בעיית הפליטים הפלסטינים
בעיית הפליטים הפלסטינים היא שאלת מעמדם וגורלם של ערביי ארץ ישראל אשר יצאו את תחומי המנדט הבריטי ומדינת ישראל במהלך מלחמת העצמאות ("הנכבה"), ומעט גם במלחמת ששת הימים, וכן צאצאיהם, שמדינת ישראל מנעה את שיבתם לבתיהם בתום המלחמה. רבים מן הפליטים וצאצאיהם חיים במחנות הפליטים, בערים ובכפרים ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, בירושלים המזרחית, בירדן, בלבנון ובסוריה וכן במדינות אחרות בעולם.
מדינות ערב סירבו לסייע ביישוב הפליטים בשטחם, מחשש שצעד כזה יתפרש כהשלמה עם קיום מדינת ישראל ויחליש את המאבק בה [1]
להבדיל משאר פליטי העולם המטופלים על ידי נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR), בעלי סטטוס של פליטים פלסטינים מטופלים על ידי אונר"א - סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים (UNRWA). בערך זה המונח "פליט" מתייחס לפליט לפי הגדרת אונר"א[2] . בתור שכאלה הפליטים הפלסטינים הם אוכלוסיית הפליטים היחידה בעולם שבה גם צאצאי הפליטים ובני-זוגם זכאים למעמד של פליט. הגדרת הפליטים של אונר"א אף אינה מחריגה ממצבת הפליטים את אלה מהם שקיבלו אזרחות במקום מושבם החדש או את אלה שביצעו פשעים שונים או אף פעלו נגד מטרות האו"ם (תנאים שיכולים לפסול זכאות של פליטים רגילים). המנדט שניתן לאונר"א, בניגוד למנדט הנציבות, אינו כולל טיפול בהשבת הפלסטינים למקום ממנו יצאו[3].
אוכלוסייה נוספת הקשורה במונח הם אלה מערביי ישראל שעזבו את ביתם הקבוע כתוצאה מהמלחמה אך עדיין נותרו בתחומי מדינת ישראל.
סמל מוכר של המאבק על זכויות הפליטים הינו מפתח המייצג את זכויותיהם על הבתים והקרקעות אשר נעזבו.
תוכן עניינים |
[עריכה] מספר הפליטים
לפי אוריה שביט וג'לאל בנא, ב-1949 מנתה האוכלוסייה הפלסטינית 1.38 מיליון בני אדם, מהם 730 אלף פליטים[4]. על פי נייר העמדה של מרכז מציל"ה[3] במהלך מלחמת העצמאות עזבו את מדינת ישראל בין 600,000 ל 700,000 פלסטינים. כאשר הוקם אונר"א ב-1950 נרשמו כ-750 אלף נפש כפליטים ברישומיו [5]. אחרי 53 שנה, נוסף לדור הראשון של הפליטים דור שני ושלישי. ריבוי טבעי מהגדולים בעולם הכפיל את מספרם פי ארבעה לפחות.
האוכלוסייה הפלסטינית מנתה נכון ל-2006 כעשרה מיליון בני אדם לפי מפקד האוכלוסין הפלסטיני ורישומי אונר"א [6]. לפי נתוני אונר"א, נציבות הסעד והתעסוקה של האו"ם המייחדת את פעילותה לפליטים הפלסטינים, מספרם נאמד כיום בין 3.7 מיליון[4] ל-4.25 מיליון.[7], לפי הערכות של גורמים פלסטינים המספר עומד על חמישה מיליון[8], ולפי הערכות של גורמים ישראליים,[4] כשלושה מיליון אם סופרים לשיטתה של אונר"א, ועל פי רות לפידות[9], אם סופרים לשיטתה של נציבות הפליטים של האו"ם שהגדרת הפליט שלה אינה כוללת את צאצאיו ושוללת את מעמד הפליט מפליטים שקבלו אזרחות במקום מושבם החדש מספר הפליטים קטן משמעותית מחצי מיליון איש.
להלן חלוקת מספר הפליטים לפי מדינות, בהתאם לנתוני אונר"א לשנת 2010:[10]
- ירדן: 1,983,733
- לבנון: 425,640
- סוריה: 472,109
- הגדה המערבית: 778,993
- רצועת עזה: 1,106,195
בנוסף למספרים אלה קיימים פליטים שאינם מתגוררים במדינות הרשומות מעלה (למשל במצרים, ערב הסעודית ומדינות המפרץ) ולא מופיעים ברישומי אונר"א כי המנדט של הארגון לא כולל מדינות אלו.
