שתי מדינות לשני עמים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"פתרון שתי מדינות לשני עמים" הוא שם כולל למגוון עמדות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני המציעות פתרון לסיום הסכסוך על ידי חלוקת ארץ ישראל, והקמתה של מדינה פלסטינית לצד המדינה היהודית, מדינת ישראל, בשטח שבין הים התיכון לנהר הירדן.

מפה המציגה את אזור הגדה המערבית ורצועת עזה נכון לשנת 2007. קיים קושי רב בהשגת הסכמה על גבולות קבע אשר יהיו מקובלים על שני הצדדים על מנת ליישם את פתרון שתי מדינות לשני עמים.

המדינה הפלסטינית תעניק לתושבים הפלסטינים אזרחות ופליטים פלסטינים יוכלו להגר אל שטחי המדינה החדשה ולקבל בה אזרחות. בפני האזרחים הערבים המתגוררים במדינת ישראל תהיה האפשרות להישאר בישראל או להגר למדינה הפלסטינית החדשה ולקבל את אזרחותה.

פתרון זה נוגד אופציות אחרות שהועלו, בעיקר אופציית "פתרון מדינה אחת" (או הקמת שני גופי ממשל שונים במדינה אחת), תוכנית הקנטונים, ופתרון הטרנספר (לפיו כל צד המעורב בסכסוך מעוניין לגרש את הצד השני מאדמות ארץ ישראל) אם כי לא נוגד חילופי אוכלוסין או פינוי יישובים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למגוון ההצעות השונות שהוצעו ליישום פתרון זה קיימת היסטוריה ארוכה.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה והתמוטטות האימפריה העות'מאנית, באפריל 1920, חולקו בועידת סן רמו שטחי האימפריה העות'מאנית שנכבשו במלחמת העולם הראשונה בין מדינות ההסכמה המנצחות. בריטניה קיבלה את המנדט על ארץ ישראל. כמו כן, החליטה הוועידה לכלול במנדט את הצהרת בלפור ולהטיל על בריטניה, כמעצמה המנדטורית, את האחריות למימוש ההצהרה. על פי נוסח ההתחייבות המקורי של המנדט, אמור היה לקום בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, בשטח בו ריבוניות מאז אמצע המאה ה-20 מדינת ישראל, ממלכת ירדן, הרשות הפלסטינית ורצועת עזה. כבר בתחילת המנדט הפרידו הבריטים את שטחה של עבר הירדן מהשטח המקורי שיועד למדינה היהודית, והוא הובטח לישות ערבית לכשתקום. ב-1946 קיבלה ממלכת ירדן עצמאות על שטח זה.

הדו"ח של ועדת פיל משנת 1937 המליץ על חלוקה נוספת של ארץ ישראל, והפעם, חלוקת השטח שנותר למדינה היהודית ממערב לירדן, לאחר החלוקה הקודמת שניתקה ממנו את עבר הירדן, לשלושה חלקים: יהודי, ערבי ותחום קטן יחסית אשר ישאר תחת המנדט הבריטי או תחת שליטה בינלאומית, אשר יכלול בין היתר את ירושלים. הדו"ח אף כלל שינוי מהותי במדיניות הבריטית - ההצעה לטרנספר 225,000 ערבים משטחי ארץ ישראל המערבית וזאת בניגוד להבנות 1917 כניסוחן בהצהרת בלפור: "במפורש הובן ששום אפליה לא תעשה אשר תפגע לרעה בזכויותיהם האזרחיות או בזכויותיהם הדתיות של האזרחים הלא-יהודים אשר ישבו בארץ ישראל, או בזכויות ובסטטוס הפוליטי לו זוכים היהודים בכל ארץ אחרת". בצד היהודי היו חילוקי דעות בנוגע למסקנות הוועדה ולבסוף התקבלה הצעת החלוקה לשתי מדינות. בצד הערבי דחו את המסקנות וסירבו לחלוק את הארץ עם היהודים.

