היסטוריה של הרפובליקה העממית של סין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Flag of the People's Republic of China.svg
היסטוריה של סין
פורטל:סיןP Chinese Dragon.png

מבחינה פוליטית, הרפובליקה העממית של סין היא הישות המדינית השולטת בסין היבשתית. מבחינה היסטורית, שם זה מתייחס לתולדותיה של ישות זו, שנוצרה בעת החדשה המאוחרת לאחר אלפי שנים של שושלות אימפריאליות ותקופה קצרה של הרפובליקה הסינית.

ההיסטוריה של המדינה החלה רשמית ב־1 באוקטובר 1949, כאשר בעקבות הניצחון הכמעט מוחלט במלחמת האזרחים הסינית, מאו צה דונג הכריז על הרפובליקה העממית הסינית ממעלה הטיאן-אן-מן. תולדות הרפובליקה העממית כוללת כמה עשורים של מאבקים פוליטיים, רפורמה כלכלית וחברתית, וכן תנועות רבות שהותירו את חותמם בסין ובעולם כולו.

תקופת מאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפורמציה חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה החדשה שלטה על עם שהיה מותש משני דורות של מלחמה ומאבק חברתי, ושסבל גם ממשבר כלכלי עם אינפלציה גבוהה ומניתוק קשרי התחבורה במדינה. סדר פוליטי וכלכלי חדש, המבוסס על הדוגמה הסובייטית נוסד במהירות. ברית המועצות והרפובליקה חתמו על אמנה להגנה הדדית ב־14 בפברואר 1950.

בתחילת שנות ה-50, סין החלה בשיקום חברתי וכלכלי. המנהיגים החדשים זכו לתמיכה פופולרית בעצירת האינפלציה, השבת הכלכלה למסלולה ובניה מחדש של רבים ממפעלי התעשייה שנפגעו במלחמה. למפלגה הקומוניסטית הסינית הייתה סמכות כמעט בכל תחומי החיים. השלטון של המפלגה הובטח על ידי כוחות צבאיים גדולים שהיו נאמנים לה, על ידי ממשלה שעשתה את שהמפלגה רצתה, ועל ידי חברי המפלגה בארגוני העובדים, הנשים ובארגונים אחרים.

מלחמת קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת קוריאה

עם תחילת ההתאוששות הכלכלית, הרפובליקה המאואיסטית החדשה נכנסה לקונפליקט הבינלאומי הראשון שלה. ב־25 ביוני 1950, כוחות צפון קוריאה של קים איל סונג חצו את קו הרוחב 38 לתוך דרום קוריאה, ולבסוף התקדמו עד למשולש פוסן. כוחות האו"ם נכנסו למלחמה לצד הדרום, והגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור הציע לסיים את המלחמה עד לחג המולד 1950. ברית המועצות וסין ראו את הניצחון של האו"ם כהישג פוליטי גדול לארצות הברית. ברית המועצות לא רצתה בעימות ישיר, ומאו החליט להתערב. כמהלך צבאי אסטרטגי, ב־27 ביוני 1950, ארצות הברית הציבה את הצי השביעי שלה במיצרי טייוואן, וכך הגנה על כוחות הקוומינטנג שנותרו בטייוואן מפני סין העממית. ב־25 באוקטובר 1950, "צבא המתנדבים הסיני" חצה את הנהר הצהוב, ועד סוף נובמבר כבר היה בהתקפה כללית בקוריאה; זאת למרות שמנהיגים רבים של סין, כולל שר ההגנה לין ביאו, התנגדו להשתתפות של סין במלחמה.

המלחמה הקוריאנית הייתה הקונפליקט הבינלאומי הראשון של סין העממית, והיא עלתה לה במחיר יקר. ארצות הברית הייתה בדרכה לשיא כוחה הצבאי. ההתקפה הגדולה הראשונה של הכוחות הסיניים נהדפה באוקטובר, אך עד חג המולד 1950 "צבא המתנדבים" תחת הגנרל פנג דאהואיי התקדמו עד לקו הרוחב 38 והביאו לנסיגה מהירה של ארצות הברית. שני הצדדים דחו את הצעת האו"ם להפסקת אש, ולחמו באזור קו הרוחב 38, עד שלבסוף חתמו על הסכם הפסקת אש ב־26 ביוני 1953.

