מאחורי הגדר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חיים נחמן ביאליק, 1905

מאחורי הגדר היא נובלה מאת חיים נחמן ביאליק, שהתפרסמה לראשונה בכתב העת "השילוח" בשנת 1909. הסיפור עוסק באהבתם האסורה של נח, בנה היחיד של משפחה יהודית, שהתיישבה בפרבר העצים של העיירה, כאחת מהמשפחות היהודיות הרבות, שהגיעו ודחקו את רגלי הרוסים המקומיים, ובין מארינקה, בתה האסופית של השכנה ה"גויה", שקוריפינשצ'יכה, אשר התגוררה מעבר לגדר, וסירבה להתפנות מהעיירה כשאר אחיה הרוסים.

הגדר מפרידה לא רק בין זוג האוהבים, אלא בין שני העולמות השונים של היהודים ואורח חייהם המחמיר, המנוהל על פי ההלכה, לבין הטבע, היופי, המרחבים הפתוחים והפירות המפתים שנמצאים בחצרה של השכנה.[1]

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאליק פותח את הסיפור במשפטים הבאים שמיטיבים להעביר את חוויית העולמות השונים של היהודים והתושבים המקומיים של היישוב:

פרבר העצים, שהיה לפני עשרים ושלושים שנה מקום של יישוב קטן אבל מרווח לקצפים[2] אמידים בעלי חורשות וגנים ובעלי מקשאות ומדלעות, נהפך עתה כולו ליישוב גדול של יהודים יושבים צפופים וסוחרים בקנים ובקנקנים של החורשות הקצוצות ובפרות וירקות תלושים. הכל נתייהד שם: הבתים, החצרות, הגדרות העקומות של החצרות, התרנגולת המנקרת באשפה, אפילו האוויר והעוף הפורח באוויר.

חיים נחמן ביאליק / מאחורי הגדר

בפרבר זה שכנו זה לצד זה שני בתים, שמלחמה תמידית שרתה ביניהם; ביתה של הגויה שקוריפינשצ'יכה, ולצדה הבת האסופית מארינקה, בה היא נהגה להתעלל קשות, וביתה של משפחה יהודית חדשה שעברה להתגורר בפרבר: משפחתו של חנינה-ליפא ורעייתו ציפה לאה, ועמם בנם היחיד נח. על אף ההצקות וההטרדות של כל השכנים היהודים שהשתלטו על פרבר העצים ודחקו את רגליהם של ה"קצפים" הרוסים, סירבה האישה לעבור משם והמשיכה לגדל ולטפח את גנה המרהיב על עצי הפרי המפתים שלו כשמארינקה משמשת לה כמעין שפחה מיוסרת.

בית מאחורי הגדר עם גן בחצר. דוד הורודוק - בלארוס, גבול אוקראינה, 2010

עוד בילדותם גילו נח ומארינקה זה את זה והפכו לחברים טובים, על אף האיבה הקשה ששררה בין בתיהם. תחילה תקשרו עיניהם באמצעות סדקים שונים ומשונים שהיו בגדר, אך במהלך הזמן הם גילו גם דרכים שונות כיצד לשהות יחד, בין בגנה שופע עצי הפרי של הגויה, או בחצרות מגודרות שהיו בשכונתם. נח סיפר למארינקה על געגועיו העזים אל חיי הכפר שיצאו ממנו, אל חברי ילדותו וחיות הבית, ובעיקר אל היער הענק על עציו הגבוהים ששכן בסמוך לכפר. מארינקה סיפרה לנח על יתמותה ועל חייה הקשים ועבודתה בשירות ה"דודה".

שתי המשפחות לא ראו בעין יפה את התחברותם של שני הילדים, והטילו עליהם איסורים שונים וקשיים רבים למימוש פגישותיהם, אך חברותם של הילדים החזיקה מעמד, עד למועד הליכתו של נח לחדר. בשנות החדר של נח, שלא עלו יפה, משום שראשו היה בחוץ, בטבע ולא בלימוד היבש, התרחק נח ממארינקה, כי אין ה"דבר" יאה לתלמיד של בית רבן, והוא נעל את מארינקה במרתף לבו. נח התקשה בלימודיו, החליף מלמדים רבים, התחבר לילדי הגוים, עמהם ניהל מלחמות כנגד ילדי החדר, ויום אחד אף ספג מכות קשות עד זוב דם מאביו כעונש על מעשיו, שלא היו מקובלים אצל נער יהודי כשר.

