המרד המזרח-גרמני

אתר הנצחה למרד בברלין

המרד המזרח-גרמני (גרמנית Aufstand des 17. Juni - "התקוממות ה-17 ביוני") התרחש ביוני 1953 ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. המרד, החל כשביתה של פועלי בניין בברלין המזרחית, בירת גרמניה המזרחית בתגובה להעלאת מכסות העבודה, והתפתח למהומות המוניות נגד המשטר המזרח-גרמני במקומות רבים ברחבי המדינה. המרד דוכא באכזריות, אך לא בקלות על ידי הפולקספוליציי - המשטרה המזרח-גרמנית, ובעזרת הצבא הסובייטי.

[עריכה] הסיבות למרד

לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר קמה גרמניה המזרחית (או בשמה הרשמי הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית), דרשו הסובייטים מהמדינה החדשה פיצויים על הנזק העצום שנגרם להם בעקבות מבצע ברברוסה בזמן מלחמת העולם השנייה. כיוון שפיצויים בצורת תשלום של מארק מזרח גרמני אינם אפקטיביים כי לא היו סחירים בעולם ועתודות מטבע החוץ של גרמניה המזרחית היו אפסיות בשנים הראשונות לקיומה, הדרך היחידה לפצות על הנזק הרב היה בפיצויים בצורת ציוד וחומרים (מפעלי תעשייה, ספינות, חומרי גלם, מכונות תעשייתיות ועוד). מיד לאחר המלחמה החלה ברית המועצות לקבל פיצויים, ומפעלים שלמים פורקו והועברו לברית המועצות. כך הפכה כלכלת גרמניה המזרחית למשועבדת לברית המועצות כאשר גם תוצרת תעשייתית שיוצרה בגרמניה המזרחית נשלחה לברית המועצות. בגלל כל אלו, שיקום גרמניה המזרחית התנהל באיטיות ועצלתיים ותנאי החיים של האזרחים היו נמוכים וניכר היה המחסור במוצרי צריכה.

ולטר אולבריכט על בול מזרח-גרמני

טנקים ברחובות לייפציג

בנוסף, משטרה של גרמניה המזרחית היה רודני וזה עורר אי שביעות רצון מצד אזרחים רבים, שרצו בקיום בחירות חופשיות (תוצאות הבחירות נשלטו על ידי השלטון) ואיחוד עם גרמניה המערבית. ב-10 ביוני העלתה מפלגת האיחוד הסוציאליסטי בראשותו של ולטר אולבריכט, מזכ"ל המפלגה ושליטה בפועל של גרמניה המזרחית, את מכסות העבודה לפועלי תעשייה ופועלי בנייה ב-10% ללא תוספת שכר. פועלים שלא יעמדו במכסות החדשות, יופחת שכרם בהתאם. גם אם רצו, רבים מהפועלים לא היו יכולים לעמוד במכסות החדשות עקב מחסור בציוד תעשייתי וחומרי גלם שברית המועצות לקחה כפיצויי מלחמה.

[עריכה] המרד

תגובה ראשונה להעלאת המכסות הגיעה יום לאחר מכן, ב-11 ביוני כאשר איגוד מקצועי באתר בנייה בברלין המזרחית קרא לקיום שביתה של 24 שעות. ב-15 ביוני דרשו פועלים מאתר בנייה אחר בעיר פגישה עם ראש ממשלת גרמניה המזרחית אוטו גרוטהוול. בתגובה שלחה המפלגה נציגים למפעלים ולאתרי הבנייה כדי להסביר את עליית מכסת העבודה. הנציגים לא התקבלו בברכה ויצאו משם בלא לפתור את הבעיה.

בבוקר של יום שלישי, ה-16 ביוני החלו פועלים בברלין המזרחית לצעוד משדרת סטלין לעבר משרדי הממשלה והמפלגה ולבית האיגודים המקצועיים. כשהגיעו למטה הוועד המרכזי של המפלגה דרומית לשדרת אונטר דן לינדן הם גילו משאיות עם רמקולים המשדרים תעמולה של המפלגה. הם הרסו שתי משאיות והשתלטו על שלישית ושידרו בה את הדרישות שלהם, הכללו בין השאר: "אנחנו דורשים בחירות חופשיות וברלין מאוחדת". לאחר שבכירי ממשל ומפלגה סירבו להיפגש עמם, קראו מנהיגי המפגינים לשביתה כללית ביום שלמחרת. ביום רביעי ה-17 ביוני החלה שביתה כללית. במקביל ההנהגה המזרח-גרמנית פנתה לעזרת הסובייטים ואלו הורו להכניס טנקים לבירה. תחילה חששו להכניס טנקים לעיר מחשש שבעלות הברית האחרות (ארצות הברית בריטניה וצרפת) ישלחו גם הן טנקים, אך החליטו כן לעשות כיוון שזו הייתה הדרך היחידה להשליט חזרה את הסדר. בינתיים השתלטו המורדים על בנייני ממשל שהתרוקנו מהבכירים שישבו שם, כאשר ולטר אולבריכט התחבא בתוך טנק סובייטי. פועלים רבים החלו לצעוד ממקומות שונים (ובהם שדרת סטלין שהייתה באמצע בנייה) לכיוון משרדי הממשלה והמפלגה. עד מהרה התפתחה שביתה זו למהומות אלימות שהתפשטו גם מחוץ לבירה. המפגינים נשאו דגלים של גרמניה, וקראו לממשלה הנוכחית להתפטר ולערוך בחירות דמוקרטיות. באותה עת נכנסו טנקי T-34 סובייטים לברלין ובעזרת הפולקספוליציי דיכאו את המרד באכזריות.

עד הלילה הסתיים המרד בבירה, אך בעוד כ-700 ערים ועיירות אחרות המשיך המרד בקנה מידה יותר קטן עוד כיומיים. לפי נתוניים רשמיים נהרגו 16 בני אדם ומעל מאה נפצעו. בפועל, לפי הערכות, לפחות 300 נהרגו ולמעלה מ-1,000 נפצעו. בדו"ח שחיבר קולונל איוון פדייקין, ראש הק.ג.ב. בגרמניה המזרחית, נאמר כי "בקרב המפגינים הייתה תחושה שלא יכניסו טנקים לעיר כיוון שהיא הייתה בשליטת ארבעת המעצמות והן, בתגובה, יכלו להכניס גם הן טנקים".

[עריכה] השלכות המרד

כ-6,000 איש נעצרו בעקבות המרד. מאותו רגע ואילך הפכה גרמניה המזרחית למדינת משטרה. חוזקו שירותי הביטחון במטרה למנוע מרד כזה שוב: נערכו רפורמות בפולקספוליציי - המשטרה המזרח-גרמנית, ובשטאזי - שירות הביטחון. היושב ראש שלו, וילהלם צייסר הודח ובמקומו מונה ארנסט וולוובר. בנוסף הפסיקה ברית המועצות לקחת פיצויים מ-1954 ובכך להעלות את רמת החיים. רחוב ה-17 ביוני בברלין מנציח את האירוע.