"הקפיצה הגדולה קדימה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1958 מאו דחה את המודל הסובייטי והכריז על תוכנית כלכלית חדשה, "הקפיצה הגדולה קדימה", שמטרתה להגביר את הייצור החקלאי והתעשייתי במהירות. נוצרו קואופרטיבים עצומים, והוקמו מפעלים רבים. התוצאות היו איומות. המנגנונים הרגילים של השוק הופרעו, הייצור החקלאי נפגע, והעם הסיני השקיע אנרגיה רבה בייצור מוצרי תעשייה באיכות ירודה שלא ניתן היה למכור אותם. כתוצאה מתכנון לקוי של "הקפיצה הגדולה קדימה", שעליו נוספו תקופות בצורת ושיטפונות, בסין שרר רעב המוני בשנים 1961-1958.

היחסים הסינו-סובייטים, שכבר לא היו במיטבם, הדרדרו עוד יותר ב־1959, כאשר הסובייטים החלו להגביל את הידע הטכנולוגי והמדעי שאיפשרו להעביר לסין. המחלוקת גדלה, והסובייטים הוציאו את כל אנשיהם מסין באוגוסט 1960. באותה השנה, הסובייטים והסינים החלו להיאבק בפורומים בינלאומיים. היחסים בין שתי המעצמות הגיעו לשפל ב-1969 במחלוקת על הגבולות, כאשר חיילים סינים וסובייטים נלחמו זה בזה על הגבול המנצ'ורי.

מהפכה תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה־60, הנשיא ליו שאו-צ'י ומזכיר המפלגה דנג שיאופינג תפסו את השלטון על המפלגה ואימצו מדיניות כלכלית פרגמטית, שסתרה את החזון הקומוניסטי של מאו. מאו, שלא היה מרוצה מהכיוון החדש של סין ומסמכותו הפגועה, החל בהתקפה פוליטית על ליו, דנג ופרגמטיסטים אחרים באביב 1966. התנועה החדשה, "המהפכה התרבותית הפרולטרית הגדולה", הייתה תופעה חדשה בהיסטוריה הקומניסטית. בפעם הראשונה, חלק מהמנהיגות הקומוניסטית ביקשה להביא להתנגדות עממית כנגד החלק האחר. סין הייתה בדרכה לאנרכיה פוליטית וחברתית, שעתידה הייתה להימשך כעשר שנים.

הוראתו של מאו הייתה לבודד את הנשיא ליו שאו-צ'י, שמת בכלא ב־1969. דנג שיאופינג נשלח לעבוד במפעל למנועי מכוניות. מאו ו"חברו הקרוב ביותר", שר ההגנה לין ביאו, שנעשה ליורשו של מאו, טענו כנגד ליו, דנג ומנהיגי מפלגה אחרים כי הם גוררים את המדינה חזרה לקפיטליזם. תנועות נוער קיצוניות, שנקראו "המשמרות האדומים", התקיפו ארגוני מדינה ומפלגה בכל הרמות, כשהם תרים אחר מנהיגים שלא נכנעו להלך הרוח הקיצוני. כתגובה לאירועים אלה, חלק ממפקדי הצבא ופקידים אחרים ניסו להיראות כתומכי במאו, בעודם מנסים למעשה למנוע את הפעילות הקיצונית באזורי השפעתם.

בתקופה שבין 1966 ל־1968, לאחר שפולחן האישיות שלו כבר היה מפותח ומיוסד, מאו ניסה להשמיד את "ארבעת הישנים"(אנ'). דת ומוסדות חינוך היו המטרות העיקריות. נזירות ונזירים, כמרים, סופרים, פרופסורים ואמנים הוכו או הוכרחו להתאבד. מערכת הרכבות הסינית הייתה בתוהו ובוהו מוחלט. הסמכות של המשמר האדום גברה על זו של המשטרה, ולעתים הם הכו באופן אקראי אנשים אותם ראו כ"אנטי-מהפכניים". בחינות הכניסה לאוניברסיטאות נפסקו, ורוב בתי הספר התיכוניים נסגרו. לין ביאו והאחרים השתמשו באנרכיה באזורים אלה על מנת להעלות את קרנו של מאו. העם החל להריע למאו ש"יחיה לעשרת אלפים שנה", קריאה שבאופן אירוני מקורה במסורת הפאודלית. מאו הכניס את שמו של לין לחוקה כיורשו.

לין ביאו וכנופיית הארבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעילות של המשמר האדום ושאר הפעילות הקיצונית דעכה, והמצב הפוליטי בסין התייצב. לפי גרסת המפלגה הקומוניסטית, לין ביאו ניסה אז לבצע הפיכה צבאית בספטמבר 1971; הוא כביכול פיקד ממפקדתו בשאנגחאי על מבצע ההתנקשות במאו בזמן שהמנהיג נסע ברכבת שלו; לפי גרסה זו, כאשר לין ביאו שמע כי ההתקפה נכשלה עקב שינוי במסלול הרכבת, הוא ברח עם משפחתו במטוס צבאי, אך בדרכו לברית המועצות מטוסו נפל במונגוליה; לפי גרסה אחרת, הוא ברח מחשש שיהיה קורבן לטיהור פוליטי. מותו של לין לא פורסם, עת במפלגה החלו הדיונים על עתידה הפוליטי של סין. (תומכיו של לין ברחו מהמדינה, רובם להונג קונג).

