בתי קולנוע בתל אביב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קולנוע מוגרבי בפינת אלנבי ובן-יהודה בימי זוהרו
קולנוע שדרות, 1955
קולנוע עדן, ינואר 2006
קולנוע תל אביב, אפריל 2008
הרס קולנוע תל אביב, נובמבר 2010
בנין בית הקולנוע אלנבי (מאי, 2014)
קולנוע "גת" לפני סגירתו, מאי, 2015
הבניין ביפו ששימש את קולנוע אלהמברה; בשנת 2011, בצורתו המחודשת. המבנה משמש היום כמרכז תנועת הסיינטולוגיה.
מראה על הדרייב אין מגבעת האוניברסיטה ברמת אביב ליד מרכז הירידים כמה שנים לפני שנהרס
סינמטק תל אביב המשמש בתור ארכיון סרטים ומרכז כנסים ופסטיבלי קולנוע
הבניין העגול ששימש את קולנוע הסינרמה

בתל אביב-יפו 25 אולמות להקרנה מסחרית של סרטים הכוללים 4,757 מושבים, לאורך שנת 2009 ביקרו בבתי הקולנוע בעיר 909,247 אנשים מתוך 9,875,855 צפיות בכלל בתי הקולנוע בישראל (9.2%). למרות זאת, בשני העשורים האחרונים חלה ירידה בולטת במספר בתי הקולנוע בעיר ובמספר הביקורים בהם.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים היו בתל אביב בתי קולנוע רבים, מהם גדולים ומהם שכונתיים וקטנים. בשנות ה-50 וה-60, לפני היות הטלוויזיה בישראל, הייתה ההליכה לקולנוע הבילוי הנפוץ והפופולרי ביותר. ב-1960 הגיע מספר הביקורים בבתי הקולנוע בתל אביב ל-12,662,000.[2] בתי הקולנוע היו בבעלות פרטית, וכל בעלים קנה או שכר סרטים להקרנה לפי יכולתו ולפי הערכת הכדאיות. הסרטים הוצגו תחילה בבתי הקולנוע הגדולים בעיר, ואחרי כמה שבועות, כשכוח משיכתם התחיל להתדלדל, היו עוברים אל בתי הקולנוע השכונתיים, הקטנים. המושג של קומפלקס אולמות בגדלים שונים במקום אחד עוד לא נודע אז, וכמוהו לא היה עוד המצב של רשתות גדולות, המקרינות בעת ובעונה אחת אותם סרטים בכל הארץ. הסרטים המצליחים היו עוברים מעיר לעיר ומיישוב ליישוב, והמצליחים שבהם היו מגיעים להקרנות חוזרות. גם הסינמטק טרם הוקם, וסרטי איכות היו מוקרנים על פי רוב בקולנוע פריז ברחוב הירקון.

רוב בתי הקולנוע היו דומים: כיסאות עץ מתקפלים, חורקים, שנטו לצבוט אצבעות לא זהירות, ועל המסך הייתה מוקרנת תמיד האזהרה: "גברת, היזהרי בקומך פן תיתפס שמלתך בכיסא". במעברים חשופי הרצפה היו בני הנוער, ה"פושטקים" שבהם מגלגלים בקבוקי זכוכית בהפסקה ולפעמים גם באמצע הסרט, בעיקר ברגעי מתח או לקראת הנשיקה הנכספת, ובמערבונים הייתה נשמעת תדיר הקריאה: "תיזהר, מאחוריך!" ברגע המתאים. את קץ עידן הכיסאות החורקים והרצפות החשופות בישר בשנת 1958 קולנוע תל אביב, שנפתח ברחוב פינסקר, סמוך לכיכר דיזנגוף. מושביו היו כורסאות מרופדות, רצפתו כוסתה בשטיח רך ונעים לדריכה, שגם בקבוקים לא היה טעם לגלגל עליו כי לא היה רעש, ולפני בד ההקרנה היה תלוי מסך ארגמני ועתיר קפלים, שהואר לפני הסרט באורות נעימים לעין, בלוויית מוזיקה ערבה לאוזן. כל המאפיינים האלה היו אז בגדר חידוש מוחלט.

