גדי טאוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גדי טאוב, 2009

ד"ר גדי טאוב (נולד ב-19 באפריל 1965 בירושלים), עיתונאי וסופר ישראלי; ד"ר להיסטוריה של ארצות הברית, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, במגמה לתקשורת ומדיניות ציבורית, במסלול האקדמי של המכללה למנהל בראשון-לציון ובמרכז הבינתחומי בהרצליה. מהמבקרים הבולטים של הפוסטמודרניזם בישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בישראל, בנו של העיתונאי והפרשן הכלכלי יצחק טאוב. למד בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים. בצעירותו, הגיש בימי שבת בבוקר ברשת א' של קול ישראל את תוכנית התסכיתים מי ישן ואחר כך הגיש בערוץ הראשון את רצועת תוכניות הילדים וכן מספר תוכניות בגלי צה"ל, בהן "ציפורי לילה". למד לתואר ראשון ושני בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ולתואר דוקטור באוניברסיטת רטגרס בניו ג'רזי. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בהגותו של הפילוסוף האמריקני ריצ'רד רורטי.
ערך את כתב העת לספרות ולחברה "מקרוב" יחד עם נסים קלדרון, וכותב קבוע במדור הדעות של ידיעות אחרונות. הוא היה משתתף קבוע בתוכנית "מועצת החכמים" בערוץ 10, ומשמש כחבר בוועד המנהל של מרכז מציל"ה למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית. טאוב מעיד על עצמו שהוא אתאיסט בעל זהות יהודית‏[1]. הוא מלמד בבית הספר למדיניות ציבורית ובחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית. באוגוסט 2011 התמנה למרצה בכיר[2].

כתב גם ספרי ילדים. על ספרו "המכשפה מרחוב מלצ'ט 3" זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער לשנת תשס"א (2000-2001), ועובד לסרט טלוויזיה בבימוייה של דינה צבי-ריקליס.

ביקורתו על הפוסט-מודרניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר ביקורתו של טאוב על הפוסטמודרניזם הישראלי מתמקדת במימד ה"מפרק" שבו. ההגות הפוסטמודרנית טוענת, לרוב, שמסגרות לאומיות, אידאולוגיות, ערכים וכלל התפיסות התרבותיות שיש לבני-האדם הן תבניות שנוצרות באופן חברתי והיסטורי, ויש בהן מימד מדכא (הן קודמות לסובייקט ו"מבנות" אותו). עיקר ההגות הפוסט-מודרנית עוסקת בפירוק של מבני השיח ואת "הנרטיבים הגדולים", שכן לטענתה אין תרבות "גבוהה" או "נמוכה", ואין תרבות "טובה יותר" או "טובה פחות". בישראל בא הדבר לידי ביטוי בעיקר בביקורת של הוגים האמונים על קו מחשבה זה, כלפי כור ההיתוך הישראלי, שהדיר לטענתם את המהגרים היהודים הלא-אשכנזים, וכן את הפלסטינים ואת ערביי ישראל. לטענת חלק מהמבקרים הפוסט-מודרניים והפוסט-ציונים יש לאפשר מציאות רב תרבותית, שכן, בין השאר, לא ייתכן מכנה משותף שאינו משקף מבנה כוח, והעדפה תרבותית של קבוצה אחת על אחרת. לטענת טאוב, מה שנתפס בטיעונים הללו כביקורת חברתית-שמאלית, אינה אלא תפיסה ימנית אינדיווידואליסטית. לטענתו, יש בביקורת על הערכים המשותפים משום קריאה לפירוק החברה, הפוגעת בחלשים יותר, שכן התוצאות הפרקטיות של מהלכים כאלו הן פירוקה של מדינת הרווחה, הפרטתה הכלכלית והחברתית של החברה, והעדר האפשרות לסולידריות וחיים משותפים. מה שנראה לטענתו כשמאל רדיקלי (פוסט-מודרניסטי) אינו בעצם אלא ימין קיצוני.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי עיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המרד השפוף : על תרבות צעירה בישראל (תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997)
  • המתנחלים - והמאבק על משמעותה של הציונות (תל אביב : ידיעות ספרים, 2006)
  • הנאורות (עורך) (ירושלים: מוסד ביאליק, בכתובים)

סיפורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דברים שאני לא מגלה (ירושלים : כתר, 1990)
  • דברים שאני לא מגלה ליעל (ירושלים : כתר, 1992)
  • המכשפה מרחוב מלצ'ט 3 (ירושלים : כתר, 2000)
  • הג'ירף שאהב לרחם על עצמו (ירושלים : כתר, 2003)
  • האיל שאהב נקיון (ירושלים : כתר, 2005)
  • האריה שחשב שהוא פחדן (תל אביב: ידיעות ספרים, 2007)

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הגיבן מנוטרדאם / סרטי וולט דיסני (תל אביב : ידיעות אחרונות, 1996)
  • 101 דלמטים / סרטי וולט דיסני (תל אביב : ידיעות אחרונות, 1997)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • על השפה הרזה, גדי טאוב, נדפס ברחוב, 1, 1994.
  • פוסט-ציונות: הקשר הצרפתי-אמריקאי-ישראלי, גדי טאוב, נדפס במקרוב, 8, 2002.
  • שנות השישים האמריקניות בישראל: ממרד לקונפורמיזם, גדי טאוב, נדפס בעיונים בתקומת ישראל, 13, תשס'ד 2004.
  • אהבה על קצות האצבעות, מאת מנחם רגב, על ספרו של גדי טאוב "המכשפה מרחוב מלצ’ט 3", נדפס ברוח אחרת, 11, תשס'א 2001.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

על כתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוני קמפינסקי, ‏כתבת וידאו, באתר ערוץ 7, 21 במאי 2010
  2. ^ העלאות ומינויים, ידיעון האוניברסיטה העברית בירושלים, אוגוסט 2011