בשנת 1947 הוצע שוב לחלק את ארץ ישראל המערבית כחלק מתוכנית החלוקה של האו"ם. תוכנית זו הציעה לחלק את ארץ ישראל לשלושה אזורים כאשר ירושלים תהיה בשליטה נפרדת, תחת שליטה בינלאומית. אף על פי שהצעה זו התקבלה על ידי ההנהגה היהודית כאשר הוצעה, ההצעה נדחתה מצד מדינות ערב ומצד הנהגת ערביי ארץ ישראל אשר יצאו למלחמה, תחילה ביישוב ומאוחר יותר במדינת ישראל, לשם השתלטות ערבית על הארץ בכוח הזרוע. סופה של המלחמה ניצחון ישראלי והקמת מדינת ישראל.

בישראל, מיד לאחר מלחמת ששת הימים העלה שר העבודה דאז יגאל אלון את תוכנית אלון שהמליצה לממשלה להעביר את רובם המוחלט של שטחי יהודה ושומרון, חבל עזה וסיני לתושבי האזור הערבים שיוכלו לבחור בין כינונה של ישות עצמאית לבין חבירה לממלכה ההאשמית. תוכנית אלון לא התקבלה רשמית על ידי ממשלת אשכול ולא על ידי הממשלות שקמו אחריה. בד בבד הגיש חבר הכנסת אורי אבנרי הצעה לסדר היום של הכנסת לדיון ביוזמת הקמת מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו במלחמה. ההצעה נדחתה. בשנים הסמוכות לאחר המלחמה, הן בישראל והן בקרב הפלסטינים, ההתנגדות להקמת מדינה פלסטינית הייתה חוצת מחנות - ישעיהו ליבוביץ', גולדה מאיר וישראל אלדד מהצד הישראלי, וגם הוועד המרכזי של פת"ח מהצד הפלסטיני, התנגדו כולם להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, מטיעונים שונים ועם תוכניות מדיניות חלופיות וסותרות - מסיפוח מלא לישראל, דרך אוטונומיה חלקית לפלסטינים, ועד השבת השטחים שנכבשו לממלכת ירדן[1].

רק בשנת 1969 החלו דיבורים מפורשים בחוגי אש"ף על האפשרות של הקמת מדינה פלסטינית. גם בישראל התפתחה ההתייחסות לרעיון כאל רעיון חיובי בראשית שנות השבעים, כאשר אנשי שמאל כמו לובה אליאב, יוסי שריד ושלמה אבינרי התייחסו בחיוב לרעיון - אם כי בקרב הממשלה שררה תמיד התנגדות להתבטאויות אלו. גם בסוף שנות השבעים עדיין התנגדו במפלגת העבודה לפתרון שתי המדינות ולמהלכי האוטונומיה שקידמו אותו. הסיסמה "ישראל, פלסטין - שתי מדינות לשני עמים" הומצאה על ידי רק"ח וחד"ש והייתה לסיסמת הבחירות של חד"ש ב-1981.

ההחלטות של מועצת הביטחון של האו"ם משנת 1976 תמכו ב"פתרון שתי מדינות לשני עמים" על סמך קו הגבול ששורטט בהסכמי שביתת הנשק ואושר בהצבעה על ידי ארצות הברית. פתרון זה זכה לתמיכה גורפת בעצרת הכללית של האו"ם מאז אמצע שנות השבעים. הצעות שונות של מדינת ישראל לפלסטינים, כפי שהוצגו ב-1993 על ידי שמעון פרס ויצחק רבין, ב-2000 על ידי אהוד ברק, ב-2008 על ידי אהוד אולמרט וב-2009 על ידי בנימין נתניהו כללו פתרון של שתי מדינות לשני עמים.

חלק מהפלסטינים, כמו גם חלק ממדינות ערב ציינו שהם היו מקבלים את "פתרון שתי מדינות לשני עמים" אם יתבסס על הגבולות אשר היו קיימים לפני 1967 (אך חלקם דורשים בנוסף את זכות השיבה). אף על פי כן, ארגון החמאס, ארגון החזבאללה ואיראן ממשיכים לקרוא ל"שחרור" של כל שטחיה ההיסטוריים של פלסטין (ארץ ישראל) מ"הישות הציונית".

