פתרון מדינה אחת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
מפת ארץ ישראל המציגה את הטריטוריות במחלוקת

"פתרון מדינה אחת" הוא שם כולל למגוון עמדות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כשהמשותף לכולן הוא הרעיון כי במקום הפרדת אזור ארץ ישראל שהיה בשלטון המנדט הבריטי לשתי מדינות (או מדינה ואוטונומיה), יש להקים מדינה אחת בין הירדן לים. תומכי "פתרון מדינה אחת" תומכים ביצירת מדינה אחת אשר תכלול את שטחי ישראל, יהודה ושומרון (וחלק מהתומכים, בעיקר משמאל גם כוללים בפתרון זה גם את רצועת עזה), ותכיל את כל תושביהם הערבים ותושביהם היהודים ותעניק אזרחות זהה ושוויון זכויות לכולם תחת ישות משולבת. בעוד שחלק מאמינים ב"פתרון מדינה אחת" מטעמים אידאולוגיים, אחרים מרגישים שבשל המציאות בשטח, זהו הפתרון המעשי היחידי.

בישראל, קבוצת תומכים אחת ברעיון זה באה מקרב חסידי רעיון ארץ ישראל השלמה וקבוצת תומכים שנייה מגיעה ממחנה השמאל הרדיקלי. אף על פי שבמשך שנים האפשרות ליישום פתרון מסוג זה נידונה רבות, נכון לעשור השני של המאה ה-21 הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים" מקובל הרבה יותר בציבור.‏[1] בנובמבר 2007 בוועידת אנאפוליס הסכימו ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית כי זהו הפתרון הרלוונטי לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולא פתרון המדינה המשותפת.

מצדדי פתרון שתי מדינות לשני העמים טוענים שבהיעדר פתרון פוליטי מוסכם, תגיע ארץ ישראל למצב בו שתי הישויות הפוליטיות בה (מדינת ישראל והרשות הפלסטינית) יהיו כה שלובות זו בזו עד שלא ייתכן פתרון אחר זולת מדינה אחת גדולה (שיכולה להיות באופיה פדרציה). תומכי גישה זו מציינים שבשטחים שבהם שולטת ישראל כבר קיים רוב שאינו מיוצג פוליטית, ובשטח מדינת ישראל קיים מיעוט ההולך וגדל של אנשים שעשויים לתמוך במדינה אחת - ערביי ישראל.

תולדות הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכסוך הישראלי-פלסטיני

האזור שבין הים התיכון ונהר הירדן, מוכר כיום לרבים כ"ארץ ישראל" ולאחרים כ"פלסטין", נשלט על ידי קבוצות לאומיות שונות לאורך ההיסטוריה. מספר קבוצות, אשר כוללת את הכנענים, שבטי ישראל, הבבלים, הפרסים, היוונים, הרומאיים, הביזנטים, שושלת בית אומיה, שושלת בית עבאס, הטורקים, הצלבנים, והממלוכים שלטו באזור בתקופות שונות. משנת 1516 עד לסוף מלחמת העולם הראשונה, האזור נשלט על ידי האימפריה העות'מאנית.

בין השנים 1915 עד 1916 הנציב הבריטי העליון במצרים, סר הנרי מקמהון, התכתב עם חוסיין איבן עלי, אבי תנועת הפאן-ערביות. במכתבים הללו, אשר נודעו לאחר מכן כמכתבי חוסיין-מקמהון, סר הנרי מקמהון הבטיח לחוסיין איבן עלי ותומכיו הערביים שטח של האימפריה העות'מאנית תמורת עזרה בגירוש הטורקים העות'מאניים מהאזור. חוסיין הבין זאת כהתחייבות להעביר את השליטה באזור ארץ ישראל לערבים, אף על פי שסר הנרי מקמהון והממשלה הבריטית טענו שפלסטין הוצאה מהשטח אשר הובטח לו.

בשנת 1916 בריטניה וצרפת חתמו על הסכם סייקס-פיקו, אשר חילק את המושבות של האימפריה העות'מאנית בינם. תחת הסכם זה, נקבע כי הטריטוריה בה שוכנת ארץ ישראל תישלט על ידי בריטניה. בשנת 1917 מכתב מארתור ג'יימס בלפור לברון וולטר רוטשילד, אשר מוכרת כהצהרת בלפור הממשלה הבריטית הבטיחה "הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה", אך באותו הזמן גם דרשה "שלא ייעשה דבר שעשוי יהיה לפגוע בזכויותיהם האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות בפלשתינה".

בשנת 1922 חבר הלאומים נתנו לבריטניה מנדט על האזור. כמו כל מנדט חבר הלאומים, ניתן בכך מנדט (ייפוי כוח) לבריטים לשלוט באופן זמני על הטריטוריה. המנדט הבריטי הכיר בהצהרת בלפור וקבע כי הממשלה "תקל על ההגירה היהודית" אף שבאותו הזמן "היא תבטיח שהזכויות של שאר האוכלוסיות באזור לא יופלו לרעה".