[עריכה] מרכיבים עיקריים של בעיית הפלסטינים
- זכות השיבה - התביעה לשיבה של הפליטים וצאצאיהם לתחומי מדינת ישראל נסמכת, לטענתם, על החלטת עצרת האו"ם ועל תביעה כלל ערבית. פרשנות ישראלית לסוגיה שוללת קיומה של הוראת או"ם מחייבת בנושא זה.[11]
- התביעה לרכוש - התביעה לרכוש אשר נעזב או ננטש או לפיצויים תמורתו. תביעה זו כוללת בעלות על חלק גדול מקרקעות מדינת ישראל, שהיו רכוש הפליטים והועברו לבעלות המדינה אחרי עזיבת הפליטים באמצעות חוק נכסי נפקדים וחוק רכישת מקרקעין.
- שיקום ותמיכה באוכלוסיות הפליטים אשר נמצאות לרוב במצוקה כלכלית בולטת.
- שאלת אזרחותם של הפליטים
הפלסטינים טענו לאורך השנים שזכות השיבה הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית. להוכחת טענתם הסתמכו על כמה אמנות בינלאומיות (ובהן הצהרת זכויות האדם), החלטות של מועצת הביטחון (ובהן החלטה 242) ועל כמה החלטות של עצרת האו"ם, שדרשה לאפשר לפליטים לשוב. העוגן המשפטי העיקרי של הפלסטינים הוא החלטת עצרת האו"ם מדצמבר 1948 (החלטה 194) אשר הדרישה לזכות השיבה או תשלום פיצויים זכתה בה לתמיכה:
- "הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי".
לעומת זאת, ישראל מתנגדת לכך בחריפות וטוענת כי לא ניתן להשיב את הפליטים הן מסיבות מעשיות (ישראל טוענת שהגירת הפליטים לישראל תביא לחיסולה כמדינה יהודית ותגרור מלחמת אזרחים) והן מסיבות מוסריות (ישראל טוענת שמדינות ערב והפלסטינים עצמם הם האחראיים לבעיית הפליטים[12] ).
במהלך דיוני ועידת לוזאן, כתוצאה מלחץ אמריקאי כבד, הביעה ממשלת ישראל בפני ממשלת ארצות הברית נכונות לקלוט 100 אלף פליטים, כ-15% מכלל הפליטים הפלסטינים ב-1949. הובהר כי הוצאתו לפועל של הצעד הישראלי מותנית בהשגת הסדר שלום עם הערבים ובמציאת פתרון כולל לבעיית הפליטים. כ-30 אלף חזרו במסגרת איחוד משפחות, אבל בעייתם של שאר הפליטים לא נפתרה.[12]
בשנת 2004 הכירה ארצות הברית רשמית בעמדת ישראל שבמסגרת הסדר הקבע לא יחזרו פליטים פלסטינים לישראל.[13]
אחת מהטענות המועלות כנגד זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים היא סוגיית הפליטים היהודים ממדינות ערב, שמספרם לפי הערכות היה דומה לזה של הפליטים הפלסטינים[14].
בשנת 2008 פרסם ה-"וושינגטון פוסט" מאמר מאת היועצים לביטחון לאומי לשעבר בממשלי ג'ראלד פורד וג'ורג' בוש האב וג'ימי קרטר, ברנט סקאוקרופט וזביגנייב בז'ז'ינסקי שהציע תוכנית לנשיא הנבחר ברק אובמה הכוללת ארבע נקודות עיקריות, בהן ש"לא תהיה שיבת הפליטים, שכמוה כ"התאבדות לאומית" לישראל, ובמקומה תתגייס הקהילה הבינלאומית לפצות את הפלסטינים"[15][16].
[עריכה] הפזורה הפלסטינית
[עריכה] הפליטים בירדן
מספר הפלסטינים בירדן נע בין שלושה מיליון לארבעה מיליון וחצי לפי הערכות שונות, כלומר כ-55%-80% מאוכלוסיית ירדן, וכשני שליש מתוכם נחשבים לפליטים. רוב האוכלוסייה הפלסטינית בירדן, כולל הפליטים שהגיעו משומרון ומיהודה, אשר היו תחת שלטון ירדני לפני מלחמת ששת הימים, נהנית מזכויות אזרחיות וחופש עיסוק אך יחסה של המדינה אליהם הינו מורכב. כיוון שמרבית הפליטים נחשבים לאזרחים, המלך מעוניין בנאמנותם ומנסה לתמוך בהם, אך חשוב לו לשמור על הזכות לסיוע הכלכלי אותו נותן האו"ם. הפליטים עצמם חושדים בכל תוכניות לשיפוץ או מעבר ממחנות הפליטים כנסיון לגרום להם לוותר על תביעתם לזכות השיבה. ירדן מצהירה בעקביות נאמנות לתביעה הערבית לזכות השיבה ולפיצויים לפליטים.