חמאס הציע בקיץ 2008 הודנה לעשר שנים בתנאי שישראל תיסוג לקווי 1967. את סיום הסכסוך ופתרון הקבע מותיר חמאס בידי הדורות הבאים כאשר נקודת המוצא למשא והמתן העתידי תהיה מדינת ישראל בגבולות 1967. חמאס מסרב לשנות את כתב האמנה שלו, הקורא להשמדתה של המדינה היהודית והחלפתה בתאוקרטיה איסלמית.

ההתפתחויות בשנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-90 של המאה ה-20 חזר הדיון בסוגיית "פתרון שתי מדינות לשני עמים" להיות רלוונטי. כתוצאה ממגעים דיפלומטיים נרחבים הגיעו הצדדים המעורבים לשלבי משא-ומתן - בשנת 1993 בהסכמי אוסלו, בשנת 2000 בפסגת קמפ דיוויד, ובשיחות בטאבה בינואר 2001. אף על פי כן, שום הסכם סופי לסיום הסכסוך לא הושג בין הצדדים.

מגוון רחב של הצעות הועלו במסגרת המשא ומתן ביניהם הקמתה של מדינה פלסטינית אשר תשלוט בכל הגדה המערבית וברצועת עזה או בחלקים נרחבים מהשטחים הללו. בחלק מההצעות אשר הועלו בשיחות בין הצדדים הועלתה ההצעה שמדינת ישראל תיסוג משטחים מוסיימים אשר בשליטה ישראלית.

ישראלים רבים מאמינים כי "פתרון שתי מדינות לשני עמים" יושם עוד בשנת 1922 כאשר הבריטים הקימו בעבר הירדן אשר היווה 75% מן השטח אשר היה תחת המנדט הבריטי, את מה שהפך בהמשך לממלכת ירדן - מדינה בעלת אכלוסייה ערבית מובהקת.

חלק מהפוליטיקאיים הישראלים, ביניהם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, טוענים כי במסגרת "פתרון שתי מדינות לשני עמים" שבה יוענקו למדינה הפלסטינית ריבונות עצמאית יהיה צורך לכפות על המדינה הפלסטינית לוותר על אספקטים מסוימים אשר אמורים להינתן לה כמדינה ריבונית אשר יאיימו על קיומה של מדינת ישראל. נתניהו טוען בין היתר שיהיה צריך להגביל את יכולתה של המדינה הפלסטינית לייבא כלי נשק. ההנהגה הפלסטינית סבורה כי במסגרת "פתרון שתי מדינות לשני עמים" אשר תסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני אין מקום להשקפות מסוג זה אשר יגבילו את הריבונות של המדינה הפלסטינית.

14 בספטמבר 2010 - דיונים בשארם א-שייח' בין נתניהו ומחמוד עבאס, נשיא הרשות הפלסיטינית, בחסות שרת החוץ האמריקאית, הילרי קלינטון

"פתרון שתי מדינות לשני עמים" נדונו גם על ידי הסעודים וההנהגה האמריקאית [1]. בשנת 2002, יורש העצר והשליט דה פקטו של ערב הסעודית דאז, המלך עבדאללה בן עבד אל-עזיז, העלה את יוזמת השלום הסעודית. הצעה זו זכתה לתמיכה גורפת מצד המדינות החברות בליגה הערבית. הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש הודיע כי הוא תומך בהקמת מדינה פלסטינית, ובכך קידם את החלטה 1397 של מועצת הביטחון של האו"ם אשר תומכת ב"פתרון שתי מדינות לשני עמים".

בשנת 2002 הוקם ארגון קול אחד שמטרתו קידום הנושא. מטה הארגון ממקום בניו יורק ובנוסף פעולים סניפים בישראל וברשות הפלסטינית.

בועידת אנאפוליס בנובמבר 2007 הישראלים, הפלסטינים והאמריקאיים - כולם הסכימו כי "פתרון שתי מדינות לשני עמים" יהיה הבסיס למשא-ומתן העתידי ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ב-5 ביולי 2009 הכריז ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו: "הבאנו הסכמה לאומית על המושג שתי מדינות לשני עמים"‏‏‏[2].