לפני הסרט, בכל האולמות, היו מקרינים יומן חדשות – בחלקם של יומני כרמל, באחרים של יומני גבע. בימים של טרום הטלוויזיה הייתה זו ההזדמנות היחידה של הצופה הישראלי לראות במו עיניו את מנהיגי היישוב, כיבוש השממה, גדולי עולם באים לביקור וכיוצא באלה. הגעת הטלוויזיה בשנות ה-70, ולמעשה קיצור משך הזמן בין האירוע לבין היכולת להציג אותו באופן ויזואלי שהתלוה לה, ולכן גם הגברת העומס החדשותי אצל הצופה, בטלו את הצורך, והרצון, לצפות ביומנים. אחרי היומן היה "בקרוב" – הסרט הבא הצפוי באותו אולם קולנוע – ואחר כך הסרט עצמו, בלי פרסומות. אלה הגיעו רק בשנות ה-70.

ברוב בתי הקולנוע הישנים היו שלוש הקרנות ביום: "הצגה יומית" שחלה סביב השעה 16:00, "הצגה ראשונה" שחלה לרוב בין 19:00 ל-20:00 ו"הצגה שנייה" שחלה לרוב בין 21:00 ל-22:00. רק החל מסוף שנות ה-70, עם השינוי הכללי בהתייחסות לבילוי, התרה בסטטוס קוו, ובכפוף להפרעה מינימלית לבנינים סמוכים, התאפשרו הצגות חצות, וקולנוע ביום שישי בערב או בשבת. עד אז, מוצאי שבת נחשב ליום החזק בבתי הקולנוע. עד אמצע שנות השמונים לא חל עדיין איסור עישון בבתי הקולנוע, ולעיתים קרובות היו האולמות אפופי עשן סיגריות.

החל מחדירת הטלוויזיה לישראל באופן מוגבר בשנות ה-70, התערער מעמדם של בתי הקולנוע כמטרה לבילוי מחוץ לבית. עם חדירת הטלוויזיה הרב ערוצית בשנות ה-90, עליה יחסית במחיר הבילוי הכולל, יחד עם עליה ניכרת בערכה הנדל"ני של הקרקע עליה בנוי בית הקולנוע, והקמת בתי קולנוע בתוך הקניונים, חלה נסיגה ניכרת במעמדם של בתי הקולנוע העצמאיים שהיו במרכזי הערים ובשכונות המגורים. חלקם חולקו למספר גדול יותר של אולמות קטנים ומפוארים, עם ציוד אור-קולי משוכלל, במקום האולמות הגדולים יותר שהיו בהם קודם.

את מקום בתי הקולנוע שנסגרו ובתי הקולנוע שנהרסו תפסו קומפלקסים שהוקמו בקניונים בעיר, כגון דיזנגוף סנטר בו הוקמו שני בתי קולנוע, קולנוע לב וקולנוע דיזנגוף (נסגר בסוף 2011), מרכז עזריאלי (הקומפלקס נסגר כאמור בסוף 2009) וקניונים מחוץ לתל אביב. את אולמות הקולנוע בקניונים החלו להחליף קומפלקסי ענק מחוץ למרכזי הערים כדוגמת "סינמה סיטי" שהוקמו ברמת השרון, ובראשון לציון, ו"יס פלאנט" שהוקם בקניון איילון ברמת גן, ובית קולנוע נוסף שהוקם בראשון לציון.

בתי קולנוע שנסגרו ועדיין עומדים במקומם נטושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי קולנוע שנסגרו ונהרסו ומה שנבנה במקומם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בית העם – ברחוב בן יהודה, נפתח ב-1925. נהרס ב-1959 ובמקומו נבנה בית אל על.
  • אילת – ביפו סמוך לשוק הפשפשים. נפתח ב-1954 ונסגר ב-1970. כיום בניין מגורים.