ירדן הייתה למדינה הערבית היחידה אשר העניקה אזרחות לפליטים הפלסטיניים. זאת, כחלק משאיפתו של המלך עבדאללה הראשון, ואחריו המלך חוסין, לגרום לכך שהגדה המערבית, על תושביה, יהפכו לחלק אינטגרלי מהממלכה ההאשמית של ירדן.
בירדן יש עשרה מחנות פליטים:
- מחנה אל-בקעה: אחד מששת מחנות החירום שהוקמו ב-1968 עבור הפליטים הפלסטינים אשר עזבו את הגדה המערבית ורצועת עזה כתוצאה ממלחמת 1967. זהו המחנה הגדול בירדן, הממוקם כ-20 ק"מ צפונית לרבת-עמון. בין יוני 1967 לפברואר 1968 היו במחנות זמניים באזור בקעת הירדן, אך בעקבות הסלמה צבאית באזור הם עברו לאל-בקעה, שכבר היו בו חמשת אלפים אוהלים ל-26,000 פליטים על שטח של 1.4 קמ"ר. בין 1969 עד 1971 החליפה אונר"א את האוהלים ב- 848 מקומות מחסה בשל החורף הקשה, הודות לתרומות שהגיעו מגרמניה.
- מחנה עמאן החדש: אחד מארבעת המחנות שהוקמו אחרי 1948 מתוך רצון לפתור את מצוקת הפליטים הפלסטינים לאחר המלחמה. המחנה נוסד בשנת 1955 לכ- 5,000 פליטים, על שטח של 488,000 מ"ר דרומית מזרחית לרבת-עמון. הפליטים שוכנו בתחילה ב-1400 מקלטים, שהוקמו על ידי אונר"א, וב-1957 שוכנו ב-1260 מקלטים נוספים, שהוקמו גם כן על ידי הסוכנות. במהלך השנים הפליטים הוסיפו חדרים כדי לשפר את תנאיהם והמחנה התרחב לתוך האזור האורבאני.
- מחנה מארכא: נודע בשם "חיטין". היה אחד מששת מחנות החירום, שהוקמו ב-1968 עבור 15,000 פליטים, שעזבו את הגדה המערבית ורצועת עזה לאחר מלחמת 1967. אוהליו הוקמו על שטח של 917,000 מ"ר במרחק 10 ק"מ צפונית מזרחית לרבת-עמון. הסוכנות היהודית[דרוש מקור] סיפקה אוהלים, כדי שהפליטים יוכלו להתמודד עם החורף הקשה, עד לבנייתם של 4,000 מבנים, שנבנו בין השנים 1969- 1971 תוך תמיכה של גרמניה, איטליה, ירדן ותרומות מהמזרח הקרוב.
- מחנה ג'בל אל-ח'סין: אחד מארבעת המחנות שהוקמו לאחר 1948 עבור פליטים פלסטינים, שעזבו את ארץ ישראל בגלל מלחמת תש"ח. המחנה הוקם בשנת 1952 על שטח של 421,000 מ"ר עבור 8,000 פליטים, וממוקם צפונית-מערבית לרבת-עמון. הפליטים המקוריים התגוררו תחילה באוהלים עם קירוי אזבסט, שסופקו על ידי אונר"א. מאז גדל המחנה והפך דומה לרובע עירוני ולחלק מרבת-עמון.
- מחנה ארביד: אחד מארבעת המחנות שהוקמו לאחר 1948 עבור פליטים פלסטינים, שעזבו את ארץ ישראל אחרי מלחמת תש"ח. המחנה הוקם בשנת 1951 ל- 4,000 פליטים על שטח של 244,000 מ"ר בסמוך לעיירה ארביד בצפון ירדן. מאז 1954 סופקו על ידי אונר"א מקלטי בוץ במקום אוהלים. במהלך השנים החליפו הפליטים את מקלטי הבוץ במקלטי בטון, והמחנה נעשה דומה לרובע עירוני כמו ארביד עצמה.
- מחנה אל-חצן: המחנה ידוע גם בכינוי מקומי כמחנה "עזמי אל-מופתי", הוא אחד מששת מחנות החרום, שהוקמו בשנת 1968 עבור 12,500 פליטים פלסטינים ועבור פליטים שעזבו את הגדה המערבית ורצועת עזה לאחר מלחמת ששת הימים. הוא ממוקם 80 ק"מ צפונית לרבת-עמון. בתחילה גרו הפליטים באוהלים על שטח של 774,000 מ"ר. את האוהלים החליפו במקלטים טרומיים בשנים 1969- 1971 במימון תרומות מגרמניה ומתוכנית לפיתוח ירדן המערבית.
- מחנה אל-זרקאא: מחנה הפליטים הפלסטיני הגדול בירדן, אחד מארבעת המחנות שהוקמו לאחר 1948 עבור הפליטים. המחנה הוקם על ידי הוועדה הלאומית של הצלב האדום ב-1949 עבור 8,000 פליטים על שטח של 180,000 מ"ר בסמוך לעיירה זרקא. בתחילה התגוררו הפליטים באוהלים ובהמשך סופקו על ידי אונר"א מקלטי בטון, והפליטים עצמם הוסיפו חדרים. המחנה כעת דומה לרובע עירוני כמו בעיירה אל-זרקאא.
