ספרות ספרדית

הדון קיחוטה של סרוונטס

עותק הישן ביותר של 'הקנטר דה מיו סיד'

'הסלסטינה' של פרננדו דה רוחאס

הספרות הספרדית היא אותה הספרות שנכתבה בספרדית בספרד ובעולם דובר הספרדית (למשל בדרום אמריקה); או שנכתבה בספרד בספרדית, או בשפות שדוברו בספרד, ובכלל זה לטינית, עברית, ערבית וכן שפות חצי האי האיברי (למשל הקטלנית, הארגונזית, הגליציאנית, הבסקית ועוד) וכן בספרדית-ערבית וספרדית-יהודית. דיון זה מתייחס רק לספרות שנכתבה בידי ספרדים, בשפה הספרדית.

הרקע ההיסטורי לצמיחת הספרות הספרדית

הספרות הספרדית צמחה על רקע היסטורי עשיר. להלן ציוני הדרך החשובים בהיסטוריה הספרדית: לאחר כיבושה של ספרד בידי הקרטגינזים והרומאיים, היא עוברת לשליטתה של ביזנטיון (552–624). בין המאה החמישית ועד לכיבוש הערבי, ספרד קודם כל נשלטת בידי הויזיגוטים (418–720), ולאחר מכן בידי הח'ליפה האומיית (661–750). לאחר כיבוש צפון ספרד בידי הנוצרים, בדרומה של ספרד ממשיכים לשלוט הערבים (אל-אנדלוס, 711–1492). בתקופה זו, מלך נוצרי בולט מבחינת תרומתו לספרות הוא אלפונסו העשירי (1221–1284). שחרור ספרד מהערבים ארך כשמונה מאות ומכונה Reconquista (722–1492). תהליך זה בא לידי השלמתו בידי המלכים הקתוליים פרדינד מלך ארגון ואיזבל, מלכת קסטיליה, אשר נישאים וחוברים יחד למען שחרור חבלי ספרד הנתונים בשליטה מוסלמית. איתם נפתח תור הזהב הספרדי הנוצרי (1492–1680). בין 1516 ל-1700 בספרד שולטים ההבסבורגים, אשר הופכים את ספרד למעצמה קולוניאלית, אשר תגיע לפירורה הסופי ב-1975. במהלכה התרחשו שני אירועים היסטוריים רבי חשבות: בקרב לפנטו, מובס הצי העוט'ומאני בידי ספרד ושאר בעלות הברית הקדושה (1571); ואילו בתורו מובס הצי הספרדי בידי האנגלים (1588), הגורם לדמורליזציה בספרד, אשר עד אז חשה שציאה שולט בימים.

ב-1700 עולים לשלטון המלכים הבורבונים, וספרות ספרד יודעת פריחה תחת אבסולוטיזם נאור. לאחר מלחמת ירושה המתרחשת בתחילת המאה הי"ט, מלכות ספרד מכוננת מחדש – 'הרסטורציה' (1814–1833). לאחר הפלת איזבל השנייה (1833–1868), במהפיכת 1868 קמה 'הרפובליקה הראשונה' של ספרד (1868–1874), אשר נשלטת בידי כוחות דמוקרטיים וליברליים. ב-1874 הבורבונים חוזרים לשלטון (1874–1931), כשבין 1923 ל-1930, ספרד למעשה נשלטת בידי הדיקטטור פרימו דה ריברה; אשר המלך אלפונסו ה-13 הכיר בשלטונו ומינה אותו באופן רשמי לראש הממשלה. עם עלייתו לשלטון השעה פרימו דה ריברה את החוקה, הכריז על ממשל צבאי, חיזק את הצנזורה והוציא את המפלגות מחוץ לחוק. לאחר מכן הקים את המפלגה החוקית היחידה, "האיחוד הספרדי הפטריוטי" (Unión Patriótica Española). ב-1931 זה מופל, וקמה הרפובליקה השנייה (1931–1939), אשר בתורה מופלת לאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם (1936–1939). ספרד עתה נשלטת בידי הדיקטטור פרנקו (1939–1975). מ-1975 ספרד היא מדינה דמוקרטית, אשר יודעת שגשוג תרבותי וכלכלי יוצאי דופן (1986–2008).

הרקע הספרותי שבו קמה ספרות ספרד

איזידור מסויליה (560-636) הוא מהיוצרים הגדולים של תרבות ספרד בעת העתיקה; אבל כמו כל הבישופים של ספרד הויזיגוטית, הוא כתב בלטינית. ב-881 מחוברת 'הכרוניקה של אלפונסו השלישי', שכתובה בלטינית ברברית, שממנה תתפתח בהדרגה הקסטיליאנית. למעשה, הספרדית המודרנית היא שפה רומאנית, שהתפתחה מדיאלקט המדובר בקסטיליה בין המאה העשירית למאה ה-15. בספרד של ימי הביניים, מתקיימים יחדיו נוצרים, יהודים וערבים (Convivencia) – כשכל אחד כותב בשפתו. בדרומה של ספרד מתפתחים דיאלקטים: ספרדית-ערבית (mozarabe) וכן ספרדית-יהודית, שאף בהן נכתבת ספרות ספרדית.

במאה הי"ב, בטולדו שהיא בירתה של ספרד הנוצרית מתרחש מעין רנסאנס, ותחת שלטונו של אלפונסו העשירי (החכם) (1240-1250) קמה אסכולת המתרגמים של טולדו, שדואגת לתרגומן לספרדית של יצירות ביוונית, רומית, ערביות ועבריות – ודמות בולטת באסכולה זו הוא פדרו מטולדו. תרגומים אלו נותנים תנופה בלתי רגילה לקסטיליאנית. בזאת, מעתה תכתב עיקר ספרות המופת הספרדית, אשר לפחות בראשית דרכה טבועה בהשפעות מהספרויות השונות, שעל רקען היא קמה. בין היצירות הספרותיות הבולטות הראשונות ניתן למנות את Mester de juglaría, Auto de los Reyes Magos, Cantar de Roncesvalles, Cantar de mio Cid וכן Cantigas de Santa María, Siete Partidas, Libro de los juegos, Lapidario, Estoria de España, General estoria.

הספרות הספרדית בימי הביניים

הספרות הספרדית שנכתבה בספרדית, החלה להתפתח ברצינות למין המאה הי"ב. עד אז, משערים שהתקיימו יחדיו ספרות בעל פה בשפה רומאנית וכן ספרות פולחנית, הכתובה בלטינית. עד המאה העשרים, מקובל היה לחשוב שראשיתה של הספרות הספרדית בשיר האפי 'אל-סיד', אשר התפתח מיצירה ששרו אותה ה-Juglares. אלו היו טרובדורים שהסתובבו בערי ספרד, ושרו לעיני הקהל שירים המתארים את עלילותיו של אל-סיד, המנהיג הגדול של הרקונקיסטה. אבל מסתבר שליצירה זו קדמה יצירה ספרותית מצומצמת בהיקפה:

ה-"Glosas Emilianenses" מהמאה העשירית הם הטקסט הראשון המוכר, שנכתב בשפה רומאנית, הקרובה לעגה של נווארה וארגון. כתב יד זה נמצא ב-San Millán de la Cogolla. הוא נושא אופי דתי.

החרז'ה (בספרדית jarcha ובערבית خرجة) הם שירי אהבה שנכתבו במאה הי"א, בערבית או בעגה ספרדית-ערבית (mozárabe) באל-אנדלוס. שירה זו בוצעה גם בידי נוצרים - ולא רק בידי ערבים ויהודים, ובפועל חדלה להתקיים עם הסתלקות המוסלמים מאדמת ספרד.