  • אביב – קולנוע כמעט שכונתי ששכן ברחוב המרד 3 בשכונת מנשייה מתחת למבנה מגורים, מול המקום בו שוכן כיום מכון אבני. הבניין נהרס על ידי העירייה ב-1974 על מנת לאפשר סלילת כביש מהיר המחבר את יפו עם תל אביב.
  • שדרות – בשדרות רוטשילד בין רחוב נחמני לרחוב מזא"ה. נהרס בסוף שנות ה-70 ונבנה במקומו בניין משרדים. הקולנוע הונצח בסרט "אסקימו לימון".
  • אופיר – ברחוב גרוזנברג, הוקם על ידי משה קרסו. נחנך ב-1928, ונסגר ב-1980. בשנות ה-80 שימש כמועדון ("ליקוויד"). הבניין נהרס בראשית שנות ה-90 ובמקומו הוקם חניון. במקום הוקם מתחם מגורים.[4]
  • בן יהודה - במרתף הבניין שברחוב בן יהודה מספר 77. כיום חדר כושר.
  • קסם – בכיכר הכנסת ליד הטיילת. נפתח ב-1945. במהלך מלחמת העצמאות שימש את מפקדת חיל הים. במהלך 1949 התנהלו בו ישיבותיה של הכנסת הראשונה, ומשנת 1958 משכנה של האופרה הישראלית. נהרס ב-1988 ונבנה במקומו מגדל האופרה שכולל מספר קומות מסחריות ומגדל מגורים.
  • מוגרבי – במפגש הרחובות אלנבי ובן יהודה, נפתח ב-1930. גגו היה נפתח בהפסקות לאוורור. לקולנוע הייתה צמודה כיכר ב' בנובמבר המרכזית והחשובה. הכיכר כונתה "כיכר מוגרבי" ואף הייתה מקום התרחשותו של הסרט "תעלת בלאומילך". ב-1986 פגעה בו שרפה קשה וב-1989 הוא נהרס ונבנה חניון במקומו. במרתף קולנוע מוגרבי, באולם ששימש לפני כן כתיאטרון, פעל מסוף שנות ה-60 קולנוע נוסף, "סטודיו", שהכניסה אליו הייתה נפרדת – מרחוב פינסקר.
  • סטודיו – במרתף של מוגרבי, באותו בניין, במפגש הרחובות אלנבי ופינסקר. סופו היה כסופו של קולנוע מוגרבי.
  • אוריון – ברחוב מכבי ליד רחוב המלך ג'ורג'. נפתח ב-1943. בתחילת שנות ה-70 שונה שמו ל"אורלי" וב-1991 נסגר ונהרס ובמקומו נבנה חניון.
  • צפון – ברחוב לואי מרשל פינת דה האז. נסגר ב-1997, נהרס ב-2000 ובמקומו נבנה בניין מגורים.[5]
  • מתמיד – לשעבר "אולם יאשה חפץ" (אולם הבית של תיאטרון "לי-לה-לו") בסימטת בית השואבה ליד רחוב אלנבי בין גרוזנברג למונטיפיורי. תיפקד בשנות ה-80 כקולנוע לסרטים ארוטיים. ב-2001 נהרס ובמקומו נבנה בניין מגורים.
  • תל אביב – ברחוב פינסקר. נפתח ב-1957 ונסגר ב-2000. היה בית הקולנוע בעל מספר המקומות הגדול ביותר בעיר. בין השאר התמחה בהצגות יומיות של סרטים בגרמנית, שכונו "סרטים אוסטריים" אף על פי שרובם היו דווקא מגרמניה, כדי לא לפגוע בניצולי השואה. נהרס ב-1 בנובמבר 2010, במקומו נבנה בניין מגורים.[6]
  • הדרייב אין – שוכן בעבר הירקון, בשטח שבין משולש מסילות הרכבת. קולנוע פתוח שהופעל בשיטת הדרייב אין. הוא נפתח ב-1973 ונסגר ב-2000. בימי שישי בלילה הוקרן במקום סרט פורנו, וצופים רבים העדיפו לצפות בו מגבעת האוניברסיטה. לאחר סיום השימוש בו להקרנות סרטים, נעשה שימוש במקום לאימוני רוכבי אופניים. האתר נהרס ב-2012 ובמקומו הוקם היכל קבוצת שלמה המשמש את קבוצת הכדורסל של הפועל תל אביב.
  • הסינרמה – נפתח ב-1966 ונסגר ב-1971, שכן בשכונת יד אליהו בתל אביב, בפינת רחוב יצחק שדה ורחוב יגאל אלון. במקור היה אמור להחליף את הזירהטרון, ששימש מעין אולם מופעים לקרקסים ומופעי ריוויו ושכן סמוך לדרך ז'בוטינסקי שברמת גן, אבל בהמשך הוחלט להסב את הבניין לקולנוע בשיטת סינרמה, שהתבססה על שימוש במסך קעור גדול מידות כשהסרט מצולם בשלוש מצלמות מיוחדות מסונכרנות ומוקרן באמצעות שלושה מקרנים מתאימים. עם שכלול השיטה (שבינתיים התיישנה ונעלמה כמעט לחלוטין) עברו להקרנה במקרנה אחת בלבד. משנת 1986 ועד 1999 פעל במקום מועדון בשם "מועדון הסינרמה". היה בית הקולנוע היחידי בארץ שהקרין סרטים בתוך מבנה עגול בשיטת "הסינרמה". נהרס ב-2016. כיום (2021) על שטח הסינרמה פועל חניון של "אחוזות החוף", וישנה תוכנית לבניית שלושה גורדי שחקים בני ארבעים קומות על המגרש.[7]
  • אלנבי – ברחוב אלנבי ליד כיכר מגן-דוד נפתח ב-1934 בתור קולנוע רמון בהמשך שינה את שמו לקולנוע אלנבי אחרי שנסגר פעל במקום מועדון "אלנבי 58". הבניין נהרס ב-17 באוקטובר 2017,[8] ובמקומו צפוי להיבנות בניין מגורים בן 6 קומות.
  • פארוק – הוקם בשנת 1940 בצמוד לקולנוע אלהמברה בשדרות ירושלים ביפו. מקימיו היו חוסייני וממדוח נבלוסי, מעשירי ונכבדי יפו וממנהלי חברת הקולנוע "סינמה פלסטין" של אותם הימים. לאחר קום המדינה ננטש בית הקולנוע ונהרס בחלקו לצורך בניית בניין מגורים בין שתי קומות בו שוכנו עולים מבולגריה. בחלק של המבנה שנותר עד היום נפתחו כמה חנויות. בין המבנים של קולנוע פארוק וקולנוע אלהמברה עובר שביל להולכי רגל וקיוסק עומד בתחילתו.[9]
  • מגדלור – ברחוב בן-יהודה פינת רחוב אלנבי. נהרס ובמקומו נבנה בניין משרדים הקרוי על שמו, "בית מגדלור".[10]
  • גן רינה – ברחוב בן יהודה 25 פינת רחוב שלום עליכם. קולנוע פתוח, ב-1956 נערך בו נשף בחירת מלכת היופי של ישראל[1]. נהרס ובמקומו עומד היום מגדל ישרוטל.
  • תכלת – ברחוב נחום ליד הקצה הצפוני של רחוב בן יהודה. נהרס לטובת בניין מגורים.
  • ארמון דוד – ברחוב דיזנגוף פינת ארלוזורוב. עם סגירתו נרכש במלואו על ידי סטודיו הצילום פוטו פרג'. בתחילת שנות האלפיים נהרס החלק העליון (אולם הקולנוע עצמו) ובמקומו נבנה בית דירות.
  • דרום – בדרך ההגנה. בסמוך לשוק התקווה. כיום נמצא במקום חניון.
  • ארגמן – בשכונת פלורנטין, דרך סלמה פינת אברבנאל. נהרס ובמקומו נבנה בניין משרדים המשמש את רשות האוכלוסין וההגירה.
  • רם – בשכונת רמת החייל ברחוב מרכוס, נהרס בשנות השבעים במקומו קיים בית מגורים.
