גדי טאוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גדי טאוב
GadiTaub.jpg
גדי טאוב, 2009
לידה 19 באפריל 1965 (בן 52)
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל  ישראל
עיסוק דוקטור ומרצה בכיר להיסטוריה
סוג כתב פובליציסט
פרסים פרס זאב לספרות ילדים ונוער עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
www.gaditaub.com/hblog
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ד"ר גדי טאוב (נולד ב-19 באפריל 1965 בירושלים), עיתונאי, פובליציסט וסופר ישראלי; ד"ר להיסטוריה של ארצות הברית, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים, במגמה לתקשורת ומדיניות ציבורית, במסלול האקדמי של המכללה למנהל בראשון-לציון ובמרכז הבינתחומי בהרצליה. מהמבקרים הבולטים של הפוסטמודרניזם בישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בישראל, בנו של העיתונאי והפרשן הכלכלי יצחק טאוב. למד בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים. בצעירותו, הגיש בימי שבת בבוקר ברשת א' של קול ישראל את תוכנית התסכיתים מי ישן ואחר כך הגיש בערוץ הראשון את רצועת תוכניות הילדים וכן מספר תוכניות בגלי צה"ל, בהן "ציפורי לילה". למד לתואר ראשון ושני בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ולתואר דוקטור באוניברסיטת ראטגרס בניו ג'רזי. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בהגותו של הפילוסוף האמריקני ריצ'רד רורטי.
ערך את כתב העת לספרות ולחברה "מקרוב" יחד עם נסים קלדרון, כתב במשך השנים טורי דעה במעריב ובידיעות אחרונות, וכיום כותב דרך קבע בעמוד הדעות של עיתון הארץ. הוא היה משתתף קבוע בתוכנית "מועצת החכמים" בערוץ 10, ומשמש כחבר בוועד המנהל של מרכז מציל"ה למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית. טאוב מעיד על עצמו שהוא אתאיסט בעל זהות יהודית[1]. הוא מלמד בבית הספר למדיניות ציבורית ובחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית. באוגוסט 2011 התמנה למרצה בכיר[2].

כתב גם ספרי ילדים. על ספרו "המכשפה מרחוב מלצ'ט 3" זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער לשנת תשס"א (2000-2001). הספר עובד לסרט טלוויזיה בבימויה של דינה צבי-ריקליס.

הרומן רב המכר מפרי עטו 'אלנבי' עובד על ידו, יחד עם ארז קו-אל, לסדרת טלוויזיה בערוץ 10 הנושאת את אותו שם. הוא התסריטאי הראשי של 'הרמון', סדרה שעתידה להיות משודרת ברשת 13, המבוססת על סיפוריהן האמיתיים של כתות בישראל, ביניהן הכת של גואל רצון.[3]

דעותיו וכתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורתו על הפוסט-מודרניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר ביקורתו של טאוב על הפוסטמודרניזם הישראלי מתמקדת בממד ה"מפרק" שבו. ההגות הפוסטמודרנית טוענת, לרוב, שמסגרות לאומיות, אידאולוגיות, ערכים וכלל התפיסות התרבותיות שיש לבני-האדם הן תבניות שנוצרות באופן חברתי והיסטורי, ויש בהן ממד מדכא (הן קודמות לסובייקט ו"מבנות" אותו). עיקר ההגות הפוסט-מודרנית עוסקת בפירוק של מבני השיח ואת "הנרטיבים הגדולים", שכן לטענתה אין תרבות "גבוהה" או "נמוכה", ואין תרבות "טובה יותר" או "טובה פחות". בישראל בא הדבר לידי ביטוי בעיקר בביקורת של הוגים האמונים על קו מחשבה זה, כלפי כור ההיתוך הישראלי, שהדיר לטענתם את המהגרים היהודים הלא-אשכנזים, וכן את הפלסטינים ואת ערביי ישראל. לטענת חלק מהמבקרים הפוסט-מודרניים והפוסט-ציונים יש לאפשר מציאות רב-תרבותית, שכן, בין השאר, לא ייתכן מכנה משותף שאינו משקף מבנה כוח, והעדפה תרבותית של קבוצה אחת על אחרת. לטענת טאוב, מה שנתפס בטיעונים הללו כביקורת חברתית-שמאלית אינה אלא תפיסה ימנית אינדיווידואליסטית. לטענתו, יש בביקורת על הערכים המשותפים משום קריאה לפירוק החברה, הפוגעת בחלשים יותר, שכן התוצאות הפרקטיות של מהלכים כאלו הן פירוקה של מדינת הרווחה, הפרטתה הכלכלית והחברתית של החברה, והעדר האפשרות לסולידריות וחיים משותפים. מה שנראה לטענתו כשמאל רדיקלי (פוסט-מודרניסטי) אינו בעצם אלא ימין קיצוני.

