לבדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


לְבַדִּי

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,
שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;
וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב
תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא
כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.
יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,
עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.

כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד
פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –
בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי
עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.

וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,
וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –
כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף
גְּמָרָתִי נָטָפָה.

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,
וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:
"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,
וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי..."

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,
וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,
שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא
וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת -

תמוז, תרס"ב.

לְבַדִּי הוא שיר עברי מאת חיים נחמן ביאליק שנכתב ופורסם בעיתון השילוח בקיץ 1902. השיר מבטא את יחסו הדואלי של ביאליק וצעירים רבים אחרים ליהדות בתקופת ההשכלה והתחייה. מצד אחד, נטשו רבים את לימודי היהדות ופנו אל ההשכלה הכללית: מדע, פילוסופיה, היסטוריה וכדומה. מצד שני, הנטישה של התרבות והדת היהודית יצרה בלבם של הצעירים את ה"קרע שבלב" שהרבו לדבר עליו אנשי הרוח.[1]

ביאליק מביע בשיר "לבדי" את תחושת הבדידות והדאגה שלו הן לעצמו כאדם יהודי, והן לשכינה היהודית האלוהית שנותרה אף היא לבדה.

על השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר מתאר את תחושותיו של המתמיד שנותר לבדו בבית המדרש, לאחר ששאר התלמידים נטשו את לימודי הגמרא, והעדיפו תחתיהם את הלימודים הכלליים, את "האור", את ההשכלה. המשורר הוא היחיד והבודד שנותר, והוא מסתופף תחת כנפי השכינה, אך גם כנף זו נשברה, עקב נטישת שאר התלמידים. ולא רק הוא חש בודד, אלא גם השכינה, שנותרה לבדה בכל מקום, ורק בית המדרש נותר לה למחסה, יחד עם המתמיד האחרון. ההתלבטות של הצעיר מתבטאת בכך, שמצד אחד גם לבו נוטה אל האור הנכסף, ומצד שני הוא כואב את כאבה של השכינה הנטושה והמתייפחת.

האינטרפרטציה המקובלת של השיר מנוסחת בדבריו של חוקר הספרות אבנר הולצמן. "לבדי' הוא אחד מביטוייו הצלולים, העמוקים והמאוזנים ביותר של הקרע שבלב בין השייכות השורשית לעולם המסורת היהודית לבין השאיפה לנתק את עבותותיו ולצאת למרחב"[1] יש כאן מעין דרמה בין תלמיד ישיבה צעיר לבין השכינה, שמופיעה כמטפורה של אם נעזבת. זהו מוטיב ביאליקי אופייני של גיבור המתלבט בין שני העולמות ונזקק לקרבתה ורחמיה של דמות אימהית.[2]

גם במבנה של השיר יש התפתחות הדרגתית מבחינה פסיכולוגית במערכת היחסים בין הבן לאמו. תחילה הוא גוזל רך שחוסה בצל כנפיה של האם, ואילו בסופו של השיר, דווקא האם היא זו שזקוקה לתמיכתו של הבן - "בנה יחידה" המתמיד האחרון שנותר לה. גם ההרמזים האינטר-טקסטואלים, כמו למשל "תחת כנפי השכינה" שמתקשר עם תפילת "אל מלא רחמים", תורמים לתחושת העצב והאובדן.[3]

חיים באר רואה את המוקד של השיר במערכת היחסים שבין נער ואמו.[4] יש בשיר, לדעתו, תחושה של עקדה, שמתבטאת בעיקר במילים: "חרד חרדה עלי, על בנה, על יחידה", אשר מתקשרות לסיפור על עקדת יצחק.[5] המשורר חש כאילו הוא עקוד בשיר על ידי אמו ש"שכה בכנפה השבורה בעדי" והקימה מעין משוכה בינו ובין העולם. מצד שני, הוא אומר, גם הטקסט המקראי מתייחס לעזיבת האיש את אביו ואמו, כדי לדבוק באשתו.[6] במקרה הזה של השיר "לבדי" הוא רוצה לעזוב כדי להצטרף לתנועה הגדולה שהולכת אל "האור", שסחף את כולם, משמע אל ההשכלה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אבנר הולצמן, חיים נחמן ביאליק (בסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי), מרכז זלמן שז"ר, 2009, עמ' 112-111
  2. ^ ראו למשל בשיר: "הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות"
  3. ^ חיים נחמן ביאליק, השירים, ערך והוסיף מבואות, ביאורים ונספחים: אבנר הולצמן, דביר, 2004, עמ' 227
  4. ^ השיר "לבדי" מאת חיים נחמן ביאליק. משתתפים: הסופר חיים באר, חוקרת הספרות , זיווה שמיר. המנחה: רות קלדרון, באתר תרבות, IL.
  5. ^ ראו בראשית, פרק כ"ב, ב': "וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה"
  6. ^ ראו, בראשית, ב', כ"ד: עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד