נצבת

נצבת בת עדאל
לידה	ארץ ישראל
נרצחה	ב'תשס"ב (2762 לבריאת העולם); ארץ ישראל
אם	עדאל
בן זוג	ישי
צאצאים	דוד
תקופה	התקופה הישראלית

לפי התלמוד נִצֶּבֶת הייתה אמו של דוד המלך ואשת ישי. שמה אינו מופיע במקרא ומופיע בתלמוד בבלי.^[1] סיפור לידתו של דוד ושם האם לא מופיעים במקרא, ורב הנסתר על הגלוי. הכתוב מזכיר רק את אביו.^[2]

לפי הסיפור המקראי, אימו מוזכרת (באנונימיות) בספר שמואל א', פרק כ"ב, פסוקים ג'–ד'; דוד מבקש ממלך מואב שיוכלו להתגורר אצלו, להימלט מאימת שאול המלך, בתקופה שדוד נרדף מפניו. ואכן, הוריו ישבו אצל מלך מואב משך תקופה ארוכה: ”וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב, וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב: יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים. וַיַּנְחֵם אֶת פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב, וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ, כָּל יְמֵי הֱיוֹת דָּוִד בַּמְּצוּדָה”.

במסכת בבא בתרא מציגים חז"ל את שמותיהן של אמהות של דמויות מהמקרא^[3] אשר אינם מופיעים בתנ"ך, ביניהם אם דוד- נצבת בת עדאל.^[1]

יש הסוברים כי השם עדאל אינו שם אביה אלא מהווה סמל לטהרתם של דוד ואמו כדברי המדרש "וסימניך טמא טמא טהור טהור". בשמות האמהות רמז לאופי הבנים. השם "בת עדאל" רומז לשותפות במעשה ההריון ומכוון לבשורת הגאולה שתבוא. המילה 'עדיאת' בארמית פירושה 'להרות' ורומזת כי מעשה הלידה הוא ניסי ומצוי בידי האל.^[4]

ילקוט המכירי לספר תהילים^[5] מספר כי לישי היו שתי נשים. האחת אהובה והשנייה שנואה ונראה כי אם דוד הייתה עקרה^{[דרושה הבהרה]} בדומה לסיפורי מקרא אחרים על יעקב רחל ולאה ואלקנה וחנה. האם אשר שמה נעדר מילקוט המכירי היא דמות מרכזית בסיפור המובא במדרש. מוטיב חוזר בו הבעל מוצא עצמו עם אישה אחרת, מצוי במקרא בסיפורם של יעקב רחל ולאה ובסיפור יהודה ותמר.

ייתכן ודוד הוא בנה של העקרה והסיפור המובא במדרש בא להתמודד עם שאלת ייחוסו של דוד הנעדרת מן התנ"ך:

"חד אמר, דוד בן אהובה היה, וחד אמר דוד בן שנואה היה. והיו לו לישי שישה בנים גדולים, ופירש מאשתו ג' שנים. לאחר ג' שנים הייתה לו שפחה נאה ונתאווה לה. אמר לה: "בתי, תקני עצמך הלילה" ... הלכה השפחה ואמרה לגברתה, הצילי עצמך, ונפשי ואדוני מן הגיהנום. אמרה לה: "מאי טעם?" שחה לה את הכול. אמרה לה: בתי, מה אעשה שהיום ג' שנים שלא נגע בי?" אמרה לה: "אתן לך עצה, לכי תקני עצמך, ואף אני כך, ולערב כשיאמר: סגרי הדלת! תיכנסי את ואני אצא". וכך עשתה. לערב עמדה השפחה וכבתה את הנר, באה לסגור את הדלת, נכנסה גברתה ויצאה היא. עשתה עימו כול הלילה ונתעברה בדוד. ומתוך אהבתו על אותה שפחה יצא דוד אדום מבין אחיו. לט' חודשים ביקשו בניה להורגה ואת בנה דוד, כיוון שראו שהוא אדום, אמר להם ישי – הניחו לו ויהי לנו משועבד ורועה צאן... כשהגיע שמואל להמליך את בנו של ישי וכל הבנים נפסלו למלוכה חוץ מדוד שנמצא ראוי – אמרו ישי ובניו: לא בא שמואל אלא לבזותנו ולהודיע לישראל שיש לנו בן פסול. ואימו של דוד אמרה – "אבן מאסו הבונים" – לא הבונים אלא "הבנים" - "אי בן שמאסו אותך אחיך, והיית לראש פינה", ועלית על כולן".^[6]