חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חוק ירושלים)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל
IUO232.JPG
חוק יסוד : ירושלים בירת ישראל, בחתימת ראש הממשלה מנחם בגין, הנשיא יצחק נבון וחותם המדינה. זהו נוסחו המקורי של החוק, קודם תיקונו.
תאריך לועזי 30 ביולי 1980
תאריך עברי י"ז באב התש"ם
כנסת תשיעית
מספר תומכים 69
מספר מתנגדים 15
עיקרי החוק
  • מעמד ירושלים כבירת ישראל.
  • קביעת מקום מוסדות המדינה בעיר.
  • שמירה על המקומות הקדושים.
  • שמירת סמכות שטח ירושלים בחוק. 
נוסח מלא אתר הכנסת 

חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל (ידוע גם כחוק ירושלים), שנחקק בידי הכנסת התשיעית ב-30 ביולי 1980 (י"ז באב התש"ם), קובע כי ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל ומקום מושבם של הנשיא, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון. חוק היסוד קובע גם חובת שמירה על המקומות הקדושים בעיר לכלל הדתות וקובע כי ירושלים תזכה לתקציב מיוחד שיקרא מענק הבירה שיועבר לפיתוח העיר, תשתיותיה, רווחת תושביה ושמירת צביון העיר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2000 (התשס"א) נוספו לחוק 3 סעיפים שקבעו כי:

  1. לא תעבור סמכות מתחום ירושלים לכל גורם זר, מדיני או שלטוני,
  2. שתחום ירושלים, על פי החוק, הוא התחום שנקבע ב-28 ביוני 1967,
  3. וכן ששני סעיפים אלו ניתנים לשינוי רק באמצעות חוק יסוד אחר וברוב חברי הכנסת.

כן נקבע בתיקון כי "אין בהוראות חוק-יסוד זה כדי לגרוע מהוראות חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (הגבלת פעילות), התשנ"ה-1994, או מהוראות כל דין".[דרוש מקור]

תוצאות חקיקת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת מדיניות הפנים של ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחוק ירושלים הייתה בעיקר משמעות הצהרתית. מבחינת הדין הישראלי שורר סטטוס קוו במעמדה של מזרח ירושלים מאז יוני 1967 עת תיקנה הכנסת את פקודת סדרי השלטון והמשפט והוסיפה את סעיף 11ב' המחיל את החוק הישראלי על מזרח העיר. מוסדות המדינה המרכזיים כבר שכנו בירושלים כמתחייב מהחוקים שעוסקים בכל אחד מהם בנפרד. בעת שנחקק החוק לא הייתה ברורה עליונותם של חוקי היסוד על פני חוקים רגילים.

למען הסר ספק, ולאור העברת סמכויות בשטחים שונים של יהודה, שומרון וחבל עזה לרשות הפלסטינית, נחקקו בשנת 2001 סעיפים 5-7 לחוק, שקובעים במפורש כי שטח העיר ירושלים הוא השטח שקבעה הממשלה ביוני 1967, כי אין אפשרות להעביר סמכויות של מדינת ישראל או של עיריית ירושלים לגורם זר, וכי שינוי שטח העיר או העברת סמכויות תתבצע רק באמצעות חוק יסוד שיתקבל ברוב של חברי הכנסת (61 ח"כים).

בזירה הבינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועצת הביטחון של האו"ם הגיבה לחקיקת חוק היסוד בהחלטה מספר 478, שהגדירה את חוק היסוד כחסר משמעות וחייב להתבטל. ההצעה עברה בתמיכתן של 14 מדינות חברות, בלא אף מתנגדת, בהימנעות של ארצות הברית, ובלא הטלת וטו מצד החברות הקבועות. בעקבות קבלת ההחלטה העבירו כל השגרירויות שהיו בירושלים את מקום מושבן מירושלים לתל אביב. שתיים מהן חזרו לירושלים זמן-מה לאחר מכן, אך הועברו ממנה שוב ב-2006.

מדינות העולם המחזיקות שגרירויות בישראל קבעו את מיקומן בתל אביב-יפו, ברמת גן, בהרצליה, במבשרת ציון או בראשון לציון. כמה מדינות, בהן: ארצות הברית, בריטניה, איטליה, בלגיה, יוון, ספרד, צרפת, שבדיה וטורקיה, מחזיקות קונסוליות נמוכות דרג בירושלים, אולם הנציגויות האלה אינן מואמנות לנשיא המדינה ואינן כפופות לשגרירויות בתל אביב. ארצות הברית, לדוגמה, הגדירה את תחום האחריות של הקונסוליה האמריקאית בירושלים כטיפול בעניינים הקשורים בעיר ירושלים עצמה, בגדה המערבית וברצועת עזה.

הקונגרס של ארצות הברית קבע ב-1995 בחוק, כי ירושלים תוכר על ידי ארצות הברית כבירת ישראל וכי שגרירות ארצות הברית בישראל תועבר לתחומי העיר ירושלים. עם זאת, החוק מסמיך את הנשיא לעכב את העברת השגרירות בצו נשיאותי. צו נשיאותי כזה אמנם פורסם, והוא מחודש מדי חצי שנה, כך שנכון לזמן זה העברת השגרירות מושהית.‏[1]

ב-18 באוגוסט 2006 החליט נשיא קוסטה ריקה אוסקר אריאס, להעביר את שגרירות מדינתו מירושלים לתל אביב, וזאת על-מנת: "לתקן טעות היסטורית שפגעה במעמדנו בעולם ובעיקר במעמדנו בעולם המוסלמי", כדבריו. בעקבותיו, ב-25 באוגוסט 2006, החליטה גם אל סלוודור, המחזיקה את השגרירות האחרונה בירושלים, להעבירה לתל אביב עקב מה שהיא מגדירה "המצב הנוכחי במזרח התיכון" (כנראה המדובר בסמיכות ההחלטה למלחמת לבנון השנייה). בעקבות כך נותרה ירושלים הבירה היחידה בעולם שאין כל שגרירות בתחומה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]