  • תל ברוך – ברחוב מיזאן פינת נחמיה בן אברהם בשכונת תל-ברוך בצפון העיר. שימש בשנות ה-80 וה-90 כאולפן טלוויזיה ("מימד"). נהרס וכיום (2021) שטח פתוח.
  • מור – בשיכון דן שבצפון מזרח העיר. כיום, בניין משרדים.
  • תמר – ברחוב אלנבי 111, דרומית לשדרות רוטשילד, במרתף הפסאז'. היה הקולנוע הראשון שהקרין סרטים ברצף במשך כל שעות היום, בסוף ימיו התמקד בהקרנת סרטים פורנוגרפיים למבוגרים בלבד.
  • זוהר – בדרך שלמה 117. התמקד בהקרנת סרטים הודיים וטורקיים. נסגר בראשית שנות ה-80. פעל במקומו מועדון. נהרס בדצמבר 2019.
  • שלהבת - בדרך חיים בר לב בשכונת כפר שלם. כיום בית מגורים

בתי קולנוע שנסגרו ושינו תפקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלון סינמה שבו פעל קולנוע אסתר - מבט מכיכר דיזנגוף המוגבהת; נובמבר 2006.
  • נוגה – בשדרות ירושלים ביפו. הוקם בשנת 1922 בשם "קולנוע נביל", על-שם בעליו. בשנת 1986 שופץ לצורך הפיכתו לאולם תיאטרון. המקום שופץ פעם נוספת בשנת 2000 וכיום זהו משכנו של תיאטרון גשר.
  • אלהמברה – בשדרות ירושלים ביפו. הוקם ב-1936 ושימש כבית קולנוע ואולם מופעים מרכזי של ערביי יפו. בשנות השישים פעל בו בית קולנוע בשם יפאור. בשנות השבעים הפך המקום לתיאטרון של גיורא גודיק ולמופעי תיאטרון אחרים עד שנסגר. שימש לאחר מכן תקופה קצרה כסניף בנק. הבניין עבר שיפוץ נרחב, ומשמש כמרכז לסיינטולוגיה בישראל.
  • אורה - בית קולנוע שפעל בין השנים 1942 -1944 באולם נחמני שברחוב נחמני 4, אז הפך לאולם התיאטרון של התיאטרון הקאמרי.
  • אולפנה - פעל באולם אהל שם, בשנות הארבעים.
  • צליל – בשדרות ירושלים ביפו, נפתח ב-1947 בשם "סינמה ראשיד". לאחר קום המדינה שונה שמו לצליל. בשנות ה-60 שופץ והוסתרה ממנו חזיתו המקורית. כיום זהו אולם אירועים ומופעים בשם "מועדון התיאטרון" שנסגר בדצמבר 2020.
  • זמיר – ברחוב אלנבי מול כיכר מוגרבי. נפתח ב-1952 ונסגר בשנות ה-80. תיפקד בשנות ה-80 כקולנוע לסרטים ארוטיים. בשנת 2009 שימש כמועדון של עמותת "זמיר", אשר שמה לה למטרה לקרב בני נוער לעשייה חברתית דרך יצירה ומוזיקה.[11] בשנת 2016 הוסב לאולם תיאטרון.[12] כיום עומד ריק ונמצא בהליך שימור.[13]
  • רב חן גת - ברחוב אבן גבירול פינת רחוב צייטלין (מול כיכר רבין). עבר שיפוץ בשנים 2007–2008 ובעבר נקרא "גת". ההקרנה האחרונה הייתה ב-26 במאי 2015. כיום בניין מגורים.
  • הקולנוע – פעל בשנות ה-80 ובשנות ה-90 באולמות בבית ציוני אמריקה והתמחה בסרטי איכות. בפברואר 2012 נפתח שוב קולנוע בבית ציוני אמריקה "קולנוע אורלנדו".[14] ונסגר בשנת 2015.
  • מקסים – בשדרות בן ציון פינת המלך ג'ורג'. נפתח ב-1956. כיום משמש כחנות של רשת "האוזן השלישית".
