הוועד הלאומי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הוועד הלאומי, או בשמו המלא הוועד הלאומי לכנסת ישראל, היה הרשות המבצעת של אספת הנבחרים בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, ושימש כמועצת "המדינה שבדרך".

הוועד נבחר לראשונה על ידי חברי אספת הנבחרים ב-1920, ובשנה זו החל את פעילותו. להכרה רשמית מהשלטון הבריטי זכה הוועד רק ב-1928, והוא שימש כנציג היישוב היהודי מולו. ממשלת המנדט העניקה לוועד הלאומי סמכויות משפטיות ומנהליות, על מנת שיוכל לממש את תפקידו.‏[1]

לוועד התנגדו אגודת ישראל והעדה החרדית, אשר סירבו להשתתף בוועד משום התנגדות כללית לציונות. ב-1944 הוחרם הוועד על ידי הנהלת הציונות הרוויזיוניסטית בשל התנגדות למדיניות הנהגת הוועד.

יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון, יושבים מימין
נחום טברסקי

רקע והרכב הוועד הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1920 נבחרה לראשונה אסיפת הנבחרים של היישוב היהודי בארץ ישראל באמצעות מערכת בחירות כללית שהתקיימה ביישוב. הוועד הלאומי נבחר על ידי אסיפת הנבחרים כרשות מבצעת המיישמת את החלטות האספה בכל שנה מחדש. מספר חברי הוועד הלאומי לא נקבע בתקנות הכנסת אלא בשיטת בחירות יחסית, כלומר מספר הנציגים של כל מפלגה בוועד הלאומי נקבע באופן יחסי לגודלה.‏‏[2] אסיפת הנבחרים בחרה את הסגנים לוועד הלאומי, קבעה את המשימות והיעדים שעל הוועד הלאומי לבצע ואת מסגרת הזמן המוקצה לביצועם.‏[3] חברי הוועד הלאומי התכנסו על פי רוב בתדירות של אחת לשישה שבועות על מנת לקבוע את אופן פעילותו. כדי לבצע את עבודתו ומשימותיו נעזר הוועד הלאומי בוועד פועל בן ארבעה עשר חברים ובוועדות מקצועיות שונות. חברי הוועד הפועל נבחרו מבין שורותיו של הוועד הלאומי, והוא שקבע את גודלו ואת משך תקופת פעילותו.‏[4] שמו של הוועד הפועל הוחלף מאוחר יותר ל"הנהלה". ההנהלה הייתה נציגת הוועד הלאומי; היא קיימה את פעילויותיה למען מטרותיו של הוועד הלאומי והייתה הגוף המבצע את החלטותיו והמחויב בפניו. חלק מתפקידה היה להקים את מועצת הרבנות הראשית ואת ועדי הקהילות. היא לקחה גם חלק בתחום החינוך, הבריאות והעבודה הסוציאלית.‏‏[3] לאחר בחירתו של הוועד הלאומי הראשון התקיים כינוס של הועדה הפועלת הזמנית, על מנת לקבוע את סדר היום באסיפת הוועד הלאומי הראשונה ואת הרכב הוועדות המקצועיות שיפעלו תחת סמכותו של הוועד הלאומי. במושב הראשון של הוועד הלאומי בשנת 1920 נבחרה נשיאות הוועד, המורכבת משלושה חברי הוועד הפועל (המונה כאמור ארבעה עשר חברים). תקופה זו הייתה התקופה המעצבת של הוועד הלאומי, שכן כאן החלה התארגנות המערכת השלטונית. במושב השני, בשנת 1922, בוטלה הנשיאות והוחלט על בחירת ועד פועל המורכב משבעה חברים, אשר יבחרו מתוכם את היושב-ראש. יצחק בן צבי הוא שהציע את רעיון ביטול הנשיאות וצמצום הוועד הפועל, מתוך אמונה שמתכונת זו יעילה יותר. תקופה זו הייתה התקופה הפורה ביותר לאורך כל שנות קיומו של הוועד הלאומי.‏[2]


בבחירות לאסיפת הנבחרים הרביעית החרימו הספרדים ובני עדות המזרח את הבחירות‏[5].