כשהגיע נח לגיל שמונה עשרה ונפטר מלימודיו החל לעקוב אחר מארינקה, שגם היא הייתה כבר חופשייה לצאת לעבודתה בחוץ. הוא מסתתר בעלית הגג כרואה ואינו נראה, ו"אוכל הוא בעיניו כל טפח מגולה של בשרה [...], וכל דמי נעוריו מן האדמה יזעקו: מארינקה!" בערב שבת אחד התגנב נח לגן, שם ציפו לו מארינקה וכלבהּ שקוריפין. "הצריף בלע בעוד רגע את שני בני השכנים. על הפתח עמד שקוריפין ושמר".

"ובאחד הלילות עמד נח וברח עם מארינקה?" שואל ביאליק לתומו את הקורא לפני סיום הסיפור, ועונה מיידית: "אין אתם יודעים את נפש האדם מפרבר העצים" נח נישא לבתולת ישראל כשרה, בתו של מוכסן אחד, ובחג השבועות באו בני הזוג הצעיר לבית ההורים, וכשהתייחדו על קורה מוטלת מאחורי הבית, "עמדה באותה שעה מארינקה, והתינוק בזרועה, מאחורי הגדר והציצה דרך סדק".

על הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מאחורי הגדר" מתאר מציאות יהודית ריאלית, כשאר סיפוריו של ביאליק; הסופר מעמיד זה מול זה לא רק את זוג הנאהבים שבאים מרקע שונה לחלוטין, אלא את שני העולמות המנוגדים בהם גדלים נח ומארינקה. מצד אחד מתואר ההווי היהודי שמאופיין בקיום הלכות ומנהגים על רקע דתי, ואינו מצטיין, בלשון המעטה, באהבת הטבע והיופי, ואילו מהצד השני, מעבר לגדר, נמצא עולם אחר, שבו מתקיימים הלבלוב והפריחה, הפתיחות והמרחבים, יפי הטבע ושליטת היצרים.[1]

העלילה, אומר אבנר הולצמן, מתפתחת בשני נתיבים משולבים ומנוגדים בעת ובעונה אחת. סיפור האהבה בין נח ומארינקה, לצד סיפור מאמציה של הסביבה היהודית "לאלף את נח, לרסן את תשוקותיו ולהפוך אותו מילד טבע חופשי ליהודי כשר ומבוית". שני הנתיבים נשזרים זה בזה ויוצרים סקרנות ומתחים עד הסוף היבש של הסיפור, בבחינת עולם כמנהגו נוהג ואין חדש תחת השמש.

הייחוד של סיפור הווי יהודי זה על פני שאר הסיפורים של ביאליק, הוא החושניות העזה שמודגשת בסיפור לא רק בתיאורים שבינו לבינה, אלא גם בהשלכת האירוטיקה על תיאורי נוף וטבע.[1] עיני הנערים בשכונה ממלאים את הסדקים שבגדר כדי לצפות בחמודותיה של הנערה "ושחוק של הנאה ותאווה מרחיב את פרצופיהם ומבעה את שיניהם הלבנות והסוסיות..."[3]. כשמארינקה לוקחת את נח פעם ראשונה לגן הוא שיכור ממראה היופי ושפע של "תפוחים, תפוחים, תפוחים: תפוחים למעלה, תפוחים למטה, על פני כל הקרקע בתוך הדשא מפוזרים תפוחים..." הפרי המפתה של חווה קורא לנח לקטוף אותו. וכשהתבגר והפך לעלם חמודות דמו תוקף עליו לבלתי הכיל וכל דמי נעוריו מן האדמה זועקים: מארינקה. ובשעה זו, הוא נזכר באותם פירות "שהיו מתפקעים עתה באילנות מרוב עסיס... הלב תופח ועולה כעיסה בערבה, הגוף נטען ומתמלא מתוכו והדם צועק מן הבשר..." ובערב שבו הגשימו את אהבתם "דומה שהאילן הנשען בדיר מבחוץ מסרט בחשאי על הדופן. עמד והוציא ראשו מן הארובה. האילן הושיט לו בראש שרביט אחד, קרוב ביותר, שני תפוחים אדומים ובשלים, כמי שאומר: טול! שלך הם"[4]

לא יפלא, אפוא, שכאשר הקריא ביאליק, בביקורו הראשון ביפו, את הסיפור בפני הקהל, הם התאכזבו מהתוכן הלא "חלוצי" של הסיפור, ומנחם שינקין אף קטע את ביאליק בגערה. ביאליק השיב לקהל בהקראה מתריסה של שירו "אכן חציר העם".[1]

