פתחת רפיח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פתחת רפיח
מיקום פתחת רפיח
פתחת רפיח
פתחת רפיח

פתחת רפיח הנה אזור גאוגרפי הנמצא מדרום וממערב לעיר רפיח, בקצהו הצפון מזרחי של חצי האי סיני. האזור הוא מישורי עם קרקע חולית אך עבירה בחלקה לרכב. הפתחה משתרעת על פני שטח של כ-250 קמ"ר. גבולה הצפוני בים התיכון והדרומי בשטחי החוליות של חולות חלוצה והמשכן מעבר לגבול המצרי. גבולה המזרחי הוא העיר רפיח והמערבי הוא חולות שיח' זוויד וביר א-ח'רובה.‏[1]

באזור זה נסללה מסילת הברזל שחיברה בין רפיח ואל עריש ונסללו כבישי אורך ורוחב. כמו כן, הוקמו בזמן מלחמת העולם השנייה, מדרום מערב לרפיח, מחנות גדולים של הצבא הבריטי. הנקודה המרכזית באזור הינה צומת רפיח אשר בו מצטלבים כביש עוקף עזה (המשכו של כביש 4) הממשיך לכיוון אל עריש וכביש רפיח - עוג'ה אל חפיר.

מיקומה האסטרטגי של הפתחה כמעבר המועדף בין ארץ ישראל וחצי האי סיני הביא לכך שניטשו עליה שלושה קרבות גדולים במלחמות בין ישראל ומצרים במאה ה-20. בשלושת הקרבות הללו הוחזקו מערכי פתחת רפיח על ידי הצבא המצרי והותקפו על ידי צה"ל.

בשנים בהן החזיקה ישראל בסיני, ממלחמת ששת הימים ועד הסכם השלום בין ישראל ומצרים, הוקמו בפתחת רפיח מספר מושבים וקיבוצים של מתיישבים ישראלים. יחד עם העיר ימית, אשר הוקמה מצפון לפתחה, על שפת הים התיכון, נקרא אז האזור חבל ימית. בעקבות הסכם השלום ופינוי סיני על ידי ישראל, פונו יישובים אלו ונהרסו.

באזור הפתחה יושבים בדואים ממטות הארמילאת והסווארקה ‏‏‏[2][3].

נסיונות ההתיישבות של יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-20 ניסו גורמים ציוניים, ברוח תוכנית אל עריש הגנוזה של הרצל, לרכוש אדמה באזור פתחת רפיח על מנת ליישב שם יהודים. נסיון מסוג זה נערך על ידי סוכן קונסולרי בריטי בעזה בשם אלכסנדר קנזביץ. קנזביץ רשם במצרים "חברה אנגלית מצרית" שרכשה אדמות ברפיח, אך העניין הסתיים במפח נפש עקב פגם בזכויות הבעלות של הקרקעות, ופעולותיהם של הבריטים, שלא רצו לראות התיישבות יהודית במקום.

בשנת 1929 ביצעה חברת אפ"ק בדיקה על מנת לברר את זכויות הבעלות בקרקע. נמצא כי קנזביץ ושותפיו מכרו לאפ"ק קרקע, אך זכות בעלותם בקרקע לא הייתה ודאית. זכות הבעלות מעולם לא הובררה עד תומה, והעניין התפתח לפרשה משפטית ופוליטית.‏[4]

קרבות במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1917 התנהל סביב מבואות העיירה קרב רפיח בין הצבא העות'מאני ובין חיל המשלוח המצרי שהסתיים בניצחון בריטי. בין סוף 1948 ויוני 1967 עמדה פתחת רפיח שלוש פעמים במוקד המערכות שבין צבא מצרים וצה"ל.

