מלחמת האזרחים באנגולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מלחמת האזרחים באנגולה החלה מרגע מתן העצמאות למדינה, מידיה של פורטוגל בשנת 1975 ונסתיימה רק לאחר 27 שנה, בשנת 2002. המאבק היה בין ה-MPLA בראשות ז'וסה אדוארדו דוש סנטוש, לבין ה-UNITA בראשות ז'ונאס סאווימבי. המלחמה הושהתה במעט בשנת 1992, בה נערכו בחירות. אולם לאחר שמפלגת UNITA עמדה לנחול תבוסה, לפי הסקרים, היא פתחה במאבק אלים ביותר. במהלך המלחמה נהרגו, לפי ההערכות, כחצי מיליון בני-אדם. בנוסף, קרוב לארבעה מיליון אנגולים יצאו לגלות מחוץ למדינתם והתפזרו במדינות השכנות (בעיקר בדרום אפריקה, נמיביה, זימבבואה ובוטסוואנה) ואף בפורטוגל.

מראה שגרתי של הבירה לואנדה
רחוב בלואנדה 2006. תשתיות הרוסות

תחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלטון הקולוניאלי הפורטוגזי הותיר את אנגולה בלתי מפותחת וחסרת תשתיות משמעותיות כמעט בכל התחומים. באשר להנהגת המדינה, הוחלט כי שתי הקבוצות האתניות הבולטות ינהיגו ביניהן שלטון רוטציה. אולם הדבר לא יצא לפועל ומאבק השליטה החל.

הצדדים במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת MPLA, המנצחת ייצגה את בני האובימבונדו (Ovimbundo) המהווים את השבט הגדול במדינה ובירתם לואנדה. המפלגה צידדה באידאולוגיה סוציאליסטית. אך טבעי היה כי ברית המועצות הייתה בת-בריתה וסייעה לה כלכלית וצבאית כדי לבסס אחיזתה באזור זה של העולם, כחלק מהמלחמה הקרה.

מפלגת UNITA ייצגה את הקבוצות האתניות המתחרות ובראשן בני הקימבונדו (Kimbundo). הללו ישבו בעיקר בפנים המדינה, באזורים ההרריים, ובסביבות הבירה הקולוניאלית הואמבו (Huambu), שנקראה בתקופת שלטון הפורטוגלים בשם "ליסבון החדשה". הקו האידאולוגי של המפלגה היה מרקסיסטי, אולם באורח פלא קיבלה תמיכה דווקא מה-CIA האמריקני, כנראה בשל העימות מול בני הברית של הסובייטים.

מעורבותן של מדינות זרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מ-1992, שנת הבחירות, השלטון הרשמי באנגולה הוא של מפלגת MPLA ובנות בריתה. דוש סנטוש משמש למעשה כרודן בעל סמכויות-על. במהלך שנות מלחמת האזרחים, כרת דוש סנטוש מספר הסכמים עם חברות נפט אמריקניות וצרפתיות כדי שיוכלו להפיק נפט בים של מחוז קבינדה המרוחק. מאז כניסתן של חברות הנפט למדינה, התעשר דוש סנטוש בקצב מהיר ביותר, ועימו גם סיעתו וצבאו. לא ניתן להעריך את הונו כיום. ברית המועצות, במשך השנים, הצליחה לשים ידה על תעשיית היהלומים. בעיקר עשתה זאת באמצעות בלדרים מטעמה, ולא באופן רשמי. עם התפרקות המשטר הסובייטי, עברו מכרות היהלומים לידיים פרטיות של אוליגרכים רוסים.

דרום אפריקה, נהגה בשכנותיה כבשלה עוד בזמן משטר האפרטהייד. מאחר שנמיביה השכנה הייתה למדינת חסות דרום אפריקאית, היו ניסיונות רבים להשפיע על אזור דרום אנגולה מתוכה. בעיקר ניסתה דרום אפריקה לשים ידה על המחצבים ולהשפיע פוליטית על המתרחש במדינה. כיום השפעתה היא נמוכה למדי. עם זאת, עדיין תלויה בה אנגולה לשם זיקוק נפט, המצוי באנגולה בשפע, מבלי שיש בידיה היכולת להפכו לדלק. אנגולה מזרימה נפט לדרום אפריקה ומקבלת חזרה דלק לשימוש תעשייתי ופרטי.

עד שנות התשעים מראה נפוץ באנגולה היו משלחות הסיוע הקובניות ששלח פידל קסטרו לעזור לבני בריתו הסוציאליסטים. קובנים רבים תמכו ב-MPLA על ידי אימון הצבא וסיוע בבניית תשתיות בירוקרטיות.

סיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראה של אזור הספר המוזנח וההרוס

בשנת 2002 הצליח צבא אנגולה לחסל את מנהיג UNITA, ז'ונאס סאווימבי. עם מותו, נסתיימה המלחמה והמדינה עברה לתנופת פיתוח יוצאת דופן. למרות שהמדינה סגורה יחסית לתיירות ולמי שאינם מקורבי השלטון, ניכר שהון זר נכנס למדינה ויוצר פיתוח מואץ. אולם, נראה שמי שנהנה ממנו הם קומץ קטן ביותר של מקורבים אשר התעשרו בצורה חסרת תקדים מיצוא משאבי הטבע היקרים: הנפט והיהלומים.

תוצאות המלחמה העקובה מדם, עדיין ניכרות בשטח. המלחמה גבתה, כאמור, קורבנות רבים, והותירה גם מאות אלפי נכים ופצועים. בין היתר, הותירה המלחמה מספר לא ידוע של מוקשי אדם ברחבי הג'ונגלים, אשר ככל הנראה יגרמו לקורבנות נוספים בעתיד (ראו מוקשים באנגולה). ערים כמו הואמבו נהרסו עד היסוד. חוות קולוניאליסטים פורטוגליים, אשר סיפקו מזון ועבודה - נהרסו אף הן ולטבע נגרם נזק בלתי הפיך: כמעט ולא נותרו חיות בר ביערות העד של אנגולה.

למרות זאת, המדינה מנסה להתאושש. מאז סיום המלחמה החל תהליך שיקום של החוות החקלאיות, בין היתר על ידי חברות חקלאיות ישראליות שייצאו את מודל המושב השיתופי, וזכה להצלחה רבה. בנוסף, חתמה סין על חוזה לבניית תשתיות בהיקף של מיליארד דולר וחצי, במטרה לשקם ולהקים את תשתיות המדינה הפצועה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]