עדי צמח טוען שיש ב"מאחורי הגדר" יותר יסודות אוטוביוגרפיים מכל סיפור אחר של ביאליק. הגדר שמפרידה בין הטבע לבין בית המדרש נמצאת בשירים רבים, ובמיוחד ב"המתמיד". לאורך כל הסיפור קיימת מעין קינה ברקע על עזיבתו של ביאליק את חיי הכפר. קינה שקיימת גם ב"ספיח", ב"אחד אחד ובאין רואה" "מי אני ומה אני"[5]

"עולמה של הגויה הוא הוא עולם הבריכה המסתתר ונחבא" טוען צמח, ומוסיף: שלושה אלמנטים חוזרים בשירתו של ביאליק: הגן, הבריכה והאהובה. שלושתם נמצאים גם בסיפור "מאחורי הגדר" וגם בשיר "בשל תפוח". בעולמו של נח יש הלכה ועצים כרותים ואילו בחצרה של שקוריפינשצ'יכה יש תפוחים מפתים, עץ אלון עתיק ומארינקה.

ראובן קריץ מוצא רמז לסופה של פרשיית האהבים בין נוח למארינקה בשמו של הסיפור[6]. מסתבר שהמונח "מאחורי הגדר" הופיע כבר בתלמוד בסיפור על אדם אחד שהתאהב אנושות באישה, שהייתה אסורה עליו, עד כדי כך שרוחו נפלה עליו. יעצו לו רופאיו שילך ויפטפט עמה "מאחורי הגדר". ענו להם חכמים: "ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר!"[7]. מה שקרה מאחורי הגדר אצל נח ומרינקה, מסביר קריץ, היה בבחינת איסור חמור מצד אחד, אך גם בסיכוי גדול לריפוי והצלה מצד שני, אילו רק השכיל נח לפרוץ את הגדר.

בעולם של גדרות אין אפשרות לזכות לאיחוד, אומר אלכסנדר ברזל, ניתן אולי לפרוץ את הגדר פה ושם לכדי סדק צר, אך הגדר עומדת יציבה ואטומה. אין זה סיפור משכילי שמנסה להוריד מחיצות ולשנות עולם. ביאליק לא מנסה להרוס את הגדר. הוא מקבל אותה כהכרח המציאות. "זהו סיפור על אדם בעולם לאחר גירוש גן-עדן".[8]

זהו סיפור של ניגודים וטכניקת ההיפכא מסתברא (ההפך הוא הנכון) אומרת זיוה שמיר. יהודים מול גויים, גן עדן לעומת גיהנום, אהבה ואיבה, סדר וערבוביה, תמימות וחטא, קומדיה וטרגדיה, וכדומה. הקורא מצפה למהלך מסוים ו"מתאכזב", אך מצד שני הוא נהנה מהתחכום שבעלילה.[9]

עיבודים אמנותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 חיים נחמן ביאליק, הסיפורים, ערך והוסיף מבואות, ביאורים ונספחים: אבנר הולצמן, דביר, 2008, עמ' 61-59
  2. ^ כינוי גנאי בפי האוקראינים והיהודים לבני רוסיה. ראו: חיים נחמן ביאליק, מאחורי הגדר, בתוך: הסיפורים בעריכת אבנר הולצמן, (ראו לעיל) עמ' 111-62
  3. ^ "מאחורי הגדר" עמ' 68
  4. ^ "מאחורי הגדר, עמ' 110
  5. ^ עדי צמח, "על מאחורי הגדר", מאזניים, כר' ט, לב, גיליון ב, תשי"ט, עמ' 116-104. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  6. ^ ראובן קריץ, על מבנה הסיפור 'מאחורי הגדר', פורה, 1968, עמ' 12-11
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ה, עמוד א'
  8. ^ אלכסנדר ברזל, "גדרות וגן-העדן האבוד (קריאה חדשה בסיפור 'מאחורי הגדר' לח"נ ביאליק)", מאזנים, יולי 1965, עמ' 117–125. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  9. ^ זיוה שמיר, "מאחורי הגדר - עולם הפוך; מעשי ילדות בתחום הפרט ובענייני הכלל", בתוך ספרה: באין עלילה; סיפורי ביאליק במעגלותיהם, הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 103-73
  10. ^ מאחורי הגדר (1974), אישים
  11. ^ שרגא הרגיל, נער יהודי, נערה גויה, מעריב, 21 במאי 1974
  12. ^ יוסי ביילין, בין ביאליק לאינגמר ברגמן, דבר, 6 ביוני 1974
  13. ^ מאחורי הגדר על פי חיים נחמן ביאליק, הבימה, תוכנייה