תנועת זכויות האישה באיראן
תנועת זכויות האישה באיראן (בפרסית: جنبش زنان ایران) היא תנועה חברתית של נשים איראניות הפועלות למען זכויות נשים באיראן.
התנועה החלה את פעילותה לראשונה בשנת 1910, מספר שנים לאחר המהפכה החוקתית האיראנית. בין השנים 1972 ו-1978 נחלה התנועה הצלחות רבות, בהן מתן זכות בחירה לנשים בבחירות בשנת 1963, כחלק מהמהפכה הלבנה של מוחמד רזא שאה פהלווי.[1] כמו כן הורשו נשים לעבוד במשרות ציבוריות ונוספו להן זכויות רבות בענייני משפחה ונישואין, ובוטלה חובת חבישת הרעלה.
לאחר המהפכה האיראנית ב-1979, בוטלו רבות מזכויות אלו. רבים מהחוקים המפלים לא בוטלו גם נכון לשנות ה-10 של המאה ה-21, תחת המשטר והחוק האיראני-איסלאמי, ובהתאם לכך ממשיכה התנועה להילחם באפליית הנשים. מיזם מפורסם שלה הוא מיזם מיליון החתימות (2006),[2] שנועד לאסוף חתימות אזרחים למען שינוי חוקי האפליה באיראן.
למונח 'פמיניזם' ישנו משמעות שונה בקרב הפמיניסטיות באיראן. ההבדל העיקרי הוא בין פמיניסטיות חילוניות לבין פמיניסטיות "אסלאמיות".[3]
התפתחותן של תנועות זכויות האישה באיראן[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית המאה ה־20 החלו באיראן תהליכי מודרניזציה, שעוררו קונפליקט בין תנועות חברתיות ששאפו לקדם זכויות נשים, לבין הממסד השמרני. תהליכים אלו באו לידי ביטוי בחוקה שכוננה באיראן בשנת 1906, בה נוצרה מסגרת משפטית חילונית המתחשבת במידה מסוימת בחירויות אזרח, אולם מסגרת זו הוגבלה היטב על ידי ריכוז הכוח בידי השלטון. בשלב זה עדיין תפקידן של הנשים בחברה היה שולי, אולם החלו התארגנויות של תנועות חברתיות ממוסדות לקידום נושאים ספציפיים כמו חינוך לנשים או זכות בחירה לנשים.[4]
בתקופתו של רזא שאה פהלווי חוותה איראן תהליכי מודרניזציה שונים, שהובילו בשלב מסוים גם לצמיחה כלכלית שיצרה תמריצים למעורבות עמוקה יותר של הנשים בכלכלה ובחברה. בתקופה זו, בשנים 1936–1941 קמה באיראן תנועת התעוררות הנשים שקראה להחליש את אחיזתו של האסלאם באיראן, ולאפשר ליותר נשים להיות חלק מהחברה והכלכלה במדינה. התנועה נתקלה בהתנגדות מטעם הממסד הדתי, שמנע התארגנות פוליטית פמיניסטית. עם זאת, הממשל כן שיתף פעולה עם ארגוני הנשים במאבקים ספציפיים ופעל להפחתת נישואי ילדים, פוליגמיה, הדרה מהחברה הציבורית והפרדה בחינוך.[4]
רוחאללה ח'ומייני עלה לשלטון לאחר ההפיכה מול השאה בשנת 1979, ותקופת שלטונו נפגעו באופן מובהק זכויות הנשים במדינה.[5] אולם אף על פי כון, הליברליזציה היחסית באמצע המאה ה־20 השאירה את חותמה על הנשים באיראן, וכמות גבוהה יחסית של נשים, בהשוואה לדורות קודמים יותר, המשיכה לדרוש יותר זכויות ומעמד. כבר כחודש לאחר עלייתו של ח'ומייני לשלטון, עצרת נשים הייתה אירוע המחאה ההמוני הראשון מול ח'ומייני. במהלך העשור הראשון לשלטונו של ח'ומייני, השלטונות כלאו והוציאו להורג אלפים שהתנגדו לשלטון, אולם התנגדותן של תנועות לקידום זכויות הנשים המשיכה חרף זאת. התנגדותן הפעילה לחץ במקרים שונים, סביב רצונם של המושלים במדינה לבטל חוקים נוספים שהנוגעים לזכויות נשים – דוגמת זכות הבחירה, שלא בוטלה – ויש חוקרים התולים בהתנגדות של תנועות הנשים את הסיבה למניעת התדרדרות נוספת בפגיעה בזכויות נשים.[4]