אסיפת נבחרים חברי הנהלת הוועד חברי הוועד ממלאי מקום
אסיפת הנבחרים הראשונה
(1920)

יוסף אהרונוביץ', משה אוסטרובסקי, אטינגר, אהרון אייזנברג, דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי, אליהו ברלין, מאיר דיזנגוף, ד"ר הלוי, יעקב טהון, דוד ילין, ברל כצנלסון, יוסף מיוחס, חיים מרגלית-קלוריסקי, בן ציון עוזיאל, אברהם חיים צוובנר, יהושע רדלר פלדמן, יוסף שפרינצק

בנימין אלקוציר, אפרים בלומנפלד, משה גליקין, יעקב האפט, זאב ז'בוטינסקי, יצחק טבנקין, נחום טברסקי, בצלאל יפה, שמואל לופו, מנשה מאירוביץ', חיים יעקב מרגובסקי, יצחק ספיר, יוסף פניז'יל, יהודה לייב פישמן, אברהם צארום, ישראל אבא ציטרון, ש. קוק, דוד רמז, ישראל שוחט, שלמה שילר

שלמה בוזגלו, ארתור בירם, בלוך, מאיר ג'יניאו, ז. גיסין, דב הוז, רחל ינאית בן צבי, שלום כהן, יהודה כהן, לוי, ליבוביץ', חנה מייזל, שלום פחטר, אפרים ראובני

אסיפת הנבחרים השנייה
(1925)

משה אוסטרובסקי, חיים ארלוזורוב, צבי נחמיה בוטקובסקי, יצחק בן-צבי, אליהו ברלין, מאיר דיזנגוף, יעקב טהון, דוד ילין, בן ציון מוסינזון, יוסף מיוחס, חיים מרגלית-קלוריסקי, חיים סלומון, פנחס רוטנברג, דוד רמז

יוסף אהרונוביץ', אטינגר, חיים ארלוזורוב, מנחם אוסישקין, דוד בן-גוריון, דוד בלוך, זכריה גלוסקא, ד"ר יעקב וינשל, אפרים ושיץ, זאב ז'בוטינסקי, נחום טברסקי, אברהם טביב, רחל ינאית בן-צבי, אסתר ייבין, לוי יצחק יונגסטר, ברל כצנלסון, ע. ליברכט, מאיר לניאדו, ישראל מרמינסקי, יהושע סופרסקי, שרה עזריהו, עדה פישמן, ישראל ליב פלסר, אברהם צארום, שלמה קפלנסקי, ד"ר פיליפ קורנגרין, מ. קרסו, זלמן רובשוב
אסיפת הנבחרים השלישית
(1931)

דוד אבולעפיה, משה אוסטרובסקי, משה איכילוב, ד"ר אריה אלטמן, אברהם אלמליח, יצחק בן-צבי, אליהו ברלין, מאיר ברלין, אליהו גולומב, דב הוז, אפרים ושיץ, גאורג לנדואר, הנרייטה סאלד, יהושע סופרסקי, אהרון ציזלינג, אברהם קצנלסון, פנחס רוטנברג, דוד רמז, יוסף שפרינצק, שלמה זלמן שרגאי

דוד אבישר, מנחם אוסישקין, חיים ארלוזורוב, דוד בן-גוריון, רפאל חיים הכהן, ש.ז. כהן, יוסף מיוחס, בן-ציון מוסינזון, דניאל סירקיס, עדה פישמן, אליעזר קפלן, ישעיהו שפירא

יעקב אורי, שמחה אסף, יהודה בורלא, בצלאל ביוזינסקי, משה בילינסון, שמואל בן שבת, מאיר גרבובסקי, אברהם הרצפלד, יעקב טהון, שלמה יבנאלי, הלנה כגן, יוסף לוי, גולדה מאירסון, פנחס קפרא

אסיפת הנבחרים הרביעית
(1944)