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת מבצע חורב פשטו בסוף דצמבר 1948 יחידות של חטיבת הנגב מתוגברות ביחידות מחטיבת הראל ומחטיבה 8 על ציר עוג'ה אל חפיר - אבו עגילה והשתלטו על מספר נקודות בסיני. כוחות אלו נאלצו בלחץ בינלאומי לסגת חזרה לאזור ניצנה ובתחילת ינואר הוטל עליהם ועל חטיבת גולני, שהייתה ממוקמת מול הגזרה המרכזית של רצועת עזה, לכבוש את משלטי המצרים שסביב לצומת רפיח. מטרת התקיפה הישראלית ברפיח הייתה כפולה: ניתוק הכוח המצרי מקווי האספקה שלו מכיוון אל עריש והשתלטות על המפקדות המצריות ששכנו במחנות הבריטיים שבאזור רפיח. דרך הפעולה שנבחרה על ידי יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, הייתה הימנעות מתקיפה חזיתית ונסיון לאתר ולנצל נקודות חולשה במערך המצרי. המצרים צפו את ריכוז המאמץ הישראלי ברפיח ותגברו את אזור צומת רפיח ואת הכביש המוביל מהצומת לעוג'ה אל חפיר ביחידות נוספות. בלילה שלפני תחילת התקיפה הישראלית הותקפה רפיח מן הים ומן האוויר ומסילת הברזל בינה ובין אל עריש חובלה. בלילה שבין ה-3 ל-4 בינואר 1949 החלה הפעולה הקרקעית הישראלית עם תקיפת שני משלטים מצריים על ידי יחידות מחטיבת גולני. הכוח הישראלי הצליח לכבוש את "משלט בית הקברות" שצפה על צומת רפיח מצפון מזרח, אך נהדף במשלט 102 המצוי צפונית למשלט הראשון. על פי התוכנית הישראלית היה על כוח של חטיבה 8 לנצל את הפרצה בין שני המשלטים ולהשתלט על הצומת ולכן הורה הפיקוד הישראלי הקדמי לחטיבת גולני להמשיך ולנסות לתפוס את משלט 102, אך שתי התקפות נוספות שנערכו למחרת נהדפו.

במקביל לתקיפת חטיבת גולני, החלה חטיבת הראל, בפיקוד יוסף טבנקין, מתוגברת בגדוד התשיעי של חטיבת הנגב, להתקדם מאזור ניצנה צפונה, על הכביש המוליך לרפיח. הכוח הישראלי נצטווה לתפוס את המוצבים המצריים שלאורכו ולכבוש את צומת רפיח. למרות מחסור במודיעין הצליח הכוח הישראלי במשימתו. הגדוד הרביעי בפיקוד דוד אלעזר, שעמד בראש הכוח החטיבתי, הצליח לכבוש את מוצבי הכביש וב-5 בינואר הגיע למרחק של קילומטר אחד מהצומת. אולם, ההתנגדות המצרית במוצבי הצומת הייתה עיקשת והכוח הישראלי לא הצליח לכבוש את הצומת למרות שנעשו מספר נסיונות לכך. עם זאת, נאחזו אנשי גולני והראל בעמדותיהם והצליחו להדוף התקפות נגד מצריות ‏‏‏[5].

משימת ניתוק רצועת עזה מהעורף המצרי בוצעה על ידי חטיבת הראל, אך החטיבה שספגה אבידות רבות בקרב. חלק מהאבידות היה בעת שאנשי הראל המתינו לחבירה של כוח משורין ישראלי. סופת חול השתוללה באזור הלחימה ומנעה זיהוי כוח מצרי משורין שהתקרב לכוח הישראלי וזוהה בטעות ככוח החובר. הכוח המצרי פתח באש עזה על הכוח הישראלי וזה נסוג לאחר שספג אבידות קשות‏‏‏[6]. מאחר שהאו"ם הכריז על הפסקת אש, נצטוותה חטיבת הראל על ידי דוד בן-גוריון לסגת ולמרות התנגדותם של אלון ושל מפקד החטיבה ‏‏‏[7], בוצעה הנסיגה אל ממזרח לגבול הבינלאומי בלילה שבין ה-8 וה-9 בינואר.

יום לפני כן, ב-7 בינואר, ארעה תקרית האוויר הישראלית-בריטית בשמי אזור הלחימה שתוצאותיה היו הפלת חמישה מטוסים של חיל האוויר המלכותי על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי.

מלחמת סיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שחלפו מאז מלחמת העצמאות חיזק הצבא המצרי את מערכיו באזור פתחת רפיח ואלו כללו 17 מוצבים חפורים היקפית ומוקפים במיקוש שנהנו מחיפוי ארטילרי ונשק נ"ט. בגזרה זו היו מוצבות חטיבת השריון 87 וחטיבת חיל הרגלים 5 של הצבא המצרי. מולם הציב צה"ל את אוגדה 77 בפיקוד חיים לסקוב שכללה את חטיבת גולני (מתוגברת בגדוד מילואים מחטיבה 11) בפיקוד בנימין גיבלי וחטיבת שריון 27 בפיקוד חיים בר לב. כמו כן, כלל הכוח הישראלי יחידות נ"ט ומרגמות.

