ביום קיץ יום חום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ביום קיץ יום חם
מאת חיים נחמן ביאליק

בְּיוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם, עֵת הַשֶּׁמֶשׁ מִמְּרוֹם
הָרָקִיעַ תְּלַהֵט כַּתַּנּוּר הַיּוֹם,
עֵת יְבַקֵּשׁ הַלֵּב פִּנַּת שֶׁקֶט לַחֲלוֹם –
בֹּא אֵלַי, בֹּא אֵלַי, רֵעַ עָיֵף!

לִי-יֶשׁ-גָּן, וּבַגָּן תַּחַת אוֹג כֶּבֶד צֵל,
הַרְחֵק הַרְחֵק מֵעִיר וּמִמְּתִים, נֶחְבָּא תֵל,
כֻּלּוֹ עָטוּף יְרַקְרַק, כֻּלּוֹ אֹמֵר סוֹד אֵל –
שָׁם נֵחָבֵא, נָנוּחַ, אָח נָעִים!

וּבְהִתְעַנֵּג וּבְרֹךְ שָׁם בַּמַּחֲבֵא הַלָּז
נַמְתִּיק יַחְדָּו בִּדְמִי צָהֳרַיִם הָרָז,
שֶׁיּוֹפִיעַ לִשְׁנֵינוּ מִקֶּרֶן הַפָּז,
הַבֹּקַעַת אֶת-שִׁפְעַת הַצְּלָלִים.

וּבְלֵיל חֹרֶף, לֵיל קֹר, עֵת מַחֲשַׁכִּים וּשְׁחוֹר
יְשׁוּפוּךָ בַּחוּץ, הוֹלֵךְ סוֹבֵב הַקֹּר,
וּבִבְשָׂרְךָ כִּי-יִתְקַע מַאַכְלוֹתָיו הַכְּפוֹר –
בֹּא אֵלַי, בֹּא אֵלַי, בְּרוּךְ אֲדֹנָי!

בֵּיתִי קָטָן וָדַל, בְּלִי מַכְלוּלִים וּפְאֵר,
אַךְ הוּא חָם, מָלֵא אוֹר וּפָתוּחַ לַגֵּר,
עַל-הָאָח בֹּעֵר אֵשׁ, עַל-הַשֻּׁלְחָן הַנֵּר –
אֶצְלִי שֵׁב וְהִתְחַמֵּם, אָח אֹבֵד!

וּבְהִשָּׁמַע מִילֵל סוּפַת לֵיל קוֹל כָּאוֹב,
זָכֹר נִזְכֹּר עֱנוּת רָשׁ גֹּוֵע בָּרְחוֹב,
וּלְחַצְתִּיךָ אֶל-לֵב, רֵעִי, אָחִי הַטּוֹב –
וּרְסִיס נֶאֱמָן אוֹרִידָה עָלֶיךָ.

אַךְ בְּבֹא תוֹר הַסְּתָו, בִּימֵי סַגְרִיר וָעָב;
עָמוּם שׁוֹמֵם הַיְקוּם, רֶפֶשׁ הוֹלֵךְ וָרָב,
דֶּלֶף טֹרֵד עַל-גָּג, עָשׁ בְּקֶרֶב לֵבָב –
בִּי, עָזְבֵנִי לְנַפְשִׁי, אָח חַנּוּן!

בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפֹּץ בָּדָד הֱיוֹת;
וּבְהִתְעַטֵּף הַלֵּב וּבִהְיוֹתוֹ לִמְסוֹס
אַל-תִּרְאֵנִי עֵין זָר, זָר לֹא-יָבִין אֶת-זֹאת
וַעֲרִירִי אַחֲרִישָׁה בִיגוֹנִי.

מתוך פרויקט בן יהודה

בְּיוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם - הוא שיר של חיים נחמן ביאליק, שנכתב בסתיו 1896, ונדפס לראשונה בקיץ 1900 ב"לוח אחיאסף" בכותרת שונה: "רעות והתבודדות". לאחר זמן מה החזיר המשורר את הכותרת המקורית לשיר.[1]

השיר מספר על אירוחו החם והמפנק של הדובר את רעו בתקופות השונות של השנה, אך מסתיים בתחושת עצב ודיכאון של המשורר, המעדיף להישאר לבד בתקופת הסתיו. השיר, המשדר בחלקו הגדול אווירה של רעות אמיצה ומזמינה, מצטיין בדימויים, בחרוזים ובמקצב מוזיקלי קליט, וכבש מיד עם פרסומו את לב קוראיו.