משה אוסטרובסקי, מרדכי אורן, ישראל אידלסון, רפאל אלשיך, יצחק בן-צבי, אליהו ברלין, אליהו גולומב, מאיר גרבובסקי, זרח ורהפטיג, רחל כהן-כגן, סעדיה כובשי, צבי לוריא, גאורג לנדואר, נחום ניר, מנחם סולוביצ'יק, דוד צבי פנקס, אהרון ציזלינג, משה קלינבאום, אברהם קצנלסון, דוד רמז, מרדכי שטנר, יוסף שפרינצק, שלמה זלמן שרגאי

משה אונא, בבה אידלסון, בצלאל ביוזינסקי, דוד בר-רב-האי, עו"ד ישעיהו ברנשטיין, יוכבד בת-רחל, מאיר ברלין, ישראל גורפינקל, ישראל גלילי, משה גולדמן, אברהם האפט, המאירי (אוסטרובסקי), צבי הרמן, יצחק ורפל, שמואל זוכוביצקי, גרשון זק, נחום חת, אברהם טביב, אליהו לולו, גאורג לובינסקי, גולדה מאירסון, אריה נהיר, הרברט פרדר, עדה פישמן, מקס קרויצברגר, בן ציון עוזיאל, חיים קרישפין, אליעזר ריגר, יעקב ריפתין, ברל רפטור, פנחס רשיש

זאב אברמוביץ', יעקב אורי, חיה אורימן, מאיר אורליאן, שרה אשבל, יוסף ברץ, זאב בנין, בנקובר, יעקב בן-תור, בנימין דה-פריס, שמעון וסרמן, מיכאל חזני, יעקב חזן, בת-שבע חייקין, יצחק טבנקין, זלמן ירושלמי, ישראל ישעיהו, מאיר יערי, מ. כהן, בנימין לובוצקי, דוד ליבשיץ, יוסף לם, משה צבי נריה, יוסף נוסבאום, אברהם סגל, נתן פלמי, אליעזר פרלסון, אליעזר פראי, אברהם חיים צוובנר, יוחנן קאופמן, דוסיה קורן, פנחס רוזנבליט, פרופ' חיים יהודה רות

תפקידי הוועד הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועד פעל למען אוטונומיה יהודית ביישוב בארץ, וחשיבותו הייתה בביסוס מדיני-יצוגי למען מתן עצמאות ליישוב.

  1. הוועד הוציא לפועל את החלטות אסיפת הנבחרים, ומילא מקומה של האסיפה בתקופות מעבר.‏[3]
  2. סמכויות משפטיות: הוועד היה נציג היישוב היהודי בארץ ישראל, בעל סמכות לרכוש בעלות על נכסים, לחתום על שטרות וחוזים, לשמש כתובע ואף להיות הנתבע במשפטים ולייצג עצמו.
  3. באחריותו הפיקוח על נכסי כנסת ישראל ומוסדותיה.
  4. עריכת התקציב השנתי ואישורו בפני אסיפת הנבחרים.
  5. העברת דו"ח שנתי על פעילות כנסת ישראל לנציב העליון הבריטי.
  6. ניהול פנקס הכנסת; פנקס זה מכיל בתוכו את שמות הבוחרים והנבחרים ואת היקפה של הכנסת.
  7. ניהול רישום תעודות לידה, פטירה ונישואין.
  8. כינוס אסיפת הנבחרים לצרוך דיונים בנושאים בעלי חשיבות ודחיפות גבוהה.‏[4]
  9. קביעת נהלי בחירות לאסיפה הנבחרים באישורו של הנציב העליון.
  10. קביעת נהלי בחירות או מינויים של מועצות הרבנות הראשית בשיתוף מועצת הרבנות הראשית ובאישור הנציב העליון ואסיפת הנבחרים. בנוסף, קביעת תקציב הרבנות הראשית גם הוא בשיתוף עם מועצת הרבנות הראשית.
  11. קביעת נהלי הבחירות של ועדי הקהילות ופיקוח על ענייניהן הפיננסים ועל תפקודם.‏[3]
  12. טיפול בענייני חינוך, תרבות, סעד, בריאות ושירותי דת.