לאחר תקרית לין ביאו, פקידים בכירים רבים שפוטרו בשנים 1966-1969 הוחזרו למעמדם. החשוב מבין אלה היה דנג שיאופינג, שהושב ב־1973, בשנת 1975 התקבל כחבר בפוליטבורו, ולאחר מכן מונה לסגן הנשיא. בתקופה זו מאו חיפש יורש שיחליף אותו בבוא הזמן. הוא בחר לבסוף בוואנג הונגוון, יליד שאנגחאי שהיה מקורב לאשתו ג'יאנג קינג, והעביר אותו מעמדה בשלטון המקומי לממשלה המרכזית.

המאבק האידאולוגי בין פקידי המפלגה הפרגמטיים לבין הקיצונים פרץ מחדש בסוף 1975. ג'יאנג קינג, וואנג הונגוון, ושניים אחרים שהיו מקורבים למהפכה התרבותית (שכונו לאחר מכן "כנופיית הארבעה") יצאו בקמפיין תקשורתי נגד דנג. בינואר 1976 מת מסרטן ראש הממשלה ג'ו אן-לאי, שהיה דמות פוליטית פופולרית. בעקבות מותו יצאו תושבי בייג'ינג ב-5 באפריל לכיכר טיין-אן-מן לקיים הפגנה ספונטנית לזכרו; מטרתם הייתה הבעת תמיכה בדנג ומחאה נגד כנופיית הארבעה. השלטונות דיכאו את ההפגנה והרגו לפחות 800 איש, אם כי ייתכן כי המספר היה גבוה בהרבה – עד 7000 הרוגים. דנג הואשם בפרוץ המהומות וכל סמכויותיו נלקחו ממנו, אך הוא עדיין נותר חבר מפלגה. הפגנה זו ודיכויה ידועים כאירועי טיין-אן-מן.

מורשתו של מאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי גרסת המפלגה הקומוניסטית, המספר הגדול של ההרוגים בתקופת חיזוק השלטון לאחר מלחמת האזרחים הוא כאין וכאפס לעומת מספר מקרי המוות שנגרמו מהרעב, האנרכיה והמלחמה ששררו לפני עלייתם של הקומוניסטים לשלטון.

תומכיו של מאו מצביעים על כך, שלפני 1949 80 אחוזים מאזרחי סין לא ידעו קרוא וכתוב, ותוחלת החיים הייתה 35 שנים בלבד. עם מותו, רק 7 אחוזים לא ידעו קרוא וכתוב, ותוחלת החיים עלתה ליותר מ־70 שנה; בנוסף, אוכלוסייתה של סין גדלה מ-400 מיליון נפש עם תום מלחמת האזרחים עד ל־700 מיליון בשנת 1970. תחת שלטונו של מאו, בא הקץ ל"מאה שנות ההשפלה" של סין, והיא שבה למעמדה כמעצמה; מאו גם תיעש את סין במידה רבה. כיום, סין היא אחת מהמדינות עם שיעור הצמיחה הכלכלית הגדולה בעולם.

המבקרים יצביעו על כך כי גידול זהה בתוחלת החיים אירעו ב"נמרים" של מזרח אסיה, ובעיקר בטייוואן, שנשלטה בידי מתנגדיו של מאו, הקומינטנג. ייתכן כי חלק מהצמיחה נבעה מהפסקת מצב המלחמה, כך שאפילו שלטון לא מתפקד היה מצליח להשיג תוצאות דומות. מעבר לכך, הניסיון של הנמרים והרפורמות של דנג קסיואפינג מראות כי המדיניות הכלכלית הריכוזית של מאו הביאה לכלכלה כושלת הרבה יותר מאשר זו המבוזרת.

מבקרים נוספים מותחים ביקורת על מאו דווקא מפני שהביא לצמיחה הדמוגרפית, בכך שעודד אותה תחת הסיסמה "יותר אנשים, יותר כוח"; עיקר הגידול באוכלוסייה התרחש בשנות ה-50 וה-60, תחת שלטונו של מאו, ובשנת 1970 מספר הנפשות הגיע, כאמור, ל-700 מיליון. הצמיחה הדמוגרפית המשיכה גם אחרי מותו של מאו.