  • ירון – ברחוב יונה הנביא 2 בטיילת. נפתח ב-1958, נקרא גם "קריקטריון" טרם שפוצל לשני אולמות בשנות ה-70 ושמו שונה ל"סינמה 1" ו"סינמה 2". בשנות ה-80 פוצל שוב לשלושה אולמות ושינה את שמו פעם נוספת לקולנוע "טיילת". שימש זמן קצר כמועדון ריקודים. המבנה שופץ מן היסוד וכיום משמש כבית מלון.
  • המרכז – בקצה המערבי של מדרחוב נווה שאנן. מול התחנה המרכזית הישנה. תוכנן על ידי צמד האדריכלים אברהם יסקי ושמעון פבזנר, נפתח בספטמבר 1956 ונסגר ב-2004. תיפקד זמן רב כקולנוע לסרטים ארוטיים. החזית נפגעה קשות בפיגוע של מחבל מתאבד באפריל 2006. המבנה שונה לבניין מגורים.
  • דן – ברחוב הירקון פינת רחוב טרומפלדור. בנוסף שמו היה גם בשנות ה-70 "אורדן" ו"רויאל". נסגר ב-1980 לטובת מועדון ריקודים, שנקרא באותו שם.
  • פאר – ברחוב ירמיהו על שפת הירקון, נפתח ב-1958, חולק בשנות ה-90 לאולמות קטנים יותר ושמו שונה ל-"רב-פאר". נסגר ב-2007. כיום פועלים במקומו שני עסקים - סופרמרקט בקומת הכניסה, ומכון כושר (המשמר את השם "קולנוע פאר") בחלל שהיה אולם הקולנוע עצמו.
  • לימור – פעל בשנות ה-70 וה-80 בקומת המרתף של מרכז לונדון מיניסטור. ב-16 במאי 1993 פרצה שרפה במתחם לונדון מיניסטור ואולם הקולנוע ניזוק קשות, ולאחר מכן נסגר. בשנת 2004 נפתח הקולנוע מחדש לאחר שעבר שיפוץ, ושונה שמו ל"לונדון".ב-2006 לאחר שנתיים של פעילות, נסגר הקולנוע בעקבות הפסדים כספיים. כיום פועל במקומו מועדון "אולמל'א".
  • לב – פעל בקניון רמת אביב, נסגר ב-2007 ותחתיו נפתחו מספר חנויות.
  • גלובוס תל אביב - קומפלקס של שמונה אולמות שפעל במרכז עזריאלי מאז הקמת המרכז ב-1999 עד סוף 2009.[15]
  • גן העיר 1 וגן העיר 2 – פעלו בשנות התשעים בקניון גן העיר.
  • רמת אביב – במרכז ברודצקי ברמת אביב הישנה. בשנות ה-80 המוקדמות שמו שונה לקולנוע "תמוז". נסגר בסוף שנות ה-80 ובמקומו פעל במקום בית הספר לעיתונאות ותקשורת "כותרת". עם סגירתו של "כותרת" עמד שומם תקופה מסוימת ולאחר מכן הושכר לארגון העוסק בחינוך ולימודי יהדות הפועל שם כיום.
  • אסתר – בכיכר דיזנגוף פינת רחוב זמנהוף. כיום הבניין הוא בית מלון "סינמה", המשמר פריטים שונים מבתי הקולנוע של תל אביב.
  • פריז – ברחוב הירקון. בשנותיו האחרונות התמחה בהקרנת סרטי פולחן (בין היתר, עליו נכתב השיר "הקונפורמיסט" של מוניקה סקס). כיום פועל במקום ספא טיפולים.
  • גלרון – ברחוב אסף הרופא בשכונת עג'מי ביפו. כיום, מרכז גריאטרי.
  • הוד – בפסאז' ברחוב דיזנגוף פינת רחוב פרישמן, נפתח ב-1961, פוצל לארבעה אולמות בשנות התשעים ונסגר ב-2007. בשנת 2010 רכשה עיריית תל אביב את הקולנוע, והוא הוסב לאולם תיאטרון ובו 430 מקומות ישיבה, כחלק ממתחם תיאטרון בית ליסין[16][17]
  • רב חן מגדל האופרה - מתחם של חמישה אולמות קולנוע במגדל האופרה בטיילת תל אביב. נסגר ב-2012.[18] כיום (2021) הוא חלק מבית מלון.