- מחנה סופ: אחד מששת מחנות החרום שהוקמו עבור פליטים פלסטינים והעקורים שעזבו את הגדה המערבית ורצועת עזה בשנת 1967. המחנה משתרע על-פני 500,000 מ"ר וממוקם ליד החורבות הרומיות המפורסמות של ג'רש, 50 ק"מ צפונית לרבת-עמון. באוקטובר 1967 ננטש המחנה בשל תנאי מזג האוויר הקשים, והתושבים שוכנו באוהלים בבקעת הירדן. בעקבות הסלמה של פעילויות צבאיות בבקעת הירדן ב-1968 הוחזרו הפליטים חזרה לסופ.
- מחנה ג'רש: ידוע גם בכינוי מקומי "מחנה עזה", שהוקם כחלק ממחנות החרום ב-1968 עבור 11,500 פליטים פלסטינים ועקורים שיצאו מרצועת עזה כתוצאה ממלחמת ששת הימים. המחנה משתרע על שטח של 750,000 מ"ר וממוקם כ- 5 ק"מ מהחורבות הרומיות המפורסמות של ג'רש. מ-1967 דואגת הסוכנות למתקני מזון, לשיפור איכות הסביבה, לשרותי בריאות, לחינוך ולתברואה. הוחלפו 1500 אוהלים במקלטים טרומים עמידים בין השנים 1968- 1971 ונבנו עוד כ-2000 מקלטים בתמיכה ובסיוע המזרח הקרוב.
- מחנה אל-טאלביה: אחד מששת מחנות החרום, שהוקמו ב-1968 עבור 5,000 פליטים פלסטינים ועקורים שעזבו את הגדה המערבית ורצועת עזה לאחר מלחמת ששת הימים. בניגוד למחנות אחרים בירדן, תושבי אל-טאלביה הם בעיקר עקורים. המחנה הוקם על שטח של 130,000 מ"ר כ-35 ק"מ דרומית לרבת-עמון. האוהלים נתרמו על ידי איראן וחברת סאן. מאוחר יותר הוחלפו האוהלים במקלטי בטון.[17]
[עריכה] הפליטים בלבנון
על פי נתוני האו"ם, בלבנון כ-350,000 פלסטינים. כרבע מהפליטים קיבלו אזרחות לבנונית באמצעות נישואים ולחצים של עדות שונות בלבנון. בשנת 1994 הוענקה אזרחות לבנונית למתואלים משבעת הכפרים ומעט לאחר מכן הוענקה אזרחות לבנונית לקבוצה של פליטים סונים ולפליטים הנוצריים [18]. בלבנון קיימת התנגדות רבה להימצאות הפליטים בשטחה, בשל החשש מערעור שיווי המשקל העדין בין העדות השונות. רוב הפליטים בשטח לבנון יושבים במחנות, ללא זכויות אזרחיות, ללא שירותי בריאות וחינוך ממשלתיים, מוטלות עליהם הגבלות רבות בנושאים כגון חופש התנועה ונאסרת עליהם העבודה במקצועות רבים. הגבלות רבות נוספות מוטלות על שיפוצים ובנייה במחנות הפליטים.
בשנת 1993, לאחר הסכמי אוסלו, הודיעה ממשלת לבנון כי אין בכוונתה להרשות לפליטים להישאר בתחומה עוד זמן רב. תוכניות רבות הועלו במהלך השנים לגבי פינוי הפלסטינים מלבנון לארצות אחרות תוך מתן סיוע כספי למדינות אלו.
בעקבות לחץ של פליטים מתואלים תושבי שבעת הכפרים, תובע חזבאללה את שטח הכפרים הללו כחלק מלבנון, והם אינם רואים את עצמם עוד כפלסטינים.
[עריכה] הפליטים בסוריה
בסוריה כ-300,000 פליטים. רובם הגדול נהנה מזכויות תעסוקה וחינוך ומצבו דומה למצב יתר האוכלוסייה, אך הוא נעדר אזרחות וזכויות פוליטיות. סוריה מצהירה כי היא תומכת בתביעה הערבית לזכות השיבה.
[עריכה] הפליטים בערב הסעודית
כ-500,000 פליטים גרים בערב הסעודית. אין להם אזרחות סעודית ואף אסור להם לבקש אזרחות זו.