התוכנית הישראלית, שהוכנה במשותף עם הצרפתים והבריטים, הייתה לתקוף את שני מתחמי ההגנה העיקריים בסיני, אבו עגילה ופתחת רפיח, רק לאחר ההתקפה האנגלו-צרפתית על בסיסי המצרים בתעלת סואץ (מבצע מוסקטר). תוכנית זאת הסתמכה על הסטת חלק מהכוח המצרי מערבה, לסיוע בהגנה על תעלת סואץ, ותקיפת המערכים מדוללי הכוחות על ידי ישראל. הצרפתים אף סייעו לתקיפה הישראלית על ידי הפגזה ימית של מחנות הצבא של רפיח בליל 31 באוקטובר - 1 בנובמבר (ואחרי יממה הפגיזו בצורה דומה גם את אל עריש) ‏‏‏[8].

בליל ה-31 באוקטובר תקפו כוחות צה"ל את מערכי רפיח. חטיבת גולני תקפה בחלקו הדרומי של המתחם עם שלושת גדודיה כשהגדוד מחטיבה 11 נמצא בעתודה וחטיבה 27 תקפה בחלקו הצפוני של המתחם. לאחר קרב קשה, שכלל לחימה פנים אל פנים בתעלות המוצבים, הצליחו כוחות צה"ל לכבוש את צומת רפיח בבוקר ה-1 בנובמבר. על אופן ניהול הקרב חלוקות הדעות: מאיר פעיל, שפיקד בקרב על גדוד 51 של גולני וכתב מאוחר יותר מחקר שהשווה את קרבות רפיח במלחמת העצמאות ובמלחמת סיני, כתב: "בקרב רפיח במבצע "קדש" - קשה למצוא ולו מפקד אחד שפעל באותו יום בדיוק לפי התוכנית. כמעט כל התוכניות השתבשו במהלך הקרב, אולם על אף זאת בוצעו כל המשימות בשלמות ובמהירות". לעומתו, ההיסטוריון מוטי גולני טען כי "במלחמת סיני, זה שאני מגיע לדיין עצמו ולהתנהגות שלו כרמטכ"ל במלחמה, היה קרב אחד מוצלח שהיה מתוכנן וגם בוצע על פי התכנון, עם פיקוד אוגדתי כמו שצריך, זה הקרב של אוגדה 77 של לסקוב, מה שנקרא "קרב רפיח", שבו חטיבה 27 של בר-לב, נעה קדימה עם השריון ובעקבותיה באה חטיבת חיל רגלים גולני ועשו שם איזשהו קרב מסודר שבאמת הסתיים יחסית מהר" ‏.‏[9]

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת ששת הימים הגנה על המערך דיוויזית חי"ר 7 של הצבא המצרי שהייתה מצוידת ב-82 טנקים, ב-112 קנים ארטילריים ובתותחי נ"ט רבים. דיוויזיה זו ישבה במערכי רפיח בשיח' זוויד ובג'יראדי כשברצועת עזה נערכו חטיבות פלסטיניות. בחזית המתחמים המצריים היו פרושים שדות מוקשים ‏‏‏[10]. את המערך המצרי התקיפה אוגדה 84 בפיקודו של ישראל טל שהיה באותה עת מפקד גייסות השריון ומפקדת האוגדה הייתה למעשה מפקדת הגיס. אוגדה 84 כללה את חטיבת השריון 7 בפיקוד שמואל גונן שנועדה לתקוף את חלקו הצפוני של המתחם המצרי, חטיבת הצנחנים בפיקוד רפאל איתן שנועדה לתקוף את חלקו הדרומי וחטיבת שריון במילואים 60 בפיקוד מנחם אבירם שנועדה לעתודה בשלב הראשון של הקרב. כמו כן, כלל הכוח האוגדתי גם כוח סיור בפיקוד ישראל גרנית, אגד ארטילרי בפיקוד צבי נשר, גדוד הנדסה וכוחות מסייעים של חימוש, רפואה והספקה. לרשות הכוח הישראלי עמדו כ-300 טנקים, רובם מדגמים חדשים.