מבנה השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ביום קיץ יום חום" מורכב משמונה בתים, המסודרים לכאורה על פי עונות השנה. בששת הבתים הראשונים מזמין הדובר את רעו לביתו וגנו, שם יבלו את זמנם בנעימים. אריאל הירשפלד מבחין בשיר שלושה חלקים: שלושת הבתים הראשונים ה"קייציים" מדברים על ההזמנה והאיחוד המענג עם הרע.[2]

החלק השני שמתרחש בחורף מורכב גם הוא משלושה בתים ומאחד בין החום הנעים והמזמין של המארח לבין הקור והשחור שאורבים בחוץ. "הבית הרביעי מוצף כולו אונומטופאות חזקות המקיפות את המילים בסערת צלילים ו'מתארות' באורח קולי את קולות החורף. קריאה שהויה יותר של הבית הזה תגלה כי אין מדובר רק באונומטופאה וירטואוזית, אלא ברקמה עשירה ומגוונת ביותר של צלילים: צלילי הרעד הנקשרים למילים "קור" ו"כפור" אך חבויים גם במילים "חורף" ו"שחור."[2]

שני הבתים האחרונים של השיר מעניקים לו את המסר של "שיר מתהפך" כלשונו של החוקר מנחם פרי.[3] הם מעמידים, כביכול, את כל המסר של הבתים הקודמים לדבר והיפוכו - בחלק הזה של "עונת הסתיו" נחשף רצונו הפנימי של הדובר להישאר לבדו.

אין זה שיר טבע במשמעות הרגילה, אלא שיר אלגורי, אליבא דהירשפלד, המצטיין לפרקים במצלול עדין ופתייני, ולפרקים במצלול מאיים וקודר ושופע מילים וצלילים ייחודיים בשפה העברית המתחדשת. "זהו שיר מניפסטי בדבר יכולתה של הלשון השירית העברית להציב קורלטיב לשוני הולם ויעיל למנעד [...] של מצבי הרוח".[2]

הביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של אורי ניסן גנסין, פרסם יוסף חיים ברנר, רעו הקרוב עוד מימי שהותם יחד בישיבה בפוצ'פ, הספד לזכרו.[4] חלק גדול מההספד הוא מקדיש לשיר "ביום קיץ יום חום" אשר פורסם בדיוק באותם ימים בהם אירח ברנר את גנסין בביתו בורשה.

"והנה בערב אחד הביא הוא מן הרחוב איזה “לוח-אחיאסף” חדש, שיצא באותו יום מבית-הדפוס, ודווקא בערב שהיה לנו גם לחם, גם טה, גם נפט במנורה, גם כירה מוּסקה. ישבנו שנינו בעת ארוחת הערב והתחלנו: “ביום קיץ, יום-חום, עת השמש ממרום-הרקיע תלהט כתנור היום, עת יבקש הלב פינת-שקט לחלום” וכו' וכו' – שיר מאת ח. נ. ביאליק! – וכעבור שעה קלה, כתוֹם האוכל, כבר התגדרנו מעוּמדים איש לפני רעהו בידיעת השיר בעל פה…
–“לי יש גן, ובגן תחת אוֹג כבד-צל” – הטעים הוא כל מלה ומלה בתענוג מוחשי, פיסי…
– “ובליל חוֹ–רף, ליל-קוֹר, עת מַחש – כּים ושחור” – משכתי בנהימה לעומתו…
– “ביתי קטן ודל, בלי מכלולים ופאר” – צהל הוא והשתובב, ומתוך השתובבות “ישב אצלי וחיממני” בשעת אמירת פסוק “אצלי שב והתחמם”, חיקה “סוּפת ליל קול כאוֹב”, תיאר בפישוּט ידיים ורגלים את “ענוּת רש גוֹוע ברחוב”, קפץ, התנער ו“לחצני אל לבו”, “רעוֹ, אחיו הטוב” –

יוסף חיים ברנר / "אורי ניסן"

ניתן להתרשם מחוויית ההתרגשות העזה שאחזה בשני החברים למקרא השיר, שהם מייחסים אותו כאילו למערכת היחסים ביניהם. ואכן, מספר מבקרים אינם מנתקים את החוויה הזו מהדרך שבה הם מפרשים את השיר.

