עיירת פיתוח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עיירת פיתוח היא אחת מקבוצת עיירות וערים שנבנו בישראל באזורי הפריפריה במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 כדי לפזר את האוכלוסייה בכל רחבי ישראל. רוב עיירות הפיתוח נבנו בגליל ובנגב - אזורים דלילי אוכלוסייה לעומת אזור המרכז הצפוף וירושלים הגדולה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבות להקמת עיירות הפיתוח:

1. צורך כלכלי - בתקופה בה החלה הקמת העיירות, עם קום המדינה, הייתה אוכלוסיית ישראל מפוזרת בצורה "לא בריאה". רוב התושבים התרכזו בערים הגדולות במרכז ומיעוטם בהתיישבות כפרית בפריפריה והקשר הכלכלי בין השניים נוהל על ידי תובלה יבשתית. כדי לייעל את המנגנון, ובהשראת תאורטיקנים גרמניים שדגלו בריבוד המבנה היישובי, עיירות הפיתוח נועדו בראש ובראשונה לשמש כמרכזי שירותים וסחר, וכעין "מתווכים" בין הפריפריה למרכז. כח האדם שמספקות עיירות הפיתוח מועיל לחקלאות (יעד מרכזי בעיני המדינה באותן שנים), ובנוסף, ניתן להשתמש בו לניצול מחצבים וחומרי גלם (בעיקר בנגב), ולתיירות ונופש (בעיקר בצפון).

2. צורך ביטחוני - שמירה על הגבולות באמצעות מוקדי התיישבות. נובע מתפיסת "ההגנה המרחבית" המיושנת, זו שמצדדת בגיוס מהיר של האוכלוסייה המקומית כדי להגן על סביבתה, וכן מהפחד הקמאי (מאז מלחמת העולם השנייה) מפני הסיכון שבהפצצות על אוכלוסיות מרוכזות מדי.

3. תאוריית מלתוס - פיזור אוכלוסייה מקטין סכנות שמקורן בפיצוץ אוכלוסין בגושים הצפופים כגון: דוחק ומחסור, עומס יתר על נתיבי תנועה, סכנות אפידמיולוגיות, לחצים חברתיים, לחצים כלכליים (אינפלציה, עליית מחירי קרקעות) ועוד.

4. אוכלוסייה זמינה לצורך הפרויקט - גל העלייה של שנות החמישים סיפק מלאי זמין של אזרחים נטולי מידע ואוריינטציה מספקים ביחס לאופציות ההתיישבותיות, ושבשל כך, קל היה לנתבם לאותן עיירות חדשות, לעתים בהליכי הקמה חלקיים בלבד של תשתיות, ובאזורי שממה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיירות הפיתוח הוקמו ביוזמת הממשלה על ידי גרעין משפחות שיישב בתחילה את היישוב. עיירות הפיתוח הוקמו על מנת לאכלס בהן מספר תושבים קטן בהתחלה, ובהמשך להגדיל אותן לערים גדולות. בגלל סיבה זו, במטרה להפוך את העיירה לעיר גדולה, נקבע לערים אלו שטח שיפוט גדול מאוד, לחלק מהן אף יותר משטח השיפוט של תל אביב (55,000 דונם).

עיירת הפיתוח הראשונה שנבנתה הייתה בית שמש שהוקמה בשנת 1950 במרחק של 20 ק"מ מירושלים. עיירות פיתוח אחרות כמו קריית שמונה, אור יהודה ושדרות הוקמו באזורים בהם היו לפני כן מעברות. עיירות הפיתוח יושבו בתחילה בעיקר על ידי עולים חדשים ממדינות ערב כמו מרוקו ותוניסיה.

חלק מהעיירות התפתחו והפכו לערים, דוגמת כרמיאל וקריית שמונה, לעומת ירוחם שנשארה עם פחות או יותר אותו מספר תושבים אתו החלה את דרכה.

במהלך שנות התשעים, בעקבות גל העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר, התמלאו עיירות הפיתוח בישראל בעולים חדשים מברית המועצות לשעבר.

על אף שהעסקים והמפעלים אשר הוקמו באזור עיירות הפיתוח היו זכאים להטבות מס וסובסידיות אחרות, רוב עיירות הפיתוח לא הצליחו מבחינה כלכלית, ולעתים קרובות נחשבות ליישובים היהודיים מהעניים ביותר בישראל. יוצאת דופן בולטת לתופעה זאת הייתה ערד.


מפעל עיירות הפיתוח בישראל זכה בשנת 1984 (תשמ"ד) בפרס ישראל על תרומתו המיוחדת לחברה ולמדינה.

חוק ערי ואזורי פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1988 אישרה הכנסת את חוק ערי ואזורי פיתוח, תשמ"ח-1988, בהתאם להצעתם של חברי הכנסת דוד מגן ויצחק פרץ. מטרת החוק מוצגת בסעיף הראשון שלו: "מטרת חוק זה היא לעודד התיישבות, פיתוח וקידום חברתי וכלכלי של ערי ואזורי הפיתוח ושל תושביהן". החוק מקנה שלל הטבות והקלות לתושבי ערי הפיתוח (כהגדרתן בחוק זה), אך הוא לא הופעל מעולם, משום שהממשלה מבקשת בחוק ההסדרים לדחות את כניסתו לתוקף, והכנסת נענית לבקשתה. בהתאם לדחייה האחרונה, החוק נכנס לתוקף בינואר 2008.‏[1]

עיירות הפיתוח בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז

גליל

נגב

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עיירות הפיתוח (מאמרים), סדרת עידן 24, צמרת, חלמיש, מאיר-גליצנשטיין. הוצאת יד יצחק בן צבי, תשס"ט 2009.
  • אלישע אפרת, עיירות הפיתוח בישראל - עבר או עתיד, הוצאת אחיאסף.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]