דיני תאגידים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דיני תאגידים הם חלק מן המשפט האזרחי, להבדיל מענפי משפט כגון המשפט הפלילי, המשפט המנהלי, דיני המעמד האישי, ועוד.

מהו תאגיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאגיד הוא גוף מאוגד בעל ישות משפטית עצמאית וניפרדת מבעליה, מפעליה, או חבריה. מדובר בגוף משפטי הכשר לפעולות, חיובים וזכויות, והוא יכול לכלול אדם אחד או יותר.

בישראל, התאגיד הנפוץ ביותר הוא החברה, המוכרת כאישיות משפטית מכוח סעיף 4 לחוק החברות, אך קיימות גם אישיויות משפטיות נוספות, לדוגמה, אגודות שיתופיות, עמותות, ועד בית, חברה לתועלת הציבור, ועוד.

מטרות דיני התאגידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיני התאגידים מטרתם להתערב ביחסים שבין תאגידים ובין בני אדם ולאפשר את הפעילות הכלכלית. בפעילות זו קיימים ניגודי אינטרסים חריפים, במיוחד בין בעלי המניות לנושים, בין בעלי המניות למנהלים וכן בין בעלי המניות לבין עצמם. התפיסה של דיני התאגידים היא שדרך היחידה לפתור את ניגודי האינטרסים הללו היא באמצעות מערכת של כללים, כאשר הכלל המרכזי הוא עיקרון חופש החוזים. כלל זה מיושם בדינים דיספוזיטיבים שניתנים להתניה, הכוללים הסדרים לחברות ולפרטים כדי להוזיל עלויות. מטרת ההוראות היא לקדם את התכלית החברתית של קידום ויציבות שוק ההון בכללותו.

דרך יותר אקטיבית להסדיר את היחסים היא באמצעות כללים קוגנטיים, שאינם ניתנים להתניה. מטרתם היא לחלץ את הצדדים מבעיות מבניות שנובעות מניגודי האינטרסים הבסיסיים בחברה, כמו מצבים של "כשל שוק", ניגודי אינטרסים ובעיות נציג. כללים אלו מפשרים בין האינטרסים וכופים מערכת כללים המקדמת את התכלית החברתית של קידום שוק ההון.

ביקורת על נחיצותם של דיני התאגידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיני החברות עוסקים בשאלה מהי חברה, כאשר בבסיס הגישה החוזית עומדת תאוריית הפְּקַעָת החוזית (Nexus of Contracts) לפיה התאגיד הוא פיקציה משפטית מאחר שתפקידו הוא לרכז מערכות יחסים חוזיים עם גורמים שונים. לכן יש שיסברו כי דיני החוזים עשויים להספיק כדי להסדיר פעילותן של חברות.

בבסיס הגישה ההפוכה עומדת הגישה הריאליסטית, לפיה התאגיד הוא לא יצור מלאכותי אלא ממשי כמו בני אדם. זאת מאחר שעולם המשפט הוא עולם של עקרונות וערכים ולא רק של עצמים מוחשיים. בעולם הפיזי המונח המשפטי של "אדם" הוא פיקציה בדיוק כמו שהמונח המשפטי של "תאגיד" הוא פיקציה, ולכן לעניין עולם המשפט הן תאגיד והן בן אדם הם זהים בחובותיהם והן בזכויותיהם המשפטיות.

כמו כן, יש הטוענים כי דיני התאגידים הם מערכת כללים שאמורה להשתלב עם הדינים האחרים כמערכת קוהרנטית אחת, מאחר שכיום מדובר בדין מיוחד המסדיר מערכות יחסים חוזיות נזיקיות ועונשיות ולא משהו ייחודי. עם זאת, הניסיון וההיסטוריה הראו כי דיני החוזים אינם מצליחים להסדיר את כל השאלות מתעוררות בפעילותן של חוזים, לרבות בעיות מבניות וניגודי עניינים וכאן מקומם של דיני התאגידים.

בעיות נציג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיות נציג (כגון בעיית המנהל-סוכן) הן בעיות מרכזיות שדיני התאגידים מנסים לפתור באמצעות רגולציה. אספקט אחד הוא ניגוד עניינים בין בעלי המניות לבין ההנהלה. ההנהלה מנהלת את הנכסים שלא שייכים לה, והיא יכולה להפעיל כוחות כלכליים שיפגעו בבעלי המניות באופן המוביל לניגודי עניינים. לדוגמה, אם מצטבר בחברה רווח, בעלי המניות ירצו דיבידנדים, אך ההנהלה יכולה להשקיע בהעלאת שכר או טובות הנאה אחרות.

בעיית נציג אחרת היא בין בעלי מניות הרוב, ובעלי מניות המיעוט. בעלי מניות הרוב הם בעלי השליטה בחברה, והם יכולים למנות את עצמם לבעלי תפקידים בהנהלה וכך להבטיח לעצמם משכורת גבוהה וטובות הנאה במקום לחלק דיבידנדים באופן שוויוני. בעלי מניות המיעוט חסרי גישה למקורות הכספיים הללו, והם תלויים בדיבידנדים בלבד.

בעיית נציג שלישית היא בין בעלי המניות לבין הנושים. בעלי מניות הם השולטים בחברה, יש להם כוח בהליך קבלת ההחלטות, בעוד שזכויות הנושים נקבעות בחוזה בלבד. לבעלי המניות יש אינטרס לנצל את חוסר הכח של נושים על ידי הגדלת הסיכון של הנכסים של החברה לצורך הגדלת הרווחיות. הנושים ינסו לקבוע מראש בחוזה שברגע שהחברה מפסיקה להיות חברה סולידית אז ההלוואה עומדת לפרעון מיידי, אבל יש חשש מתמיד של הנושים כי בעלי המניות ימצאו פרצות וינסו להעלות את הסיכון כמה שיותר, לדוגמה באמצעות מינוף פאסיבי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]