,000 איש דיבר טורקית, ומיעוט נוסף, יהודי האי דיברו לאדינו, נדרשו בתי הספר ללמד באיטלקית, והכנסייה היוונית נדרשה לנהל את התפילות באיטלקית. צעדים אלו הביאו להגירה רבה של דוברי יוונית מהאיים, ולמידה מסוימת אם כי צנועה של הגירה איטלקית אל האיים. על אף שיטות הדיכוי בהן נקטה, הביאה התוכנית האיטלקית למודרניזציה של האיים, ולהכחדת מחלת המלריה שפגעה בתושבי האי מאז ומעולם. בתי חולים, מובילי מים, מפעלי כוח וקווי חשמל נבנו והוצבו. מרשם מקרקעין מודרני הונהג באיים, וטירות עתיקות עברו שיפוץ, על אף שסגנון הבנייה הכוחני הפשיסטי היה חריג לעומת הבנייה המסורתית באי. לאחר סיום התקופה האיטלקית נהרסו מבנים רבים בסגנון זה, וחריג הוא הכפר לאקי בלרוס המשמש דוגמה לסגנון הבנייה שהביא מוסוליני לאיים.

במהלך מלחמת העולם השנייה הצטרפה איטליה למדינות הציר והשתמשה בדודקאנסים כבסיס ימי לפלישתה לכרתים ב-1940. לאחר חתימת כניעתה של איטליה לבעלות הברית בספטמבר 1943, נשלח כוח של בעלות הברית על מנת לנסות ולסייע לאיטלקים להחזיק באיים. האיים הפכו לשדה קרב בין בעלות הברית ובין גרמניה הנאצית שפלשה אליהם בכוח גדול. מערכת הדודקאנסים והקרב על לרוס, שהיה האירוע המרכזי בה, הסתיימו בתבוסת האיטלקים ובעלות הברית, ובניצחון הגרמנים, ובכיבוש האיים בנובמבר 1943 על ידי גרמניה הנאצית. על אף שסולקו מיוון עוד ב-1944 החזיקו הגרמנים באיים עד לסוף המלחמה ב-1945. בתקופה זו הושמדה הקהילה היהודית באיים כמעט לחלוטין. 1,700 יהודי רודוס ו-120 יהודי קוס נשלחו לאתונה ומשם לאושוויץ. רק כ-150 מהם שרדו. הקונסול הטורקי, סלאחטין אולקומן הציל 42 יהודים בעלי דרכונים טורקיים.‏[1]

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה הפכו האיים לפרוטקטורט ימי בריטי, וכמעט מיד הורשו לנהל את ענייניהם האזרחיים. הדבר הביא לאיחוד בלתי פורמלי עם יוון, על אף שהאיים היו בריבונות שונה ותחת משטר צבאי. על אף התנגדותה של טורקיה, שחשקה אף היא באיים, הביא הסכם השלום בין בעלות הברית ואיטליה שנחתם בפריז ב-10 בפברואר 1947 לשובם של האיים לריבונות יוון, לאחר שבע מאות שנים תחת ריבונות זרה. זכר יחיד כמעט לתקופת הניתוק הוא שמירת קוד נפרד - SV5, בתחנות רדיו חובבים.

רודוס והדודקאנס הם יעד טיולים מועדף עבור תיירים. העיר העתיקה ברודוס עברה שיפוץ, מתפקדת כקהילה חיה בין החומות מימי הביניים, וזוכה למבקרים רבים מרחבי העולם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האנציקלופדיה של השואה, יד ושם, ספריית פועלים, ספרי חמד, 1990 עמ' 1127