  • סינימה קלאב – ברחוב הירקון פינת ירמיהו, במבנה "המועדון" של רפי שאולי. הוקם בהשקעה כספית גדולה בשנת 1989 וכלל שני אולמות הקרנה קטנים ומפוארים מאוד, עם כורסאות נוחות, ושירות מלצריות לפני ההקרנה ובהפסקה. פעל כשנתיים ונסגר עקב חוסר כדאיות כלכלית. המבנה שופץ וכיום הוא בניין מגורים.

בתי קולנוע שפעילים עד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד שליט, מקרינים כוח, בתי הקולנוע, הסרטים והישראלים, רסלינג, 2006.
  • דוד שליט, אולם שכולו טוב - זיכרונות הקולנוע של הישראלים, הוצאת אינסרט, 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בתי קולנוע בתל אביב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שנתון ססטיסטי מס' 49, עיריית תל אביב- יפו.
  2. ^ "תנודות במספר המבקרים בקולנוע", "הארץ", 5.9.1961
  3. ^ "שחף" -אולם קולנוע ותיאטרון חדש ייחנך הערב בתל אביב, מעריב, 17 במרץ 1977
  4. ^ שלומית צור, תל אביב: קולנוע אופיר לשעבר הופך למתחם מגורים, וואלה, 3/03/2013
  5. ^ שני ליטמן, "הרצח שנחרט בזיכרון כאחד הפשעים המיתולוגיים בתולדות תל אביב", הארץ, ‏14 באוקטובר 2020
  6. ^ נועם דביר, המסך ירד על קולנוע תל אביב: בניין מגורים יוקרתי ייבנה במקומו, באתר הארץ
  7. ^ אביב גוטר, סופו של עידן: צפו בהריסות אולם הסינרמה המיתולוגי בתל אביב, כלכליסט, ‏11 באוגוסט 2016
  8. ^ יעל דראל‏, עוד מוסד מיתולוגי נעלם: קולנוע אלנבי נהרס לטובת בניין מגורים, באתר וואלה!‏, 18 באוקטובר 2017
  9. ^ קולנוע פארוק - שדרות ירושלים 41-43 - עוד על "פארוק" באתר "השדרה הראשונה" של הסטודיו לשימור, באוניברסיטת תל אביב
  10. ^ דיוויד סלע, ‏מגדלור, באתר ישראל היום, 28 פברואר 2020
  11. ^ מירב שלמה-מלמד, מועדון תרבות לנוער ייפתח במבנה קולנוע זמיר, 13 באוקטובר 2009, באתר Mynet
  12. ^ https://www.mako.co.il/news-israel/entertainment-q3_2016/Article-8a58f65f1d43651004.htm
  13. ^ https://www.multiland.co.il/ac_projects/אלנבי-32-תל-אביב/
  14. ^ רוני אפרת, קולנוע אורלנדו נפתח: אנטי-תזה לסינמה סיטי?, באתר וואלה!, 6 בפברואר 2012
  15. ^ אמיר שגב, שני קולנועי גלובוס גרופ יסגרו, ורשת אופנה חדשה תחליפם, 19 ביולי 2009, באתר אידיבי
  16. ^ מרב יודילוביץ', קולנוע "הוד" יוסב לאולמות תיאטרון, באתר ynet, 24 במרץ 2010
  17. ^ ציפי שוחטקולנוע הוד יוסב לאולם תיאטרון בית ליסין: עיריית תל אביב רכשה את אולם הקולנוע במסגרת שיפוץ תיאטרון בית ליסין שיכלול הוספת אולם ושיקום של הפסז' ברחוב דיזנגוף, באתר הארץ, 1 בינואר 2012
  18. ^ רוני אפרת, עצוב: הקולנוע במגדל האופרה ייסגר, באתר וואלה!, 7 בפברואר 2012