אחרי מותי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חיים נחמן ביאליק

אַחֲרֵי מוֹתִי הוא שיר מאת המשורר חיים נחמן ביאליק. השיר הודפס לראשונה בעיתון "הצופה" הוורשאי בפברואר 1904 (תרס"ד). בפרסום המקורי הייתה ההקדשה "לזכר פ." ביאליק עצמו שינה את ההקדשה כאשר כינס את שיריו בשנת 1908, למילים: "לזכר N". הסברה המקובלת היא שבגרסה הראשונה התכוון ביאליק לסופר מרדכי זאב פיארברג, שנפטר 5 שנים קודם לכן, ואילו בשנייה התמקד בגיבורו של פייארברג בסיפורו הידוע "לאן", שהוא גם אחד משמותיו הפרטיים של חיים נחמן ביאליק - נחמן.[1]

מילות השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:
"הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;
קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;
וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –
וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,
אָבַד לָעַד!

וְצַר מְאֹד! הֵן כִּנּוֹר הָיָה-לּוֹ –
נֶפֶשׁ חַיָּה וּמְמַלְּלָה,
וְהַמְשׁוֹרֵר מִדֵּי דַבְּרוֹ בוֹ
אֶת-כָּל-רָזֵי לִבּוֹ הִגִּיד לוֹ,
וְכָל-הַנִּימִין יָדוֹ דוֹבְבָה,
אַךְ רָז אֶחָד בְּקִרְבּוֹ הִכְחִיד,
סְחוֹר סְחוֹר לוֹ אֶצְבְּעוֹתָיו פִּזְּזוּ,
נִימָה אַחַת אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה,
אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה עַד-הַיּוֹם!
 

וְצַר מְאֹד, מְאֹד!
כָּל-יָמֶיהָ זָעָה נִימָה זוֹ,
דּוּמָם זָעָה, דּוּמָם רָעֲדָה,
אֶל-מִזְמוֹרָהּ, דּוֹדָהּ גּוֹאֲלָהּ,
כָּמְהָה, צָמְאָה, עָגְמָה, נִכְסְפָה,
כַּאֲשֶׁר יֶעְגַּם לֵב לַמְזֻמָּן לוֹ;
וְאִם-הִתְמַהְמַהּ – בְּכָל-יוֹם חִכְּתָה-לּוֹ
וּבִנְהִימָה טְמִירָה שִׁוְּעָה-לּוֹ –
וְהוּא הִתְמַהְמַהּ אַף לֹא-בָא,
אַף לֹא-בָא!

וְגָדוֹל מְאֹד, מְאֹד הַכְּאֵב!
הָ יָ ה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵ י נֶ נּ וּ עוֹד,
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;
עוֹד שִׁיר מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ,
וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,
אָבַד לָעַד!"
 

על השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע לכתיבת השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לפרש את השיר כהספד כואב על משורר שנפטר בדמי ימיו בטרם מיצה את כוח היצירה שלו. אך ניתן גם לקרוא את השיר כמעין הספד על השירה האישית של המשורר, שהציפייה לאותו הסוד הטמון ביצירתו, ואותו שמר לעצמו, נותרה ציפיית שווא[1]. במילים אחרות, אין לדעת אם אכן הספיד ביאליק את מותו של פיארברג הצעיר, שנפטר בטרם עת, לאחר שכתב יצירה אחת משמעותית ("לאן"), או שהוא מבכה את סוד היצירה שלו עצמו, שכביכול אינו מצליח, או אינו רוצה, לחשוף אותו עד תום בפני הקוראים.

פישל לחובר השווה בין "אחרי מותי" לבין שיר אחר ביידיש, "כוואָלט געווען אַ בעלן ויסען, וי ועט זיין מיין טויט" [מתחשק לי לדעת איך יהיה מותי], שכתב המשורר באותו החודש, שגם בו הוא מהרהר באפשרויות מותו. לחובר מציין שגם י.ל. פרץ הרבה לעסוק בנושא המוות, ולכן אין הוא מגיע לכלל מסקנה סופית לגבי הרקע לכתיבת השיר.[1] גם משה אונגרפלד מתייחס לשיר היידי: "באותו חורף שבו פרסם ביאליק את השיר 'אחרי מותי', לזכר פיארברג, פרסם ב"די יודישע ביבליאטעק" של פרץ - בפברואר, 1904 - את שיר המוות השני באידית" [2].

