המרד המזרח-גרמני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אתר הנצחה למרד בברלין

המרד המזרח-גרמני (גרמנית Aufstand des 17. Juni - "התקוממות ה-17 ביוני") התרחש ביוני 1953 ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. המרד החל כשביתה של פועלי בניין בברלין המזרחית, בירת גרמניה המזרחית, בתגובה להעלאת מכסות העבודה, והתפתח למהומות המוניות נגד המשטר המזרח-גרמני במקומות רבים ברחבי המדינה. המרד דוכא באכזריות, אך לא בקלות על ידי הפולקספוליציי - המשטרה המזרח-גרמנית, ובעזרת הצבא הסובייטי.

הסיבות למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר קמה גרמניה המזרחית (או בשמה הרשמי הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית), דרשו הסובייטים מהמדינה החדשה פיצויים על הנזק העצום שנגרם להם בעקבות מבצע ברברוסה בזמן מלחמת העולם השנייה. כיוון שפיצוי כספי היה חסר ערך, כי המארק המזרח גרמני לא היה סחיר בעולם, ועתודות מטבע החוץ של גרמניה המזרחית היו אפסיות בשנים הראשונות לקיומה, דרשו הסובייטים פיצויים בצורת ציוד וחומרים (מפעלי תעשייה, ספינות, חומרי גלם, מכונות תעשייתיות ועוד). מיד לאחר המלחמה החלה ברית המועצות לקבל פיצויים, ומפעלים שלמים פורקו והועברו לברית המועצות. כך שועבדה כלכלת גרמניה המזרחית לברית המועצות, וגם תוצרת תעשייתית שיוצרה בגרמניה המזרחית נשלחה לברית המועצות. כתוצאה מכך, שיקום גרמניה המזרחית התנהל בעצלתיים, תנאי המחיה של האזרחים היו נמוכים ושרר מחסור במוצרי צריכה.

ולטר אולבריכט על בול מזרח-גרמני
טנקים ברחובות לייפציג

בנוסף, המשטר בגרמניה המזרחית היה רודני ועורר אי נחת בקרב אזרחים רבים, שרצו בקיום בחירות חופשיות (תוצאות הבחירות נשלטו על ידי השלטון) ובאיחוד עם גרמניה המערבית. ב-10 ביוני העלתה מפלגת האיחוד הסוציאליסטי בראשותו של ולטר אולבריכט, מזכ"ל המפלגה ושליטה בפועל של גרמניה המזרחית, את מכסות העבודה לפועלי תעשייה ולפועלי בנייה ב-10% ללא תוספת שכר. הוצהר כי פועלים שלא יעמדו במכסות החדשות, יופחת שכרם בהתאם. כתוצאה מהמחסור בציוד התעשייתי ובחומרי הגלם שברית המועצות לקחה כפיצויי מלחמה, לא יכלו רבים מן הפועלים לעמוד במכסות החדשות, אפילו אם רצו.

המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תגובה ראשונה להעלאת המכסות הגיעה יום לאחר מכן, ב-11 ביוני, כאשר איגוד מקצועי באתר בנייה בברלין המזרחית קרא לקיום שביתה של 24 שעות. ב-15 ביוני דרשו פועלים מאתר בנייה אחר בעיר פגישה עם ראש ממשלת גרמניה המזרחית אוטו גרוטהוול. בתגובה שלחה המפלגה נציגים למפעלים ולאתרי הבנייה כדי להסביר את עליית מכסת העבודה. הנציגים לא התקבלו בברכה ויצאו משם מבלי לפתור את הבעיה.

בבוקר יום שלישי ה-16 ביוני צעדו פועלים בברלין המזרחית משדרת סטלין לעבר משרדי הממשלה והמפלגה ולבית האיגודים המקצועיים. כשהגיעו למטה הוועד המרכזי של המפלגה, מדרום לשדרת אונטר דן לינדן, הם גילו משאיות עם רמקולים המשדרים תעמולה של המפלגה. הפועלים הרסו שתי משאיות, השתלטו על משאית שלישית ושידרו ממנה את דרישותיהם, שכללו בין השאר: "אנחנו דורשים בחירות חופשיות וברלין מאוחדת". לאחר שבכירי הממשל והמפלגה סירבו להיפגש עמם, הכריזו מנהיגי המפגינים על שביתה כללית ביום שלמחרת. ביום רביעי ה-17 ביוני החלה שביתה כללית. במקביל ההנהגה המזרח-גרמנית פנתה לעזרת הסובייטים, ואלו הורו להכניס טנקים לבירה. תחילה חששו להכניס טנקים לעיר מחשש שבעלות הברית האחרות (ארצות הברית בריטניה וצרפת) ישלחו גם הן טנקים, אך החליטו לעשות זאת כיוון שזו הייתה הדרך היחידה להשליט חזרה את הסדר. בינתיים השתלטו המורדים על בנייני ממשל שהתרוקנו מהבכירים שישבו שם, כאשר ולטר אולבריכט התחבא בתוך טנק סובייטי. פועלים רבים החלו לצעוד ממקומות שונים (ובהם שדרת סטלין שהייתה באמצע בנייה) לכיוון משרדי הממשלה והמפלגה. עד מהרה התפתחה שביתה זו למהומות אלימות שהתפשטו גם מחוץ לבירה. המפגינים נשאו דגלים של גרמניה, וקראו לממשלה הנוכחית להתפטר ולערוך בחירות דמוקרטיות. באותה עת נכנסו טנקי T-34 סובייטים לברלין ובעזרת הפולקספוליציי דיכאו את המרד באכזריות.

עד הלילה הסתיים המרד בבירה, אך בעוד כ-700 ערים ועיירות אחרות המשיך המרד בקנה מידה יותר קטן עוד כיומיים. לפי נתוניים רשמיים נהרגו 16 בני אדם ומעל מאה נפצעו. בפועל, לפי הערכות, לפחות 300 נהרגו ולמעלה מ-1,000 נפצעו. בדו"ח שחיבר קולונל איוון פדייקין, ראש הק.ג.ב. בגרמניה המזרחית, נאמר כי "בקרב המפגינים הייתה תחושה שלא יכניסו טנקים לעיר כיוון שהיא הייתה בשליטת ארבע המעצמות והן, בתגובה, יכלו להכניס גם הן טנקים".

השלכות המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-6,000 איש נעצרו בעקבות המרד. מאותו רגע ואילך הפכה גרמניה המזרחית למדינת משטרה. חוזקו שירותי הביטחון במטרה למנוע מרד כזה שוב: נערכו רפורמות בפולקספוליציי - המשטרה המזרח-גרמנית, ובשטאזי - שירות הביטחון. היושב ראש שלו, וילהלם צייסר הודח ובמקומו מונה ארנסט וולוובר. בנוסף, משנת 1954 הפסיקה ברית המועצות לקחת פיצויים ורמת החיים בגרמניה המזרחית עלתה. רחוב ה-17 ביוני בברלין מנציח את האירוע.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המרד המזרח-גרמני בוויקישיתוף