חלוקת העבודה עם ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועד הלאומי וההנהלה הציונית העולמית, והחל מ-1929 הסוכנות היהודית, פעלו לשם מטרה זהה: הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. עובדה זו יצרה מתח רב ביחסים בין המוסדות הללו, שכן לעתים נראה היה שהאחד נוגס בסמכותו של השני. בשל סירובו הממושך של שלטונות המנדט הבריטי לאשר את החוקה שהציע הוועד הלאומי, נמנע ממנו להטיל מסים על הקהילה היהודית, ובכך פיתח היישוב היהודי והנהגתו תלות כספית בהנהלה הציונית העולמית. מכאן, שהוועד הלאומי היה מחויב ליישם את מדיניות ההנהלה הציונית, אך עדיין עמל רבות כדי להבטיח את היותו הנציג הבלעדי של היישוב היהודי בארץ ישראל.

הסוכנות היהודית תפקדה בפועל כממשלה של היישוב והחזיקה בידיה את הסמכויות בתחום המדיני, הביטחוני והכלכלי, כולל קליטת עלייה, התיישבות חקלאית, מסחר ותעשייה. כן החזיקה בידיה את הסמכות לחלוקת סרטיפיקטים. לוועד הלאומי הושאר הטיפול בענייני פנים, כמו חינוך, בריאות, סעד, ארגון קהילתי ובתי דין, סמכויות שדרשו כסף רב שאנשי ההסתדרות הציונית בקשו שמימונם יבוא ממיסים של הוועד הלאומי. חלק מהסמכויות בנושאים אלו הועברו על כן לוועד הלאומי רק לאחר שהחלה לגבות מיסים. אנשי הוועד הלאומי התרעמו על כך שלא ניתנו בידיהם סמכויות אמיתיות. כבר ב-1921 אמר ברל כצנלסון שהוועד הלאומי הוא "תשמיש דקורטיבי" ו"מוסד לקבלת פני אורחים". ב-1947 כתב דוד רמז להנהלת קרן היסוד: "אתם חושבים אותנו ללא מוסד ... אתם צריכים להתייחס אלינו בכבוד"‏[6].

נציגי הוועד הלאומי דרשו שיוזמנו להשתתף בישיבות ההנהלה הציונית, בעוד חברי ההנהלה הציונית לא היו מעוניינים בכך.‏[2]

מחלקות הוועד הלאומי ואופי פעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרוז של עיריית תל אביב על יום שבתון כללי מטעם הוועד הלאומי, בב' באב תרצ"ט, 18 ביולי 1939

מחלקות הוועד הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרותי בריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוועד הלאומי היו מספר מטרות בתחום שירותי הבריאות. ראשית, העברת האחריות לשירותים הרפואיים הכלליים לאחריותו, בעוד על השירותים הרפואיים המקומיים יהיו אחראים ועדי הקהילות, ובכך ליצור שיתוף של היישוב בנטל הכלכלי; שנית, ארגון ויישום ביטוח סוציאלי; ושלישית, לקשור בין הגופים השונים בתחום שירותי הבריאות ביישוב היהודי. זאת ועוד: הוועד הלאומי הציג למנדט הבריטי את הצרכים הרפואיים הקיימים ביישוב, וניהל עִמו משא ומתן על מנת לספק אותם. כתוצאה מפעילותו הוקמו בתי חולים ומועצה רפואית מרכזית לשעת חירום.‏[3]

העבודה הסוציאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועד הלאומי פתח מחלקה סוציאלית שבראשה עמדה הנרייטה סאלד. מחלקה זו הייתה אחראית על ארגון ופיתוח שיטות העבודה והכשרת העובדות הסוציאליות. מאוחר יותר פתחה המחלקה לשכה לעבודה סוציאלית ובית ספר לשירות סוציאלי. המחלקה שמה דגש על טיפול בבני הדור הצעיר. לשם כך הוקם המוסד למען הילד והנוער בשנת 1941, ביוזמתה של סאלד.‏[3]

מערכת בתי הספר העבריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1932 הוחלט כי הוועד הלאומי יהיה הסמכות החוקית והאחראית בתחומי החינוך, שהיו עד כה תחת סמכותה של הסוכנות היהודית. לפיכך, הוועד הלאומי היה אחראי מבחינה תקציבית ומינהלית על מערכת החינוך ביישוב היהודי משלב הגן ועד ללימודים האקדמיים.‏[3]