בכל הנוגע לתנועת זכויות האישה באיראן אחרי מהפכת ח'ומייני בשנת 1979, הפמיניסטיות באיראן נחלקו לשני סוגים: יש המאמינות כי האסלאמיזציה "דחקה" את הנשים לחברה; אחרות מאמינות כי טבעו הדינמי של השריעה (הדין האסלאמי) הביא להיווצרותה של מודעות פמיניסטית באיראן. שתי התפיסות הללו זכו לביקורת.[3]
תנועות זכויות האישה לאחר תקופת ח'ומייני[עריכת קוד מקור | עריכה]
ח'ומייני נפטר בשנת 1989,[5] ובהדרגה לאחר תקופתו, וביתר שאת בעשור השני של המאה, החלו התארגנויות ממוסדות יותר לטובת זכויות הנשים האיראניות. ההתארגנויות צברו תאוצה ברשתות חברתיות בסיוע איראניות החיות מחוץ למדינה, והתמקדו בעיקר במעמדן החוקי של הנשים, זכויותיהן בתחום הנישואין והגירושין, תעסוקתן ואכיפת קוד הלבוש האסלאמי. ההתארגנות שהחלה בעיקר על ידי נשים, עודדה בשלב מסוים השתתפות של גברים במחאה, במטרה להראות שהנושא נמצא במיינסטרים של החברה ומשותף גם לנשים וגם לגברים.[6]
אחד הנושאים שנמצאים במחלוקת עקבית בשיח הציבורי באיראן הוא החוק לפיו נשים איראניות חייבות ללבוש חג'אב במרחב הציבורי. נושא זה עורר מספר גלים של מחאות נשים, שהחלו כבר עם כינון החוק לאחר ההפיכה של 1979.[4]
חלק משיטות המחאה של נשים למען זכויותיהן מתמקדות בתחום האמנות, הספרות והקולנוע, עם יצירות העוסקות בנושא. בתחילת המאה ה־21 החל באיראן גל חדש של אמנות פמיניסטית.[4]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ליאורה הנדלמן-בעבור, עיתונות בצל מהפכה: צמיחת עיתונות הנשים באיראן ומהפכה החוקתית, ג'מאעה, 2010
- אזאר נאפיסי, דברים שלא ספרתי, הוצאת ידיעות אחרונות, 2010.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל פמיניזם | ||
- רז צימט, שירת נשים במוקד המאבק התרבותי באיראן, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 25 בפברואר 2015
נדן פלדמן, בשיער פזור וראש מורם: לנשים האיראניות נמאס להתחבא מתחת לחיג'אב, באתר TheMarker, 15 באפריל 2018- שי לוי, KICK, ספורט הנשים באיראן כאמצעי לשינוי, באתר ynet, 22 במרץ 2022
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Esfandiari, Haleh, The Role of Women Members of Parliament, 1963-88 in Women in Iran from 1800 to the Islamic Republic Lois Beck and Guity Nashat., University of Illinois Press, 2004
- ^ One Million Signatures: The Battle for Gender Equality in Iran, Tavaana (באנגלית) (ארכיון)
- ^ 1 2 Rostami Povey, E, Contestation of Institutional domains in Iran in The Realm of the Possible: Middle Eastern Women in Political and Social Spaces, 69, Feminist Review, 2001, עמ' 44-72
- ^ 1 2 3 4 5 Poupak Tafreshi, The struggle for freedom, justice, and equality, Washington University in St. Louis, 1.1.2010
- ^ 1 2
ד"ר אמירה גלבלום, מאחורי הרעלה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- ^ מאבק אזרחי לשינוי החקיקה המפלה נשים באיראן | הפורום לחשיבה אזורית, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 5 באוקטובר 2015