מחלוקות על ההגירה היהודית לארץ ישראל וכמו גם הסתה מצד אמין אל-חוסייני הובילה לפרוץ האלימות בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית במאורעות תר"פ בשנת 1920. מעשי אלימות נוספים פרצו שוב בשנת 1921 במהלך פרעות תרפ"א. בתגובה למעשי האלימות הללו, בריטניה הקימה את ועדת הייקרפט. האלימות פרצה שוב בשנת 1929 במאורעות תרפ"ט, בטבח חברון, ובטבח צפת. בעקובות מאורעות תרפ"ט, הבריטים מינו ועדה נוספת - "ועדת שאו" אשר פעלה תחת סיר וולטר שאו. הדו"ח של ועדת שאו ייחס את האלימות ל"איבה אשר קיימת מצד הערבים כלפי היהודים כתוצאה מאכזבה הפוליטיות והלאומיות שלהם ומתוך פחד לעתידם הכלכלי".

גל אלימות נוסף המכונה המרד הערבי הגדול פרץ בין השנים 1936 - 1939. הבריטים מינו את ועדת פיל בין השנים 1936 עד 1937 כדי לשים קץ לאלימות. ועדת פיל קבעה כי רק חלוקה של הטריטוריה תשים קץ לאלימות ולפי כך הציעה הוועדה על חלוקה אפשרית של ארץ ישראל. בקרב ההנהגה היהודית בישראל לא הייתה קיימת הסכמה כללית לגבי תוכנית החלוקה. בעוד שההנהגה היהודית קיבלה את הצעת החלוקה, לא כל החברים בה אישרו את החלוקה כפי שהוצעה על ידי ועדת פיל. ההנהגה הערבית דחתה את החלוקה של ועדת פיל בשלמותה. החלוקה המתכוננת ננטשה, ובשנת 1939 בריטניה הוציאה קובץ תקנות אשר נקרא הספר הלבן.

הספר הלבן של שנת 1939 ניסה לענות על הדרישות הערביות לגבי ההגירה היהודית לארץ ישראל דרך הגבלת כמות המהגרים ל- 10,000 מהגרים יהודיים לשנה בתקופה שבין השנים 1939 עד 1944. אחרי 1944 לפי הספר הלבן לאחר 1944 יידרש הסכמה מצד הערבים להמשך ההגירה היהודית לארץ ישראל. הספר הלבן של 1939 נתפס על ידי ההנהגה היהודית כביטול של עקרונות הצהרת בלפור ובשל הרדיפה היהודית בשואה, יהודים המשיכו להגר באופן בלתי חוקי, תקופה אשר מכונה ההעפלה.

האלימות המתמשכת והמחיר הכבד אותו גבתה מלחמת העולם השנייה גרמה לבריטניה לפנות את העניין ארץ ישראל לאו"ם בשנת 1947. באסיפה הכללית של האו"ם, הוחלט לחלק את הטריטוריה למדינה יהודית ומדינה ערבית. הקהילה היהודית קיבלה תוכנית החלוקה של האו"ם, והכריזה על עצמאותה כמדינת ישראל בשנת 1948. ההנהגה הערבית דחתה את תוכנית החלוקה המתכוננת, ושישה צבאות ערב אשר כללו את לבנון, סוריה, עיראק, ירדן, מצרים וסעודיה, התקיפו את ישראל בשנת 1948. המלחמה, אשר ידועה לישראלים כמלחמת העצמאות ולפלסטינים הנכבה ("האסון"), הביאה להקמתה של מדינת ישראל כמו גם לכך שפליטים פלסטינים רבים לא יכלו לחזור לאדמתם לאחר המלחמה.

התפתחות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופי המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גישות למדינת ישראל

הימין הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב תומכיה הישראלים-ימניים של "פתרון מדינה אחת" נמצאת קבוצת תומכי ארץ ישראל השלמה אשר שואפים למדינה אחת יהודית בכל רחבי ארץ ישראל המנדטורית. קבוצה זאת סוברת שפתרון זה צריך לכלול הסדר של המאזן הדמוגרפי בין יהודים ללא-יהודים (המכונה בפיהם "האיום הדמוגרפי") באמצעים שונים, כגון:

  • העברת כל ערביי יהודה, שומרון ועזה למדינה ערבית אחרת (פתרון המכונה "טרנספר").
  • מניעת אזרחות ישראלית מהתושבים הערבים או הענקת אזרחות מוגבלת, ללא הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון.
  • עידוד הגירת הערבים על ידי תמריצים כלכליים.

לאחר ההתנתקות מרצועת עזה והשתלטות החמאס על השטח, התומכים ברעיון המדינה האחת אינם כוללים את הרצועה כחלק מהשטח המיועד למדינה האחת.

השמאל הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומכיה היהודים של "פתרון מדינה אחת" במחנה השמאל מתחלקים לשתי קבוצות. האחת שואפת להקמה של מדינה דמוקרטית המחויבת באופן שווה לכל אזרחיה ("מדינת כל אזרחיה"), נטולת מחויבות מיוחדת ללאום זה או אחר. השנייה מצדדת ברעיון הבית הלאומי - קרי, מדינה בעלת מחויבות מיוחדת לעם היהודי, אך באופן שאינו מפלה לרעה את אזרחיה הלא יהודים של המדינה.