[עריכה] הפליטים בעיראק
לעיראק הגיעו פליטים מעטים בשנת 1948. גל נוסף של פליטים הגיע ב-1967. בשנת 1991 הגיעו לעיראק פלסטינים שעבדו בכווית וגורשו משם בגלל תמיכתם בפלישה העיראקית לכווית. בסך הכל כ-450,000 פלסטינים גורשו מכווית ב-1991. עיראק סירבה להעניק לפלסטינים אזרחות, ואסרה עליהם לרכוש אדמה ובתים. עיראק גם נמנעה מלהעניק לפלסטינים מעמד של פליט וסרבה לאפשר לאונר"א להעניק לפליטים סיוע. במקום זאת, שלטונות עיראק העניקו סיוע לפלסטינים שהתגוררו בה. רובם התגוררו בדירות בבעלות ממשלתית או קיבלו סיוע בשכר דירה. פלסטינים קבלו תעודות מסע לצורך נסיעות לחוץ לארץ וזכו לזכויות סוציאליות, כולל שירותי חינוך ובריאות. מצב זה הביא את האוכלוסייה הפלסטינית בעיראק המונה עשרות אלפים לתמוך בשלטון ובתקופת סדאם חוסיין אף נחשבה לתומכת הנלהבת ביותר של השליט. לאחר מלחמת עיראק הורע מצבם באופן דרמטי, כאשר מתנגדי סדאם חוסיין, במיוחד שיעים, מתנכלים להם בגלל היחס המועדף שקבלו ממשטרו של סדאם חוסיין [19].
[עריכה] הפליטים בכווית
עד 1991 היוו הפליטים הפלסטינים כ-30% מאוכלוסייתה של כווית (כ-2.2 מיליון איש). בעקבות התמיכה הגלויה של אש"ף בראשות יאסר ערפאת בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ, גורשו כ-450,000 פלסטינים מכווית (בעיקר לעיראק). עד 2006, מעטים חזרו אליה, והיום חיים בכווית כ-40,000 פלסטינים, המהווים פחות מ-3% מאוכלוסייתה. ב-12 לדצמבר 2004, התנצל מחמוד עבאס על תמיכת הפלסיטינים בכיבוש כווית ב-91.
הגירוש מכווית הוא הגירוש המשמעותי ביותר של פלסטינים בהסטוריה. [20]
[עריכה] הפליטים בצ'ילה
לצ'ילה מסורת של קליטת מהגרים ופליטים מקרב ערביי ארץ ישראל. כבר מראשית המאה ה-20 נמלטו ערבים מארץ ישראל משום הפקעת רכושם על ידי השלטונות העות'מאניים ונקלטו בצ'ילה. לאורך המאה ה-20 מתקיימת בצ'ילה קהילה משגשגת מקרבם המונה כ 350,000 נפש, רובם נוצרים. מדובר בקהילת הפליטים הגדולה ביותר מקרב ערביי ארץ ישראל מחוץ למזרח התיכון.
ב-2008 החל מבצע לקליטתם ויישובם מחדש בצ'ילה של 20,000 פליטים מקרב ערביי ארץ ישראל אשר שהו מאז 2003 במחנה הפליטים המדברי אלטאנף על גבול עיראק סוריה. אל המחנה הגיעו הפליטים (המתגוררים בעיראק מאז 1948) כתוצאה מרדיפתם על ידי מיליציות עיראקיות לאחר נפילתו של סאדם חוסיין. את המבצע יזמה והובילה נציבות האו"ם לפליטים - UNHCR, בשיתוף פעולה עם שלטונות צ'ילה וארגונים אזרחיים צ'יליאנים. לנציבות האו"ם לפליטים המנדט לשקם את הפליטים במקומות אליהם הגיעו או למצוא עבורם פתרונות אחרים שלא בארץ ממנה באו בה בעת שהמנדט של אונר"א, אשר באחריותה הטיפול במרבית הפליטים מקרב ערביי ארץ ישראל, אוסר עליה שיקום קבע של הפליטים שלא במקום ממנו באו, ארץ ישראל. הפליטים שוכנו בדירות מאובזרות במתחמי דירות מרווחים בשכונות צ'יליאניות רגילות, רכשו מיומנות בשפה הספרדית בפרק זמן קצר יחסית והחלו להשתלב בשוק העבודה בסיועה של קהילת הפליטים הוותיקה הנחשבת לעשירה ובעלת השפעה בצ'ילה. בחלוף שנה לשהותם בצ'ילה יקבלו הפליטים תעודת פליט ובתום שבע שנים יקבלו דרכון צ'יליאני.[21]
[עריכה] ירושלים: מחנה פליטים שועפאט
מחנה הפליטים היחיד בתחומה המוניציפלי של העיר ירושלים הוא מחנה פליטים שועפאט, הממוקם בצפון-מזרח ירושלים. המחנה הוקם בשנים 1966-1965, עת שלטה ירדן על מזרח ירושלים והגדה המערבית, במטרה לפנות אליו את תושבי מחנה הפליטים אל-מועסכר ששכן בעיר העתיקה של ירושלים, בתחומי הרובע היהודי הנטוש. המחנה הוקם על קרקע שהוקצתה לארגון אונר"א על ידי שלטונות ירדן והיה המחנה האחרון שהוקם עבור הפליטים. זמן קצר לאחר הקמתו פרצה מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה אוכלס המחנה בפליטים נוספים ממלחמה זו. שינוי גבולותיה המוניציפליים של ירושלים לאחר המלחמה כלל את מחנה הפליטים בשטחה המוניציפלי של העיר, והקנה זכות תושבות ישראלית לאוכלוסייתו.