כדי להימנע ככל האפשר מהעיכובים הכרוכים בפריצת שדות המוקשים תוכננה ההתקפה הישראלית להתבצע מהאגפים הצפוני והדרומי. ב-5 ביוני 1967 ב-08:45 פרצה חטיבה 7 לרצועת עזה מול חן יונס ולאחר שהתגברה בקרב קצר ועז שגבה נפגעים רבים בקרב הכוח הישראלי (כולל מפקד גדוד שנהרג), על כוחות של החטיבה הפלסטינית 108, המשיכה בדרכה מערבה, לכיוון רפיח ‏‏‏[11]. כוונתה הייתה לאגוף את המערך המצרי מצפון ולתוקפו מהצפון ומעורפו המערבי, אך נתברר כי מגנן הנ"ט של חטיבה 16 המצרית פרוש צפונה מעבר למה שסברו תחילה. בקרב קשה שהתחולל בצהרי אותו יום הצליחו שני גדודי הטנקים הישראלים להבקיע את המערך המצרי בצפון אך סבלו אבידות קשות. הגדוד השלישי נע בטור עורפי על הציר הראשי במטרה להימנע מפריצת שדות המוקשים ‏‏‏[12].

חטיבת הצנחנים, שהייתה רכובה על גבי זחל"מים נותקה מגדוד הטנקים 46 (מחטיבה 401) שסופח אליה והתקשתה בכיבוש יעדיה ללא סיוע השריון. גדוד 46 אגף את המתחם המצרי מדרום תוך שהוא יורה לכיוונו על מנת שהמצרים ישיבו באש שתזהה את מיקומם המדויק. מטרה זו אמנם הושגה בחלקה, אך הגדוד לא גילה חטיבה מצרית שהייתה ערוכה בדרום המתחם. הוא הרחיק בתנועתו מערבה וניהל קרב באזור כפר שן בו השמיד 20 טנקי סטלין ופגע בארטילריה מצרית. חטיבת הצנחנים, שהשתלטה בינתיים על מספר מוצבים, כותרה על ידי המצרים ונמצאה במצב קשה. מפקד האוגדה שלח לעזרתה את גדוד החרמ"ש של חטיבה 60 ואת פלוגת החרמ"ש שעסקה בהשתלטות על העיירה רפיח, אך היו אלו הטנקים של גדוד 46 ששבו מזרחה ופרצו לפנות ערב את טבעת הכיתור. למרות שהכוח הישראלי סבל מנפגעים רבים וממחסור בתחמושת ובדלק הצליח הכוח הישראלי להתגבר על הכוח המצרי בקרב שנערך בשעות החשיכה וכבש את המוצבים הדרומיים. לטענת רנדולף ווינסטון צ'רצ'יל, היו למצרים 1,500 הרוגים בגזרת הלחימה של חטיבת הצנחנים בעוד שלכוח הישראלי היו 70 הרוגים. הם הגדירו את הלחימה הישראלית בקרב רפיח במילים: "מערכת רפיח-אל עריש נוהלה על ידי הישראלים "בלי להתחשב במחיר"" ‏‏‏[13].

חטיבה 60, שכמו חטיבת הצנחנים יצאה משטחים בחולות חלוצה, הופנתה בצהרי ה-5 ביוני לציר שעבר בחולות מדרום לזירת הקרב, מתוך מטרה לתקוף את מעבר הג'יראדי, אולם נתקלה בקשיי עבירות ולא באה לידי ביטוי בקרב רפיח.

לאורך כל הקרב, ובמיוחד בחלקו הראשון, סייע חיל האוויר הישראלי בתקיפת סוללות ארטילריה מצריות על ידי טייסת פוגה מגיסטר בפיקוד אריה בן-אור.‏‏‏[14]

ניצחונה של אוגדה 84 בקרב זה, הונצח בשירו של יורם טהר-לב (בביצוע אריק לביא), קרב רפיח.