בספטמבר 2010, החל סבב שיחות שלום בין ישראל לפלסטינים, בתיווכו של ממשל אובמה. המטרה האולטימטיבית של השיחות הישירות היא להגיע להסדר סופי ורשמי לסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי יישום פתרון מסוג שתי מדינות לשני עמים עבור העם היהודי והעם הפלסטיני בשטחי ארץ ישראל.

ביקורת על רעיון שתי המדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפתרון סופג ביקורת הן מכיוונים פרקטים, והן מכיוונים מהותיים. הביקורת הפרקטית נובעת מהטענה ששטחה של הארץ קטן מדי בשביל לקיים שתי מדינות נפרדות, ושהתלות הכלכלית כמו גם התלות במשאבי הטבע, ובעיקר במים, בין שתי האוכלוסיות גדולה מדי. בנוסף, על-פי חלק מהמתנגדים, הפתרון לא יפתור את הסכסוך ויצור מצב שמדינת פלסטין תהיה מדינת אויב.

ביקורת מימין נוגעת לעובדה שלמעשה רעיון שתי המדינות כולל בתוכו רעיון העתקה בכפייה רק של האוכלוסייה היהודית שגרה בהתנחלויות הממוקמות בשטחים שאמורים להיות חלק מהמדינה הפלסטינית, בעוד שערביי ישראל, הפלסטינים המתגוררים בשטח המדינה היהודית, לא יידרשו לעזוב את בתיהם. בכך, טוענים המבקרים, ייווצר מצב לא שיוויוני בו מדינת לאום אחת - זו הפלסטינית, תהיה ללא קבוצת מיעוט יהודית בתוכה, בעוד מדינת לאום אחרת - זו היהודית, תמשיך להכיל בקרבה מיעוט לאומי פלסטיני גדול. עם זאת, מעמדם של תושבי ההתנחלויות הוא של תושבי מדינת ישראל, ולא של תושבי הרשות הפלסטינית, ולכן ההקבלה בין מצבם לבין מצבם של ערביי ישראל, שגם הם תושבי ישראל, אינה מלאה.

ביקורת מהשמאל באה מגופים קוסמופוליטיים ומגופים אינטרנציונליסטים אשר מתנגדים לכינון מדינות לאום, ומאמינים בחיים משותפים.

תנועות הפועלות למימוש הרעיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל ישנן תנועות רבות הפועלות למען הקמת מדינה פלסטינית, גם אם אין בה מימוש מלא והיפרדות בין ישראל לפלסטינים:

  • שלום עכשיו מגדירה את מטרתה כ"שכנוע דעת הקהל בישראל ושכנוע ממשלות ישראל, בצורך ובאפשרות להשגת שלום צודק ופיוס היסטורי עם העם הפלסטיני ועם מדינות ערב השכנות - וזאת בתמורה לפשרה טריטוריאלית ועל יסוד העיקרון של שטחים תמורת שלום".
  • יוזמת ז'נבה היא הצעה להסכם קבע ישראלי-פלסטיני שאותו ניסחו צוותים לא רשמיים בראשות יאסר עבד-רבו ויוסי ביילין בפיקוח ובתמיכה של ממשלת שווייץ. המסמך נחתם בשנת 2003 והוא מתבסס לדברי יוזמיו על מתווה קלינטון מדצמבר 2000.
  • תנועת "קול אחד" פועלת גם בישראל וגם ברשות הפלסטינית מאז שנת 2002 ל"העצמת קולו של הרוב המתון בישראל וברשות הפלסטינית, המייחל לסיום הסכסוך על-בסיס פתרון שתי מדינות לשני עמים". היא מפעילה תאי פעילות סטודנטיאליים בקמפוסים ברחבי הארץ וכן בגדה המערבית וברצועת עזה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חגי סגל, "בדרך לפלסטין", 5.6.2009, מקור ראשון
  2. ^ ‏מיה בנגל, נתניהו: הבאנו הסכמה על "שתי מדינות לשני עמים", 5.7.2009, באתר nrg מעריב