הערכות שונות קיימות על מספר תושביו, החל מ-8,000 (לפי עיריית ירושלים[22]), ועד 20,000 (לפי עמותת עיר עמים[23]).
[עריכה] הפליטים בשטחי הרשות הפלסטינית
מבחינת הרשות הפלסטינית מעמדם של הפליטים הפלסטינים, כלומר הפלסטינים אשר גרו בשטחי 48 ובחלק משטחי 67 שלא הועברו לשליטת הרשות, ארעי בדיוק כמו מעמדם בשאר המדינות. מעמדם של הללו כ"פליטים" נשמר בקפדנות על ידי הרשות בעזרת הפליטים עצמם ובתמיכתם, כדי לאשש את התביעה לזכות השיבה. אף כי הרשות מנסה לשפר את מצב הפליטים, היא עושה זו בהסתייגות רבה, ועל כן השיפורים עצמם נעשים בצורה ארעית במכוון.
רצועת עזה נמצאת במוקד בעיית הפליטים. נכון לשנת 2000, גרים ברצועה כ-1.1 מיליון איש[דרוש מקור] מתוכם 700,000 מוגדרים כפליטים, ומתוכם 400,000 יושבים במחנות הפליטים. ברצועה גרה חמישית מאוכלוסיית הפליטים הפלסטינים והם מהווים את מרבית האוכלוסייה בחבל כולו.
אזור הרצועה הוא אזור עני, מיושב בצפיפות אשר כלכלתו הולכת וקורסת, הן בשל הריבוי הטבעי הגבוה ומיעוט העבודה והן בשל אינתיפדת אל-אקצה. אחוזי האבטלה והמצוקה הכלכלית גבוהים יותר בקרב הפליטים מאשר בקרב שאר התושבים.
באזור יהודה ושומרון גרים כ-2,000,000 פלסטינים[דרוש מקור], מהם מוגדרים 400,000 כפליטים וכ-100,000 מתוכם מתגוררים במחנות הפליטים. מרבית הפלסטינים אינם עובדים במחנות עצמם אלא בעבודות שונות בישראל[דרוש מקור].
[עריכה] הפליטים הפנימיים בישראל - עקורים
חלק מערביי ישראל הם עקורים או צאצאי עקורים כתוצאה ממלחמת העצמאות, כלומר אנשים שעזבו את מקום יישובם ולא הורשו לחזור אליו. לעתים האנשים עקרו ליישוב אחר בתחילת המלחמה וכשמקום מושבם השני נכבש הם נשארו תחת שלטון ישראלי וקיבלו אזרחות ישראלית ואדמותיהם נתפסו על פי חוק נכסי נפקדים. דוגמה כזאת הם עקורי מיסכה החיים בטירה. לעתים הם הקימו יישובים לא מוכרים, כדוגמת עין חוד (שהוכר לאחר שנים). במקרים אחרים פונו יישובים ערביים מסיבות שונות ותושביהם עברו לשטח אחר שליטת ישראל. דוגמה ידועה היא עקורי איקרית ובירעם. על פי הלל כהן, כ-25,000 מ-165,000 הערבים שקיבלו אזרחות ישראלית לאחר הקמת המדינה היו עקורים. נתונים אלה אינם כוללים את הבדווים בנגב שתחום מחייתם הוגבל[24].
על פי דוח של המרכז לניטור עקירה פנימית (IDMC) מיסודה של מועצת הפליטים הנורבגית (NRC) מנובמבר 2009 יש הרואים ב-150,000 עד 300,000 איש מהאוכלוסייה הערבית בישראל כעקורים וצאצאיהם.[25]
[עריכה] הפליטים בארצות אחרות
פליטים שיכלו להרשות לעצמם והשיגו ויזה מתאימה, עברו למדינות שונות בעולם. ברוב המקרים כלל המעבר מתן אזרחות לפליטים אלה או לדור הבא. בין המדינות שקלטו פליטים: אוסטרליה, אנגליה, ארצות הברית, ברזיל, צ'ילה, צרפת, קנדה וירדן שנתנה אזרחות למיליון פלסטינים. אף על פי שפליטים אלה כבר איבדו את מעמד הפליט על פי הגדרת נציבות הפליטים של האו"ם, רובם חשים עדיין כפליטים ותומכים במאבק הפלסטיני, ונמנים במצבת הפליטים של אונר"א.
