מעיין ברוך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מעיין ברוך
MAYAN-BARUCH-GOLD.JPG
מוזיאון האדם הקדמון במעיין ברוך
מחוז הצפון
מועצה אזורית הגליל העליון
גובה ממוצע ‎200‏ מטר
תאריך ייסוד 1947
תנועה מיישבת התנועה הקיבוצית
סוג יישוב קיבוץ
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2012:
  - אוכלוסייה 656 תושבים
מיקום מעיין ברוך
מעיין ברוך
מעיין ברוך

מעיין ברוך הוא קיבוץ השוכן בצפון עמק החוּלה, בין קרית שמונה לדפנה, ליד נחל שניר (חצבני), ברום 200 מטר. הקיבוץ שייך למועצה אזורית הגליל העליון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיבוץ הוקם סמוך למפגש הגבולות ישראל־סוריה־לבנון, על אדמת המושב חַמַרָה שנִנטש במאורעות תל־חי. המייסדים היו בני שלוש קבוצות שנפגשו בהכשרה בכפר גלעדי:

בהמשך נוספו השלמות מן "התנועה המאוחדת" ולימים מן "הנוער העובד והלומד", וכן משפחות ובודדים מהארץ ומחו"ל.

היישוב נוסד ב־11 במרץ 1947, כחצי שנה לפני מלחמת העצמאות, ונקרא על שם ברוך (ברנארד) גורדון, ציוני מדרום אפריקה שציווה את כל רכושו לקרן הקיימת. השתייך תחילה לקיבוץ המאוחד, אחר לאיחוד הקבוצות והקיבוצים ("האיחוד"), עתה לתנועה הקיבוצית המאוחדת.

במשך כל תולדותיו, למרות ניסיונות לגדול, נותרה אוכלוסייתו בסביבות 150 חברים. היקף קטן זה של האוכלוסייה השפיע רבות על אופיו של היישוב – מצד אחד במגבלות שחלו על האפשרויות התרבותיות, ומצד שני בטיפוח אינטימיות ולכידוּת חברתית. גם מצוקה כספית מתמדת הטילה צל על תולדותיו של הקיבוץ והגבילה את רווחת חבריו. לעומת זאת טיפחו החברים גאווה מקומית, המתבססת על אהבת נופו של הגליל ועל חברה מאוזנת, המתמרנת בין קנאות קיבוצית לבין מתן חופש לפרט ועידוד יוזמתו. הערנות הפוליטית נמוכה והסובלנות רבה, אולי בעקבות הטראומה של הפילוג בקיבוץ המאוחד בראשית שנות ה־50. החברה בקיבוץ רבגונית במוצאה ובאופיה, גאה במיזוג הגלויות המוצלח (חברים נולדו ב־33 ארצות שונות, כמחציתם יוצאי ארצות אסיה ואפריקה), עם השפעות חזקות במיוחד לקווי־אופי ישראליים ואנגלו־סכסיים (ארצות הברית ודרום אפריקה).

בעבר ובהווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית השכונה הקהילתית "הכפר היווני" בפאתי היישוב, 2007

ביישוב פועלת מכינה קדם צבאית - מדרשה למנהיגות חברתית.

ענפי הפרנסה העיקריים: מפעל מתכת - גל־גליל (גלגלי־תעשייה וכבישה קרה של מתכת), עבודות־חוץ, מטעי אבוקדו, מטעי נשירים, גידולי־שדה מגוונים, רפת לחלב (אוחדה עם זו של לוחמי הגטאות וממוקמת שם), לול פטימים לבשר, השכרת דירות (בעיקר לסטודנטים במכללת תל-חי), מפעלי־תיירות, שותפות במפעלים אזוריים, ולאחרונה אף חברת תוכנה - קימאיה (תוכנה לטלפונים חכמים). ענפי־שרות – כגון מכבסה, מוסך, מסגריה, חשמליה ושרברבייה – פועלים כמֶרכזי־רווח, ועומדים גם לשרותם של אנשים מבחוץ. רוב השטחים של גידולי השדה מפוזרים ומרוחקים מהבית. בין הענפים שהיו ואינם עוד נמנים מדגה, מכוורת, מאפיה, פלחה בנגב, גן ירק, דיר צאן, ושותפויות מוגבלות עם מפעלי התעשייה ביישובים הסמוכים דפנה והגושרים.

מהקיבוץ נשקף נוף מרהיב של עמק החוּלה וההרים המקיפים אותו: הרי נפתלי בגליל ממערב, מורדות הגולן מדרום־מזרח, ומעל לכל החרמון מצפון־מזרח. הגינון נאה ומטופח, ומשולבים בו פסלים של האמן דוד פיין, חבר הקיבוץ. במוזיאון האדם הקדמון שבקיבוץ, פרי איסופו של חבר הקיבוץ אמנון אסף, מרוכזים הממצאים הפרהיסטוריים של כל עמק החוּלה, ונודעת לו חשיבות בינלאומית בשטחו. אמנים חברי הקיבוץ התפרסמו בעיקר בפיסול ובספרות. הסופר אמנון שמוש, שהיה ממייסדי הקיבוץ ומתגורר בו עד היום, עסק בחיי הקיבוץ בחלק מיצירותיו. שגרה ברוכה של חיי חברה ותרבות מתבטאת בין היתר בשמירה על הנוהג לחֹג – הן אירועים חברתיים (חתונה, בר־מצווה) והן את מועדי ישראל – במסגרת הקיבוץ כולו ובתוכנית מקורית בכוחות מקומיים.

בשני העשורים האחרונים עבר הקיבוץ מגמות צנטריפוגליות ("הפרטה") בכלכלה, בחברה ובתרבות, יציבות חברתית (מעט עזיבות), ויחד עם זה גם חוסר הצטרפות של צעירים והזדקנות האוכלוסייה. בשנת 2005 החלה תוכנית להרחבה קהילתית של היישוב, היינו הקמת שכונה של תושבים שאינם חברים בקיבוץ אשר כעת עומדת על תילה. בשלוש השנים האחרונות הקיבוץ החל לשקם את עצמו תוך הגדלת מספר החברים ובניית מערכת חינוך מחודשת בתוך הקיבוץ. בני ובנות הקיבוץ החלו לחזור אליו ונוספו גם חברים שאינם בני הקיבוץ עצמו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]