כך או כך, בהיות ביאליק בין 32 בעת פרסום השיר, מתקשה הקורא לקבל את השיר ממשורר צעיר שמתכנן את ההספד שלו עצמו.

מבנה השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר המחורז כולל ארבעה בתים. המשורר, הדובר בגוף ראשון יחיד, מתאר את מורכבותם של חיי היצירה ושואל כיצד יוצגו יצירתו ודמותו בזיכרון הקיבוצי. השאלה כרוכה בתיאור ארספואטי - המשורר מתאר את לבטי היצירה ואת החוויות הכרוכות בה; תוך כדי השאלה ניתנות מעין הנחיות להספד שיאמר לאחר מותו והצעה לכתיבת אפיטף על מצבת קברו. השיר, הרצוף במבעי הצער על אובדן העצמי העתיד להתרחש ועל המוות הצפוי, נכתב על ידי המשורר בהיותו בן שלושים ואחת שנים. ויש הסוברים שחיברו בעת הלך רוח קשה. מבעי הצער העצמי, הנאמרים בשיר כביכול בשם הסופדים, מתחזקים מבית לבית: בבית הראשון: „וְצַר!”, בבית השני: „וְצַר מְאֹד!”, בבית השלישי: „וְצַר מְאֹד, מְאֹד!”, בבית הרביעי: „וְגָדוֹל מְאֹד, מְאֹד הַכְּאֵב!”. עם הצער העצמי ומתוך האמירה האישית, עולה הצעה כוללת להבנת מושגים הקשורים להבנת מהות החיים ובמיוחד של חיי יצירה ולצדם הצעות לניהול חוויות האובדן, המוות והאבלות.

הבית הראשון מתווה את תהליכי האבלות והבניית הזיכרון הנכונים על פי המשורר. האחד הכרה באובדן ובמוות והיישרת מבט אליהם: „הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;”. השני: ההרגשה שבכל קץ החיים ישנה החמצה; וכי כביכול המוות הקדים לבוא לפני הזמן הראוי: „קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה, וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;”, ומפרט את הכאב ואת הסיבה לו: וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ; כלומר, הצער העיקרי על אובדנו של האדם, כל אדם, הוא על מה שאפשר היה שיצור ונגרע בשל סיום חייו.

בבית השני מדגיש המשורר את יכולת היצירה ומשום כך האובדן המשמעותי של כל אדם באשר הוא; הנפש מדומה לכינור. קץ החיים מפסיק את המנגינה הייחודית, או במילות המשורר את „שירת חייו” של האדם, ומנגינות שהיו בדעתו לנגן יגרעו לעד מן היצירה האנושית.

בבית השלישי מתאר המשורר את ההחמצה של היצירה; היא מדומה לאישה שמתגעגעת אל אהובה, או לאומה שמחכה למשיח במילים: „וְאִם-הִתְמַהְמַהּ – בְּכָל-יוֹם חִכְּתָה-לּוֹ”, המשוחחות עם מילותיו של הרמב"ם בי"ג העיקרים.

בבית הרביעי חוזר המשורר על מילות הבית הראשון בהדגשה (על ידי פיזור האותיות), ומירכאות מצטטות את הנאמר לעיל המבטאות רצונו שמילותיו יתקבלו ויהפכו לחלק מן התודעה והמנהג.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פנחס גינוסר, ״המלה האחת' שלחש ברדיצ'בסקי לביאליק". הדואר, שנה נ״ח, גל' י (י״ג בטבת תשל״ט, 12 בינואר 1979), עמ' 157–158 (על השפעת הרשימה ״המלה האחת״ לברדיצ'בסקי על השיר ״אחרי מותי״ לביאליק)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 חיים נחמן ביאליק, השירים, ערך והוסיף מבואות, ביאורים ונספחים: אבנר הולצמן, דביר, 2004, עמ' 276
  2. ^ משה אונגרפלד, "שירי חיים נחמן באידית", הצופה, 14 בדצמבר 1956