[עריכה] טענות הכופרות בקיום בעיית הפליטים
בשיח הפוליטי והציבורי יש הטוענים כי בעיית הפליטים הפלסטינים היא בעיה שנפתרה למעשה, והצגתה כבעיה פתוחה נובעת אך ורק ממניעים פוליטיים. גישה זו גורסת כי מאחר שהפליטים הפלסטינים גרים כיום ברובם בבתי קבע, יהיה זה לא מדויק ולא נכון לכנותם בהגדרה 'פליטים' וכן להתייחס לתנאי חייהם כתנאי חיים של פליטים. המצדדים בגישה זו מצביעים על כך שההגדרה 'פליט' בכל מקום אחר חלה על האנשים עצמם שאיבדו את ביתם, ולא על בניהם וצאצאיהם כפי שמחילים הגופים הבינלאומיים על הפלסטינים שבפזורה. בנוסף נטען שהגדרת האו"ם את המונח 'פליט' נוצרה לצרכים הפוליטיים של המדינות הערביות - שעשו לכאורה בפליטים הפלסטינים שימוש ציני ולא עשו כל מאמץ לשקמם, זאת כדי להשאיר אותם כקלף פוליטי.
כמו כן נשמעת הטענה כי הליך איחוד המשפחות[26] בצד תביעת השיבה - הם אסטרטגיה שמטרתה להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית ובהמשך למדינה פלסטינית. הפליטים הפלסטינים הם הפליטים היחידים בעולם מהשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, שחרף השנים שחלפו מאז האירוע שהביא לפליטותם (במקרה הנוכחי אירועי 1948; אפילו מאז 1967 חלפו מעל ארבעים שנה) לא שוקמו עדיין ולא זכו למעמד.
ההיסטוריון יואב גלבר טען שעד אפריל 1948 עזבו הערבים בעיקר בגלל המצב הכלכלי הגרוע אליו נקלעו. בחודשים אלו ניהלו שני הצדדים בעיקר "לוחמה כלכלית" שכוונה להרס התשתית הכלכלית של היריב ופגיעה במוראל וכושר העמידה שלו. לטענתו, כתוצאה מלוחמה זו קרסה החברה הפלסטינית, שהייתה "מפגרת וחלשה יותר". הקריסה הארגונית, הכלכלית והחברתית הביאה למנוסה המונית.[27]
[עריכה] הפליטים היהודים ממדינות ערב
 |
ערך מורחב – הפליטים היהודים ממדינות ערב |
גורמי ממשל בארצות הברית והמשפטן המומחה לזכויות אדם ארווין קוטלר גורסים כי קיימת סימטריה[28] בין שיח הפליטות של היהודים ממדינות ערב ובין שיח הפליטות הפלסטיני, ולכן יוצרים זיקה[29] [30] בין הכרה בינלאומית בשני הסיפרים לבין תוחלתו של כל פתרון צודק וכולל לסכסוך הערבי-ישראלי.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947, הוצאת עם עובד.
- יואב גלבר, קוממיות ונכבה, הוצאת דביר, 2004.
- מרדכי להב, חמישים שנות הפליטים הפלסטינים 1999 - 1948, הוצאת בית עלים, 2000.
- יעקב טובי, על מפתן ביתה: התגבשות מדיניותה של ישראל בסוגיית הפליטים הפלסטינים, 1948 - 1956, הוצאת מכון בן-גוריון, 2008
[עריכה] קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
 |
פורטל המזרח התיכון | ||
 |
ההיסטוריה | ||
- עקיבא אלדר, 90 מיליארד דולר. זה המחיר של פתרון בעיית הפליטים, באתר הארץ, 22 בנובמבר 2007
- Aix Group- מחקר כלכלי לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים נובמבר 2007.
- ג'יימס בל, כתבה ב"לייף" על הפליטים, 17.9.1951
- חיה רגב ואביגיל אורן, בריחת הערבים מארץ ישראל ובעיית הפליטים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- ארלין קושנר, בעיית הפליטים של האו"ם, תכלת 23, אביב התשס"ו - 2006
- נדב שרגאי, השיבה - זכות או מיתוס?, באתר ישראל היום, 17 ביוני 2011
- Acre, Arab refugees arriving from Lebanon, בארכיון הסרטים של British Pathé (באנגלית)
- סרטון המתאר שיבת תושבי עכו שנמלטו ללבנון לבתיהם, 5 בינואר 1950.
- סרטון המתאר שיבת תושבי עכו שנמלטו ללבנון לבתיהם, 5 בינואר 1950.[עריכה] הערות שוליים
- ^ עמוד 30
- ^ הגדרת אונר"א לא אושרה על ידי העצרת הכללית של האו"ם והיא השתנתה עם הזמן; הכתוב מבוסס על המסמכים הנוכחיים.