המחלקה לתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1936 הוקמה המחלקה לתרבות של הוועד הלאומי. הצורך במחלקה זו נולד מריבוי התרבויות והלשונות שהתקיים בתקופה זו ביישוב היהודי. מטרת המחלקה הייתה להפיץ את התרבות והשפה העברית הן בקרב העולים החדשים הן בקרב המתיישבים הוותיקים. בשלב מאוחר יתר הוקמו גם המועצה המרכזית להשלטת העברית ביישוב והמוסד ללשון ולתרבות.‏‏[7]

המחלקה להכשרה גופנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1939 הוקמה המחלקה להכשרה גופנית מטעם הוועד הלאומי. מחלקה זו הוקמה לאור ההבנה שגובשה אחרי מאורעות 1936 כי יש להכשיר את הנוער היהודי להגן על חיי היישוב מפני פרעות. המחלקה פעלה לתיאום בין הגופים השונים העוסקים בתחום זה במסגרת היישוב.‏[3]

המחלקה לעיתונות ולהסברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחלקה לעיתונות ולהסברה קיימה יחסי גומלין הדדיים עם מוסדות העיתונות בארץ. היא סיפקה לאנשי התקשורת מידע מלא ושיטתי בנוגע לפעילות הוועד הלאומי בתחומי אחריותו, ופרסמה את המדיניות וקבלת ההחלטות בנושאים מגוונים. מאידך, העיתונות סיפקה למחלקת העיתונות וההסברה של הוועד הלאומי מידע פנימי על אודות צורכי הציבור, דעותיו ותחושותיו בנוגע לפעולות ולהחלטות של הוועד הלאומי והביקורת הנשמעת עליו. בנוסף, חשוב לציין כי המחלקה לעיתונות והסברה דאגה לפרסם מידע על אודות ניסיונות של מוסדות היישוב בהצלת יהודים החיים תחת השלטון הנאצי.‏[3]

המחלקה הכספית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחלקה הכספית עסקה בתקציב הוועד הלאומי והטלת המסים על היישוב היהודי על מנת לממן תקציב זה. המחלקה הכספית עסקה גם בניהול תקציב מועצת הרבנות הראשית וועד הקהילה.‏[3]

אופי פעילותו של הוועד הלאומי בנושאים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקציב הוועד הלאומי וגיוס כספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת הכספים שהוקמה על ידי אסיפת הנבחרים קבעה את תקציב הוועד הלאומי באישור אסיפת הנבחרים; על הוועד הלאומי היה לגייס את הכסף בכוחות עצמו. כתגובה לבקשתו של הוועד הלאומי להטיל מסי חובה על היישוב דרשו נציגי המנדט הבריטי כי תוצג בפניהם חוקה. במושב הראשון של הוועד הלאומי טרם אושרה חוקה, ולכן המסים שהוטלו היו מסים על בסיס התנדבותי. מס ראשון שנקט בו הוועד הלאומי על מנת לממן פעילויותיו היה "מס סלע היישוב": מס זה שימש מקור כספי חלקי, והוא נגבה על ידי חברי הוועד. שיטת האיסוף הייתה אזורית (כל גובה היה אחראי על גביית המסים בחלק מסוים של הארץ). סכום המס היה חמישה גרוש לחודש למשך חצי שנה לכל אדם בוגר. מס שני שננקט על ידי חברי הוועד הלאומי בטרם אושרה החוקה היה "מס הערכה". מס זה לא היה מס התנדבותי, והוקמה ועדת הערכה שתפקידה היה להעריך את גודל המס שיוטל על כל מוסד ומפעל. בנוסף הקים הוועד הלאומי את ועד העזרה, שתפקידו היה איסוף כספים לטובת נפגעים ממאורעות או תקיפות ביישוב. הוועד הלאומי היה גם אחראי על קרן הגאולה – קרן אשר הוקמה על ידי הוועד הזמני ליהודי ארץ ישראל במטרה לפעול להגדלת הקרקעות של הקהילה היהודית בארץ ישראל באמצעות תרומות של בני הארץ. קרן זו לא שימשה את הוועד הלאומי לפעולותיו השוטפות, אך היותו אחראי לה הקנתה לו סמכות משפטית לסחור בקרקעות וברכוש בשם היישוב היהודי. בשנת 1925 אושרה חוקת הוועד, וכך היה ביכולתו למממן עצמו בצורה שיטתית.‏[2]