בגלל מדיניותו שעודד את הילודה, השליטים שבאו אחריו נקטו במדיניות הילד האחד. הגבלה זו בדרך כלל התייחסו לאזורים עירוניים בעלי אוכלוסיית יתר, ואילו באזורים הכפריים ההגבלות היו פחות קשות. מאז שנות ה־90 הייתה הרפיה במדיניות תכנון הילודה בסין, בעיקר מכיוון שהאנשים שנולדו בשנות ה-60 כבר אינם בגיל הפוריות.

פרשנותו של מאו למרקסיזם-לניניזם וניסיונו להתאימהּ לניסיון הסיני, הוביל לגיבושהּ של מאואיזם; אידאולוגיה זו השפיעה על קומוניסטים רבים ברחבי העולם, בעיקר בתנועות המהפכניות בעולם השלישי, כמו הקמר רוז' בקמבודיה, ה"נתיב הזוהר" בפרו והמרקסיסטים בנפאל. באופן אירוני, סין עצמה התרחקה מאוד מהמאואיזם מאז מותו, ורוב חסידיו של מאו רואים את הרפורמות של דנג קסיואפינג כבגידה במורשתו של מאו.

מאבקי כוח לאחר מותו של מאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הנווט הגדול" היה אחד מהתארים הרבים שמאו דזה-דונג זכה להם לאחר המהפכה התרבותית; הוא היה לסמל, בנוסף להיותו מנהיג. מאו מת ב־9 בספטמבר 1976. המדינה המתאבלת הושבתה לחלוטין במשך יותר משבוע. מאו היה ראש המפלגה הקומוניסטית הסינית יותר מארבעים שנה, ועמד בראש סין העממית עשרים ושבע שנה.

בשנותיו האחרונות, למאו כבר לא היה אמון גם בוואנג הונגוון, והקשר שלו לכנופיית הארבעה הגבירה את חוסר האמון ביניהם. הואה גואפנג, שבעת מותו של מאו היה השר לביטחון ציבורי וירש את זהאו אנליי כראש ממשלה, נהיה גם לראש הצבא ולראש המדינה. הצדקתו של הואה למהלך הייתה פתק בכתב ידו של מאו שבו היה כתוב, "כשאתה עושה דברים, אני רגוע". יחסית לשלושת היורשים המיועדים שהיו לפניו, הואה שרד לזמן הקצר ביותר. בתקופת שלטונו היה מאבק כוחות בין שלושה כוחות – כנופיית הארבעה, דנג שיאופינג והוא עצמו. באוקטובר, גנרלים ומנהיגי המפלגה קשרו נגד כנופיית הארבעה וניסו לסלק אותה מכל עמדת כוח. ג'יאנג קינג וחבריה הואשמו בפשעים שונים, כולל פעילות אנטי-מהפכנית, והועמדו למשפט. לבסוף כולם נשפטו לתקופה ארוכה בבית הסוהר, או במקרה של ג'יאנג קינג – מאסר עולם.

ב-1980 דנג שיאופינג הצליח להפוך למנהיג העליון של סין. הוא נמנע מלגנות את מאו ומורשתו, אך למעשה סטה מדרכו דרכו בצורה משמעותית. בכינוס השלישי של הוועידה ה-11 של המפלגה הקומוניסטית של סין דנג הכריז על מדיניות של רפורמות כלכליות ופתיחות ("גייגה קייפאנג"); במסגרת המדיניות, הממשלה ויתרה תחילה על חלק ממנגנוני השליטה באדמות החקלאיות שבכפרים, ולאחר מכן צמצמה את שליטתה במגזר התעשייתי. בעיניו של דנג, פיתוחה של תעשייה קלה היא הבסיס הכלכלי להתפתחותה של תעשייה כבדה. דנג יזם את הקמת האזורים כלכליים מיוחדים, שבהם משקיעים זרים יוכלו לפעול ללא פיקוח ממשתלי הדוק; באזורים אלה הונהגה למעשה כלכלה קפיטליסטית.

היסטוריה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה של מדינות אסיה
אוזבקיסטן · אזרבייג'ן · איחוד האמירויות הערביות · אינדונזיה · איראן · אפגניסטן · ארמניה · בהוטן · בחריין · בנגלדש · ברוניי · גאורגיה · הודו · המלדיביים · הפיליפינים · הרפובליקה הסינית · הרפובליקה העממית של סין · וייטנאם · טג'יקיסטן · טורקיה · טורקמניסטן · יפן · ירדן · ישראל · כווית · לאוס · לבנון · מונגוליה · מיאנמר · מלזיה · נפאל · סוריה · סינגפור · סרי לנקה · עומן · עיראק · ערב הסעודית · פקיסטן · קוריאה הדרומית · קוריאה הצפונית · קזחסטן · קטאר · קירגיזסטן · קמבודיה · קפריסין · רוסיה · תאילנד · תימן אסיה