- ^ 3.0 3.1 'שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל', עמוד 29, פרופסור יפה זילברשץ וד"ר נמרה גורן-אמיתי, בעריכת פרופסור רות גביזון
- ^ 4.0 4.1 4.2 אוריה שביט וג'לאל בנא, החלום הפלסטיני הסיוט הישראלי, באתר הארץ, 05/07/2001
- ^ אונר"א מציינת 60 שנות פעילות 1 במאי 2010
- ^ Drummond, Dorothy Weitz (2004). Holy Land, Whose Land?: Modern Dilemma, Ancient Roots. Fairhurst Press. ISBN 0974823325 עמוד 50,
Cohen, Getzel M. (2006). The Hellenistic settlements in Syria, the Red Sea Basin, and North Africa (Illustrated ed.). University of California Press. ISBN 0520241487, 9780520241480. עמוד 415
מפקד האוכלוסין הפלסטיני ורישומי אונר"א - ^ 4,255,120 פליטים נכון ל-2005 לפי TOTAL REGISTERED REFUGEES PER COUNTRY AND AREA As at 31 March 2005
- ^ יונתן גונן, "דיווח: ארצות הברית שלחה למזרח התיכון צוות שיבחן את יישוב הפליטים", נענע10, 04/04/2010
- ^ The Loopholes in 194
- ^ Statistics. UNRWA (2010-01). אוחזר ב־14 September 2010.
- ^ 'שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל', פרופסור יפה זילברשץ וד"ר נמרה גורן-אמיתי, בעריכת פרופסור רות גביזון, רות לפידות, מתוך אספקטים חוקיים של שאלת הפליטים הפלסטינים: "לא קיימת חקיקה בינלאומית, הוראות מחייבות של האו"ם או הסכמים בין ישראל לפלסטינים הדורשים את שיבת הפליטים"
- ^ 12.0 12.1 תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל
- ^ אלוף בן ונתן גוטמן, "מכתב בוש": ישראל לא תחזור לקו הירוק, הפליטים לא ישובו לישראל, באתר הארץ, 15 באפריל 2004
- ^ להרחבה ראו פליטים יהודים ממדינות ערב
- ^ אמיר אורן, קווי 67', ללא שיבה לפליטים: האם זוהי תוכנית אובמה למזרח התיכון?, באתר הארץ, 22/11/2008
- ^ Brent Scowcroft ו- Zbigniew Brzezinski, Middle East Priorities For Jan. 21, באתר עיתון הוושינגטון פוסט, 21 בנובמבר 2008
- ^ < אתר אונר"א
- ^ Julie Marie Peteet, Landscape of hope and despair: Palestinian refugee camps, page 177
- ^ Iraq: Human rights abuses against Palestinian refugees, Amnesty International, pages 4-5
- ^ < בן-דרור ימיני - האפרטהייד הערבי
- ^
- פליטים פלסטינים מעיראק מצאו מקלט בצ'ילה, באתר ynet, 5 באפריל 2008
אורנית עצר, 'אונר"א מפריעה לצ'ילה לשקם פליטים', באתר ערוץ 7, 2 בספטמבר 2009
נועם בדין, עדי רבינוביץ', צ'ילה מציגה: פליטים פלשתינים סוג א', באתר חדשות מחלקה ראשונה (NFC), 6 במאי 2011
נדב שרגאי, פלשתין דצ'ילה, ישראל היום, 20 במאי 2011
- פליטים פלסטינים מעיראק מצאו מקלט בצ'ילה, באתר ynet, 5 באפריל 2008
- ^ שועפט באתר עיריית ירושלים
- ^ פרופיל שכונה ירושלמית: מחנה הפליטים שועפאט - סקירה, לארה פרידמן ועו"ד דן זיידמן, לקוח מתוך Ir Amim Jerusalem Bulletin מ-28 באוגוסט 2006
- ^ Land, Memory, and Identity: The Palestinian Internal Refugees in Israel
- ^ ISRAEL: Short-term and protracted displacements following various conflicts, Internal Displacement Monitoring Centre
- ^ מתוך [1]
- ^ גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 131-133.
- ^ סימטריה לעניין הזכויות הלגיטימיות וההכרה בסבל ובהלקח בחשבון אי סימטריה בנסיבות שהובילו לשתי הבעיות ובמאמץ השונה לפתור אותן.
- ^ החלטה 185 של הקונגרס האמריקאי להכיר ביהודים ממדינות ערב כפליטים
- ^
Jewish Refugees from Arab Countries: The Case for Rights and Redress, Co-authored by: The Hon. Irwin Cotler, David Matas, Stanley A. Urman, NOVEMBER 5, 2007, P -4
