חטא העגל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svgהמונח "עגל הזהב" מפנה לכאן. לערך העוסק בספר, ראו עגל הזהב (ספר).
מעשה חטא העגל בציורו של ניקולה פוסאן
עגל הזהב כסמל לנחיתות רוחנית ונהירה אחר החומרנות.

חֵטְא הָעֵגֶל הוא חטא המפורש במקרא, שבו עשו בני ישראל פסל זהב (לפי חלק מהפרשנים: עץ מצופה זהב) בדמות עגל במדבר סיני בתקופת יציאת מצרים ארבעים יום לאחר מתן תורה. במקרא הוא גם נקרא "עגל מסכה". בימינו הביטוי "עגל הזהב" משמש כמטאפורה ומוזכר בהקשרים של סגידה לחומר ורדיפה אחר עושר וממון. על פי המסורת "חטא העגל" אירע בשבעה עשר בתמוז.

מעשה העגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמישים יום לאחר יציאת מצרים הגיעו בני ישראל להר סיני. בהר סיני קיבלו את עשרת הדברות במעמד הר סיני, לאחר מכן עלה משה רבנו להר, למשך ארבעים יום, כדי לקבל מה' את התורה, ואת לוחות העדות.

לפי רש"י הסיבה לעשייתו של העגל היא טעותם של ישראל, שכן הם ספרו ארבעים יום מהבטחתו של משה לשוב מן ההר, והם לא לקחו בחשבון שמדובר על ארבעים יום שלימים, לא כולל היום שעלה בו להר. בני ישראל, שחשבו כי משה מת (חז"ל מספרים כי השטן הראה להם את דמות משה בענן) פנו אל אהרן ובקשו ממנו לעשות להם אלוהים אחרים אשר ילכו לפניהם. אהרן ביקשם לפרוק את נזמי נשיהם בניהם ובנותם, שמהם נוצר "עגל הזהב", על פי חז"ל באמצעות כישוף, אהרן הכריז כי "חג לד' מחר" במטרה לדחותם עד לשוב משה, אך למחרת בבוקר קמו העם ועבדו את העגל.

מעשה העגל מפורט בספר שמות פרק ל"ב:

"וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ, אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה' מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.

– פס' א-ו

פרשנים רבים ניסו לעמוד על הסיבה ליצירתו של עגל הזהב, מעבר לעיכובו של משה. פרשנות מקובלת היא שבני ישראל כמהו לסמל מוחשי אותו יוכלו לעבוד, כי לא הורגלו לרעיון החדשני (יחסית לעמים אחרים באותו הזמן, ובייחוד מצרים) של אל בלתי נתפס. יש אומרים שבעקבות עגל הזהב צוו ישראל על בניית המשכן, אשר נתן להם הזדמנות לעבודה מוחשית יותר של האל.

על פי חז"ל הגורמים המרכזיים לחטא העגל, היו הערב רב שנסתפחו לבני ישראל כאשר יצאו ממצרים, ונתקבלו על דעתו של משה.

תוצאות מעשה העגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה משליך את לוחות הברית לאחר שנודע לו החטא. מתוך תנ"ך הולמן, 1897.

בזמן שמשה היה עוד על ההר וקבל את לוחות הברית, שלח אותו אלוהים למטה מן ההר: "לֶךְ-רֵד – כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות ל"ב, ז). כאשר משה ירד מההר, הוא מצא את העם חוגג ועובד לעגל הזהב. בזעמו הוא שבר את לוחות הברית בתחתית ההר. לאחר מכן שרף את העגל, טחן אותו, פיזר את עפרו על פני המים והשקה את בני ישראל במים אלו. בנוסף הוא אסף אליו את בני לוי, אנשי שבטו, והורה להם להרוג את כל אלו שעבדו לעגל. מספר ההרוגים על ידם היה - 3,000 איש, כאשר בנוסף מתו מספר לא מפורש במגפה, וכן על ידי שתיית המים על ידי משה.

לפי חז"ל יש קשר בין חטא העגל שהראה חסרון בקשר בין ישראל לה', לבין פריצת חומות ירושלים שהביאה לחורבן בית המקדש.[חסר מקור] אגדת חז"ל מספרת כי כשעמדו ישראל על הר סיני הוסרה מהם זוהמת החטא הקדמון, אך זו חזרה והוטלה בהם עם חטא העגל.[1] מחבר תיקוני הזוהר פירש כי לוחות הברית הראשונים, שניתנו לפני חטא העגל ואשר מקורם היה בעץ החיים, הוחלפו בשל החטא בלוחות שניים שמקורם בעץ הדעת.[2] "בלוחות הראשונים הייתה כלולה התורה המתאימה למעמדו הראשוני של האדם, שבו היה יכול להיות מונהג על ידי העיקרון שנתגלם בעץ החיים. הייתה זו תורה רוחנית טהורה, המותאמת לעולם שבו מתלכדות התגלות וגאולה בנקודה אחת." בלוחות האחרונים "מיוצגת התורה בלבושה ההיסטורי וככוח היסטורי... זוהי הקליפה הקשה של התורה, שקיומה הוא הכרחי בעולם בו שולטים כוחות הרע", ושהיסוד הרוחני הטהור חבוי בה כ"רזים לאין-ספור".[3]