Cquote2.svg

באנו שחורים כפיח
באנו קרועים אבל,
אנו אחרי רפיח
כמו שרצית טל!
...
בחמישה ביוני
גדוד השריון פרץ

Cquote3.svg

גירוש הבדואים והקמת ימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1972 הוציאו לפועל אריאל שרון אלוף פיקוד הדרום, ומשה דיין שר הביטחון תוכנית להפקיע אדמה של 1,500 משפחות בדואיות מפתחת רפיח בנימוקים ביטחוניים. מתנגדי התוכנית טענו שמטרתה הייתה להקים התנחלויות יהודיות באזור. כ-140 אלף דונם פונו וגודרו‏[15]. הפעולה נחשפה לציבור בחודש מארס על ידי פעילי הקיבוץ הארצי בנגב. מכיוון שהפעולה בוצעה כיוזמה מקומית ללא אישור הנהגת הצבא והממשלה, הרמטכ"ל דוד אלעזר הקים ועדת חקירה. שרון ושני קצינים נוספים ננזפו על חריגה מסמכות. במרץ 1972 הוקמה ועדה בראשות אלוף משנה צבי רסקי שהמליצה על דרכים לזירוז שיקום המגורשים‏[16]. בקיץ אותה שנה עתרו הבדואים לבג"ץ בדרישה לחזור לאדמתם. במאי 1973 דחה הרכב בראשות השופט לנדוי את העתירה והצדיק את שיקולי הביטחון שבנימוקם הופקע השטח. כעבור חודשים אחדים הוחל בהקמת העיר ימית. במהלך השנים פעלה ישראל לשיקום המגורשים והציעה להם שלוש אופציות‏[17]. חלק נכבד בחרו בפיצוי כספי, וחלקם קיבלו שטחים בכפר דהנייה וליד צומת אבשלום‏[18].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קואורדינטות: 31°13′39″N 34°13′40″E / 31.2274°N 34.2278°E / 31.2274; 34.2278צומת אבשלום

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רפיח, האנציקלופדיה העברית, כרך ל"א, עמ' 294-‏295, הוצאת מסדה, תשל"ט
  2. ^ בני מיטיב, יחסי קיבוץ נירים והבדואים 1946-‏1948, פברואר 1977, אתר סנונית
  3. ^ יצחק ביילי, נתונים אודות אוכלוסי צפון סיני, פברואר 1980, באתר סנונית
  4. ^ מרדכי אליאב, ‏פתחת רפיח בתולדות ההתיישבות היהודית, קתדרה 3, פברואר 1977, עמ' 162-161
  5. ^ ‏David Tal,‏ 'War in Palestine, 1948', עמודים 453-‏455, Israeli History, Politics, and Society,‏ 2003
  6. ^ ‏אפרים תלמי, "משלטי רפיח" ב'מה ומי לכסיקון מלחמת העצמאות', עמ' 250-‏252, הוצאת דבר, 1964‏
  7. ^ נתנאל לורך, בעיית ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות, אתר סנונית
  8. ^ ‏Motti Golani,‏ Israel in search of a war: The Sinai Campaign, 1955-1956, עמודים 153-‏156, בהוצאת Sussex Academic Press,‏ 1998
  9. ^ מוטי גולני בכנס על משה דיין, מוסד הרצל, באתר אוניברסיטת חיפה
  10. ^ ‏אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, עשור שני, מפות 62-64, הוצאת כרטא והוצאת משרד הביטחון, 1980‏
  11. ^ ‏ראנדולף ווינסטון צ'רצ'יל, מלחמת ששת הימים, עמ' 78-‏92, עברית: אריה חשביה, הוצאת מסדה, 1967‏
  12. ^ שם
  13. ^ ‏ראנדולף ווינסטון צ'רצ'יל, מלחמת ששת הימים, עמ' 86, עברית: אריה חשביה, הוצאת מסדה, 1967‏
  14. ^ אלי אייל, טייסת הפוגות במלחמת ששת הימים, באתר "מרקיע שחקים"
  15. ^ עודד ליפשיץ, השיבה לרפיח, הדף הירוק, 7.2.2002
  16. ^ יזורז שיקום הבדווים שפונו, דבר, 17 באפריל 1972
  17. ^ משקמים את הבדווים, דבר, 6 בנובמבר 1974
  18. ^ פרס: ישראל כבר הקציבה 20 מליון ל"י לשיקום 40% ממשפחות הבדואים שפונו מהפתחה, דבר, 9 באפריל 1975