הפרשנות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו בשמאל הישראלי, אישים וגופים שונים בחברה הפלסטינית הביעו תמיכה בכך שהמדינה האחת תהיה בלבד מדינת כל אזרחיה.

קבוצות קומוניסטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – קומוניזם

קומוניסטים משני צדדי המתרס הביעו תקווה להקמת מדינה אחת, בעלת שלטון קומוניסטי.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פתרון מדינה אחת" זכה לביקורות רבות גם מקרב האוכלוסייה הישראלית וגם מקרב האוכלוסייה הפלסטינית בשל מגוון סיבות. העיקריות שבהן:

  • לנוכח היסטוריה - תחת המנדט הבריטי, האלימות פרצה בשנת 1920, 1921, 1929 ובין השנים 1936 - 1939 אף על פי שבאותה התקופה היה קיימת באזור מדינה אחת, וב-1937 ועדת פיל המליצה על חלוקת הטריטוריה כדרך היחידה לסיים את הסכסוך המתמשך. הסדרים דומים ביוגוסלביה ולבנון נכשלו ויצרו רק קונפליקטים נוספים.
  • עדיפות לפתרון "שתי מדינות לשני עמים" - בסקר משנת 2007 עלה כי 70% מהישראלים ציינו שהם תומכים בפתרון "שתי מדינות לשני עמים"‏[2]. הסקרים מסמנים שקיים גם רוב בקרב האוכלוסייה הפלסטינית אשר תומך בפתרון "שתי מדינות לשני עמים"‏[3]. חלק מהביקורת אשר נובעת מסקרים מסוג זה טוענת שמשום ש"פתרון מדינה אחת" נוגד את השקפותיהם של הרוב בקרב האוכלוסייה הישראלית והאוכלוסייה הפלסטינית, אסור לכפות פתרון זה עליהם.

רבים מהמתנגדים לחזון זה מקרב האוכלוסייה המוסלמית טוענים כי פתרון זה נוגד את החזון בו המדינה האחת אשר תשלוט בשטחים אלו תהיה מדינה אסלאמית אשר תשלוט תחת חוקי האסלאם או חוקי השריעה. אחרים טוענים כי פתרון זה נוגד את החזון הפאן-ערבי. אף על פי כן, הרעיון עדיין נהנה מהתמיכה של בערך רבע מציבור הבוחרים הפלסטיני [2].

רבים מהמתנגדים לחזון זה מקרב האוכלוסייה היהודית-ישראלית טוענים כי פתרון זה יסכן את ביטחונה של האוכלוסייה היהודית בישראל ואת צביונה היהודי המובהק של מדינה ישראל. כהוכחה לסכנות התמונות במהלך זה, מתנגדים אלו מצביעים על המהומות הערביות אשר היו מכוונות נגד האוכלוסייה היהודית לפני הקמת מדינה ישראל ב-1948, ועל האלימות הנוכחית של שתי האינתיפאדות, אשר רבים מהיהודים הישראלים מרגישים שהסיבה להיווצרותם טמונה ברגשות האנטישמיים של הפלסטינים כלפי האוכלוסייה היהודית. אחרים מתנגדים לפתרון זה על רקע דתי, ומאמינים שלעם היהודי יש זכויות אקסקלוסיביות לקרקע מערבה מהירדן (ובמקרים מסוימים, אף הרבה יותר). חלק מהיהודים הישראליים תומכים בפתרון מדינה אחת: בסקר משנת 2000 אשר התבצע לאחר פרוץ האינתפאדה השנייה מצא ש- 18% מהיהודים הישראליים תמכו באותה העת ב"פתרון מדינה אחת". [3]

כמו כן, בקרב היהודים קיים חשש מרוב ערבי במדינה האחת (בהנחה שהיא תהיה דמוקרטית), וחשש זה מרתיע יהודים רבים מלצדד בפתרון זה. כך למשל פורסם שבסוף 2011 גרו ממערב לירדן לפחות 12 מיליון תושבים‏[4], מהם 5.9 מיליון יהודים‏[5] ולפחות 5.8 מיליון ערבים‏[6].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף הלר, מ'ברית שלום' לאיחוד: יהודה לייב מאגנס והמאבק למדינה דו-לאומית, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"ד.‏[7]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סקר מכון טרומן, מרץ 2010, עלייה לעומת שנה קודם בסקר מכון רפי סמית.
  2. ^ Poll: 70% of Israelis back 2-state pact, 63% oppose Golan pull-out, Haaretz
  3. ^ [1]
  4. ^ עקיבא אלדרהממשלה מודה: אין כבר רוב יהודי בין הירדן לים, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2012
  5. ^ הירחון הסטטיסטי לישראל, 9/2012‏
  6. ^ הירחון הסטטיסטי מצביע על 300 אלף שאינם יהודים או ערבים
  7. ^ ביקורת: תמר הרמן, ‏כעוף החול – לתולדות הגישה הדו-לאומית, קתדרה 113, ספטמבר 2004, עמ' 196-192.