ביקורתו על התקינות הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טאוב מותח ביקורת חריפה על התקינות הפוליטית, וטוען שמדובר בתופעה הרסנית ופגיעה בחופש המחשבה והדיבור. הוא ביקר בחריפות התקינות הפוליטית בהקשר לטרור האסלאמי וטען שהריאקציה לתקינות זו תהייה עליית הימין הקיצוני. הוא ביקר את התבטאות התקינות הפוליטית והפוסט-מודרניזם באקדמיה בארצות הברית, בייחוד בחוגים להיסטוריה ולימודי מגדר, שם הפרופסורים מצהירים שמטרתם היא לקדם נרטיבים מוטי-אג'נדה (למען ה"מדוכאים" ו"אוכלוסיות מוחלשות") ולא לחתור לגילוי האמת ולהציג תמונה נכונה של המציאות. הוא סיכם שהתקינות הפוליטית היא לדעתו "איסור לומר את האמת".[4]

הסכסוך הישראלי-פלסטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

טאוב מגדיר את עצמו כשמאל ציוני התומך בפתרון שתי מדינות לשני עמים, אך מסייג אותו בכך שהוא לא ניתן ליישום בעתיד הקרוב, עקב הכאוס ששורר במזרח התיכון וברשות הפלסטינית בפרט. לטענתו, סיום הכיבוש הישראלי באופן חד-צדדי על ידי ישראל רק ירע את מצבם של הפלסטינים, שייפלו קורבן לשלטון כנופיות אלים שיפגע בזכויות אדם.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי עיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דברים שאני לא מגלה (כתר, 1990)
  • דברים שאני לא מגלה ליעל (כתר, 1992)
  • המכשפה מרחוב מלצ'ט 3 (כתר, 2000)
  • הג'ירף שאהב לרחם על עצמו (כתר, 2003)
  • האיל שאהב נקיון (כתר, 2005)
  • האריה שחשב שהוא פחדן (ידיעות ספרים, 2007)

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הגיבן מנוטרדאם / סרטי וולט דיסני (תל אביב: ידיעות אחרונות, 1996)
  • 101 דלמטים / סרטי וולט דיסני (תל אביב: ידיעות אחרונות, 1997)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • על השפה הרזה, גדי טאוב, נדפס ברחוב, 1, 1994.
  • פוסט-ציונות: הקשר הצרפתי-אמריקאי-ישראלי, גדי טאוב, נדפס במקרוב, 8, 2002.
  • שנות השישים האמריקניות בישראל: ממרד לקונפורמיזם, גדי טאוב, נדפס בעיונים בתקומת ישראל, 13, תשס"ד 2004.
  • אהבה על קצות האצבעות, מאת מנחם רגב, על ספרו של גדי טאוב "המכשפה מרחוב מלצ’ט 3", נדפס ברוח אחרת, 11, תשס"א 2001.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

על כתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוני קמפינסקי, כתבת וידאו, באתר ערוץ 7, 21 במאי 2010
  2. ^ העלאות ומינויים, ידיעון האוניברסיטה העברית בירושלים, אוגוסט 2011
  3. ^ רן בוקר, בתפקיד גואל רצון: אלון אבוטבול או צחי גראד, באתר ynet, 30 ביוני, 2016
  4. ^ גדי טאובאסור לומר את האמת — למה אובמה מסרב להכיר בטרור האיסלאמיסטי?, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2015.