פישל לחובר כתב על השיר, שהוא מן היפים ביותר שכתב ביאליק בתקופת ההתבגרות שלו.[1] יעקב פיכמן התרשם ש"זהו אחד מאותם השירים אשר זיו האדם שבהם לא יועם לעולם".[1] אבנר הולצמן, לעומתם, מתמקד יותר בשני הבתים המסיימים של השיר, ש"הופכים במידה רבה את הקערה על פיה" ומצביעים על הלך נפש עמוק של המשורר, המכיל גם יגון, בדידות וייאוש.

אריאל הירשפלד ומנחם פרי הביאו פן נוסף בפרשנותם את השיר.[2][3] הם מתרשמים מהאווירה ה"פתיינית" שקיימת ברוב בתי השיר, בביטויים שלקוחים מהעולם הארוטי, כמו למשל: "לי יש גן" שמתקשר לשיר ארוטי אחר של ביאליק (יש לי גן) או לפסוקים משיר השירים. הם קוראים ביטויים, שמדברים על מקום חבוי ומוסתר ("הרחק הרחק מעיר וממתים נחבא תל"; "שם במחבא הלז"; "שם נחבא ננוח, אח נעים"), על סוד ורמז ("כלו אומר סוד אל", "נמתיק יחדו בדמי צהרים הרז"; ), על עונג ורוך ("ובהתענג וברוך"; "ולחצתיך אל לב, רעי, אחי הטוב"), על פתיינות ("בוא אלי, בוא אלי... "אצלי שב והתחמם" ) וכדומה, ומגיעים למסקנה משלהם: השיר, לדעתם, מרמז לחוויה הומו-ארוטית כביכול של המשורר.

מסכם אריאל הירשפלד: "השיר איננו, כמובן, "שיר טבע", אלא שיר אלגורי כרוב שיריו של ביאליק, משום שלא הטבע הוא עניינו אלא אפשרות מגעיו של ה"אני" עם ה"עולם, והוא עשוי שלושה מצבים המדגימים שלוש רמות של פתיחות אל העולם ואל הזולת. הקיץ מקביל לפתיחות הגמורה, הנאיבית והארוטית, המזוהה עם עידן הילדות, [...] החורף מקביל לפתיחות החלקית, המוסרית והאירונית, והספוגה ידיעה בדבר חלקיות המגע, התועלת שבו והסכנות המרחפות עליו . [...] הסתיו מקביל להסתגרות הגמורה, לבדידות הסותרת כל ארוס, למיאוס העצמי, לתחומה של הבושה המאכלת כול, ובראש ובראשונה — את הארוס"[2]

מבקרים אחרים, כמו למשל, מנחם בן, הביעו התנגדות עזה לכיוון שאליו נטתה ללכת פרשנותם של פרי והירשפלד.[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 חיים נחמן ביאליק, השירים, ערך והוסיף מבואות, ביאורים ונספחים: אבנר הולצמן, דביר, 2004, עמ'93
  2. ^ 1 2 3 4 5 אריאל הירשפלד, כינור ערוך : לשון הרגש בשירת ח"נ ביאליק, עם עובד, תשע"א (1921), עמ' 50-36
  3. ^ 1 2 מנחם פרי, "שב עלי והתחמם": הדיאלוג ההומו-ארוטי בין ברנר לגנסין - מיקרו ביוגרפיה, בתוך: אות; כתב עת לספרות ולהיסטוריה, סתיו 2015, גיליון 5; וראו גם ערך בוויקיפדיה: שב עלי והתחמם
  4. ^ יוסף חיים ברנר, "אורי ניסן", בתוך: פרויקט בן-יהודה
  5. ^ מנחם בן, "קו המשווה - ביאליק הומו?", אתר חדשות ישראלי Nrg, שמונה באפריל 2011