בוררות בסכסוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוקמה ועדה מקצועית לשם בוררות ופשרה ביישוב המורכבת משלושה חברים. הוועדה עסקה בשני סוגי סכסוכים: האחד, סכסוכים על רק מקצועי בין מעסיק למועסק; השני, סכסוכים שנגרמו בקהילה מסוימת בנושא ניהול הקהילה או על רקע חברתי. היישוב היהודי פנה לוועד הלאומי לבוררות, ואף קיבל את הכרעתו – דבר שהעיד על הכרה של היישוב היהודי במעמדו של הוועד הלאומי.‏[2]

עלייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב המקדים, שכלל השגת סרטיפיקט מהמנדט הבריטי, ארגון העלייה ומימונה היה נתון בידיה של ההסתדרות הציונית העולמית. השלב המאוחר יותר, שכלל את קליטת העולים, הקניית מקצוע, סיפוק מקומות עבודה, מציאת מקום מגורים זמני ועזרה במימון רכישת מגורי קבע היה נתון בידי הוועד הלאומי.‏‏[8] הוועד הלאומי ניסה גם לעזור לעולים מבחינה חברתית על ידי הקמת מושבים הומוגניים על פי ארץ מוצא. על אף חלוקה דיכוטומית זו, ניתן לראות התערבות של הוועד הלאומי בשלב המקדים; דוגמה להתערבות זו היא הקמתה של מחלקה מיוחדת בתחום עלייתם של יהודי ארצות המזרח על ידי הוועד הלאומי.‏[2]

קשרי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועד הלאומי קיים קשרי חוץ בשני מישורים מרכזיים:

המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועד הלאומי ניסה לקדם הכרה של המנדט הבריטי בו כנציגו הבלעדי של היישוב היהודי בארץ ישראל. תכליתה של הכרה זו היא להקנות לוועד הלאומי סמכות משפטית כדי שתהיה לו הלגיטימציה לחוקק חוקים ולהטיל מסים על היישוב היהודי בכללותו. להטלת מסים אין משמעויות כספיות בלבד, כמקור מימון לפעולות הוועד הלאומי, אלא יש לה משמעות גם בהרחבת עצמאותו של היישוב היהודי וצמצום פערים בדרך למטרה הסופית: הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. נציגי המנדט הבריטי דרשו מראשי היישוב היהודי ליצור חוקה שתחול על כל קהילה היהודית; אישור חוקה זו יקנה לוועד הלאומי את הסמכות המשפטית שאליה הוא חותר. ואולם, נציגי המנדט הבריטי סירבו לאשר את החוקה פעם אחר פעם, כיוון שחששו מההשלכות החברתיות והמשפטיות שייגרמו כתוצאה מכך. ראשית, חששו ששאר הקהילות הקיימות בארץ ישראל ידרשו גם הן חוקה שתוביל לאוטונומיה משלהן. שנית, נציגי המנדט הבריטי ראו בקהילה היהודית מפוצלת ומסוכסכת בינה לבין עצמה, ולכן לא ראו בוועד הלאומי כמייצג את כלל היישוב היהודי (הכוונה הייתה בעיקר לאוכלוסיית הדתיים והחרדים). לבסוף אושרה החוקה בשנת 1925, כאשר סר הרברט פלומר תפס את מקומו של סר הרברט סמואל כנציב העליון הבריטי. נציגי המנדט הבריטי היו מזמנים אליהם את נציגי הוועד הלאומי על מנת לדון בנושאים הקשורים ליישוב היהודי בארץ ישראל, וזאת גם בתקופה שטרם הכירו בו באופן רשמי. במושב הראשון של הוועד הלאומי, היו נוכחים אחד או שניים משלושת הנשיאים בישיבות עם נציגי המנדט. במושב השני של הוועד הלאומי היה נוכח יושב ראש הוועד הלאומי בצירוף אחד מחברי הוועד הפועל. הוועד הלאומי טיפל בנושאים נוספים ומגוונים מול המנדט הבריטי, לדוגמה: בקשה לשחרור עובדי בית חרושת יהודים מעבודה בשבת, בקשה להצבת שמירה בכותל המערבי ועוד.‏[2]

הערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסתדרות הציונית העולמית הייתה אחראית לפן הפורמלי של מערכת היחסים בין היהודים לערבים מול המנדט הבריטי. הוועד הלאומי נטל אחריות לקשר הישיר בין הקהילה הערבית לקהילה היהודית בארץ ישראל. טרם פרעות תרפ"א, במאי 1921, ניסה הוועד הלאומי ליצור קרבה בין שתי הקהילות באמצעות פעילויות מקומיות שונות. במושב השני, לאחר פרעות תרפ"א, השתנה יחסו של הוועד הלאומי לקהילה הערבית, והפך חשדני יותר. הוקמה וועדה לענייני ערבים, שבה כיהנו שלושה חברי הוועד הלאומי, ותפקידה היה לאסוף את כל המידע הנוגע לפעילות הערבים בארץ ישראל ולקבוע מדיניות בנושא.‏[2]

המעבר למוסדות המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1947 הקימו הוועד הלאומי והסוכנות היהודית את ועדת המצב שעסקה בהכנות לקראת הקמת המדינה היהודית. ועדת המצב התבטלה עם הקמת מנהלת העם באפריל 1948, שהייתה מאוחר יותר הממשלה הזמנית, ותיפקדה כרשות המבצעת במדינת ישראל. טרם הקמת מדינת ישראל הצטרפו חברי ההנהלה של הוועד הלאומי למועצת העם, שהגדרתהּ שונתה למועצת המדינה הזמנית, והיא נחשבה מעתה לרשות המחוקקת.‏‏[9] עם קום המדינה עברו תפקידיו של הוועד הלאומי לממשלת ישראל, אשר אימצה את שיטת הבחירות שהייתה נהוגה בו.‏[1]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אניטה שפירא, בין "הבלגה" ל"טרור": הכינוס היישובי ביולי 1938, (כולל פרטוקול כנוס הוועד הלאומי), הציונות, ו', תשמ"א 1981, עמ' 425-365.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 עמוס כרמל, הכול פוליטי: לקסיקון הפוליטיקה הישראלית, לוד: דביר, תשס"א-2001.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 נחמה קנר, נציגי הספרדים יהודי המזרח באסיפת הנבחרים הראשונה והועד הלאומי תרפ"א-תרפ"ו (1920–1925), ירושלים: [חמו"ל], תשס"ו-2006.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 3.7 3.8 3.9 משה אטיאש, כנסת ישראל בארץ ישראל: ייסודה וארגונה, המחלקה לעיתונות ולהסברה של הוועד הלאומי, 1944.
  4. ^ 4.0 4.1 הרב משה אוסטרובסקי, ‫ ארגון היישוב היהודי בארץ-ישראל, ירושלים: ר' מס, 1942.
  5. ^ דוד תדהר (עורך), "אברהם אלמאליח", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 513
  6. ^ מולי ברוג, ‏יד לחיילים ושם לחללים: ניסיונות הוועד הלאומי להקים את "יד ושם"1949-1946, קתדרה 119, מרץ 2006, עמ' 89
  7. ^ ‏הוועד הלאומי-מחלקת תרבות, פעולותינו בתחומי הלשון והתרבות בארצנו, ירושלים: 1945.
  8. ^ עמיקם בצלאל, המוסדות הלאומיים, ירושלים: מרכז ההסברה, 1981.
  9. ^ גנזך המדינה, ועדת המצב 1947–1948 (חטיבה ארכיונית מס’ 41), (נערך על ידי בן ציון אשל), ירושלים: [חמו"ל], תשכ"ו-1966.