ביקורת המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולחן עגל זהב מוזכר במקומות נוספים במקרא. המוכר שבהם הוא סיפור ירבעם בן נבט שהציב שני עגלי זהב בבית אל ובדן לאחר פיצול ממלכות ישראל ויהודה.
חלק מחוקרי ספרות המקרא רואים באיזכור זה של חטא העגל המופיע בספר שמות, אמצעי נוסף לביטוי יחסו העוין של המקרא כלפי דמותו של ירבעם, כמו גם אמצעי לבקר את דמותו של אהרון, על ידי השוואתו לירבעם בן נבט. השוואה זו בין אהרון וירבעם, נגזרת גם משמותיהם וגורלם של שני בני אהרון, נדב ואביהוא[4].

אזכורים נוספים של פולחן עגלים בישראל קיימים גם אצל הנביא הושע (עַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן י"ג 2). סיפורי אליהו הנביא מתארים את מאבקו של אליהו בעובדי הבעל, אך אין בהם התייחסות לפולחן העגלים. גם המלך יהוא, שפעל בקנאות נגד פולחן הבעל, המשיך את פולחן העגל (מלכים ב', י' 29 רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן. ). מסקנה אפשרית מכך היא שפולחן העגל היה נפוץ ולגיטימי בממלכת ישראל, אך כותב סיפור העגל, המופיע בספר שמות, היה ממתנגדיו.

פולחנים דומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולחן הפר היה פולחן מקובל וידוע בעיר מוף שבמצרים העתיקה. הפר סימל את האל אפיס, אל הפוריות והיה מקודש. בבית הקברות של העיר (סקרה) נמצא אתר קבורה תת-קרקעי לפרים (סרפאום) ובו כ-60 פרים חנוטים בארונות אבן. כל אחד בתורו היווה אליל חי, ששירתו אותו שתי תאומות בתולות. סביר מאוד להניח שפולחן זה היווה מקור השראה לעגל הזהב.

עדות חוץ-מקראית אפשרית לפולחן העגל בקרב בני ממלכת ישראל נמצאה בכונתילת עג'רוד - אתר ישראלי במזרח סיני. באתר נמצא פיתוס ועליו מצוירים פרה מיניקה עגל, שתי דמויות אנושיות בעלות פני פר, והכתובת "ליהוה שומרון ואשרתו".

בכנען[עריכת קוד מקור | עריכה]

צלמית פר מאזור השומרון נמצאה בבמת פולחן בלב היישוב הישראלי באזור ההר. מהמאה ה-12 לפנה"ס. מוזיאון ישראל

גם ראש האלים בפנתיאון הכנעני, אל, מתואר לעתים כשור וגם כאשר מופיע בדמות אדם יש לו קרני שור. מקובל לחשוב שפולחן העגל בממלכת הצפון המשיך את המורשת הכנענית הזו‏[5], אולם הנחה זו יוצרת קושי היות שככל שייצוג ראש האלים כשור הגיוני - הצגתו כעגל, יצור חלש ופחות מפותח, אינה הגיונית. ישראל קנוהל מציע הסבר כי היה זה חלק מתהליך של חיבור אל ויהוה לישות אלוהית אחת, בה הם מיוצגים כאב ובן - שור ועגל. התייחסות זו עולה בקנה אחד גם עם קריאת העם "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" - אלים ברבים. התייחסות כזו לאלים רבים כאחראים להעלאת ישראל ממצרים מצויה במקומות נוספים במקרא (למשל, בסיפור מלחמת אבן-העזר נגד הפלשתים בספר שמואל א').

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בנימין, אופנהיימר, הנבואה הקלאסית -התודעה הנבואית, ירושלים: מאגנס , תשס"א, עמ' 239-268.
  • זקוביץ יאיר ושנאן, אביגדור, לא כך כתוב בתנ"ך. תל אביב: ידיעות ספרים, 2004.עמ' 96-102.
  • ישראל קנוהל, השם:המספרים הסודיים של התנ"ך ויציאת מצריים,ישראל: דביר, 2012. פרק שמיני:עגל הזהב והאל סין עמ' 94-89.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גרשום שלום, 'פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה' (1976), עמ' 70
  2. ^ זוהר, ח"א, כא ע"ב (שייך לתיקוני הזוהר); תיקוני הזוהר, תיקון נו, ס; זוהר חדש, קו ע"ג
  3. ^ גרשום שלום, 'פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה' (1976), עמ' 70
  4. ^ ישראל קנוהל, מאין באנו - הצופן הגנטי של התנ"ך, עמ'104
  5. ^ ישראל קנוהל, מאין באנו - הצופן הגנטי של התנ"ך, עמ'104