שירה ספרדית מקורית נוצרה לראשונה בידי נוצרים במאה הי"ב. היצירה הראשונה הידועה היא Mester de Juglaría; והיא חיקוי של שירים על מעללי גבורה הצרפתיים (בצרפתית: Chansons de geste). בין שירים אלו נמנים 'אל-סיד' וכן 'שבעת ילדי לארה' (Siete infantes de Lara) ושירו של Bernardo del Carpio, אשר על פי האגדה הביס את קרל הגדול. שירה זו יותר חיה וריאליסטית מהשירה הצרפתית וכן מתאפיינת בכך שהיא לא נצמדת לנורמות הספרותיות הנוקשות של שירת הג'סטה הצרפתית המקבילה. שירה זו הגיעה לשיאה במאה הזהב (Siglo de Oro). אל סיד, או אל סיד קמפיאדור (בספרדית: El Cid Campeador) הוא כינויו של האביר והגיבור הקסטיליאני רודריגו דיאס דה ויוור (Rodrigo Díaz de Vivar). השיר חובר ב-1145, כחמישים שנה לאחר מותו של הגיבור. מחברו אינו ידוע, ואולם ידוע שמעתיקו של כתב היד העתיק ביות הוא Pedro Abad. במאה הי"ג Mester de Juglaría מתחלף ב-Mester de Clerecía, שמחובר בידי Gonzalo de Berceo. בנוסף לכך, מופיעים שירים בשפת גליציה ופורטוגל שנושאיהם רעות, אהבה ותוכחה. באיים הבלארים, קם גדולי היוצרים בשפה הקטלנית, הוא רמון ליול. מלבד היותו סופר ומשורר דתי, הוא היה מדען, מיסטיקן, פילוסוף ומיסיונר נוצרי, שעסק בהמרת מוסלמים לדת הקתולית. כמו כן, באותה המאה פעל בקסטיליה אלפונסו העשירי (החכם), אשר ייסד את אסכולת המתרגמים של טולדו.

בין היוצרים הבולטים של המאה הי"ד נמנים: Don Juan Manuel, שאר כתב רומן בשם 'El conde Lucanor', וכן ספרות חכמה ומוסר (exempla). Juan Ruiz כתב יצירה נרטיבית בשם ' Libro de buen amor'. יצירה חשובה נוספת היא 'Romancero viejo' שהוא אסופה של בלדות. lírica culta castellana אף הוא אסופה של ספרי שירה, שחוברה בחצרות מלכים ורוזנים, אשר המפורסם מביניהם הוא 'Cancionero de Stúñiga'.

'Amadís de Gaula' מאת Garci Rodríguez de Montalvo היא יצירת הפאר של הרומן האבירי. יצירה זו אמנם חוברה במאה הי"ד אך היא ידעה עיבודים ותפוצה יוצאת דופן במאה הט"ו ובמאה הט"ז. הדון קיחוטה של סרוונטס והרומן הפיקרסקי נכתבו כתגובה פרודית אליו. עם פרסום יצירה זו, סוגה זו, הפסיקה להיכתב בספרד עם פרסום יצירתו של סרוונטס.

המאה הט"ו מכונה 'קדם-רנסאנס' (Prer-renacimiento). במאה זו מחוברת ספרות רבה, בין יוצריה הבולטים נמנים López de Mendoza, Juan de Mena y ו-Jorge Manrique. היצירה הבולטת של התקופה היא הטרגי-קומדיה 'La Celestina' של Fernando de Rojas. זהו רומן אהבים בדיאלוג, בעל מסר חינוכי ופאר היצירה ההומניסטית הספרדית.

הרנסאנס הספרדי (El Renacimiento)

כידוע הרנסאנס הוא תקופה היסטורית, שבאה לאחר ימי הביניים. הוא התחיל באיטליה, והתפשט תודות להמצאת הדפוס. בעוד שבימי הביניים עיקר הספרות עסקה בנושאים דתיים, או מתארים את מעלליהם של אבירים, ברנסאנס מוקד היצירה עובר לטבע ובעיקר לאדם, אהבותיו, מעלליו הצבאיים, שליטתו בגורל וכן נושאים פילוסופיים ופוליטיים. אידיאל הרנסאנס גרס שההגיון והאיזון וההרמוניה יגברו על הרגש. הוא העלה על נס את היופי של העולם הזה - לרבות את זה של האישה. הרנסאנס הספרדי התקיים על רקע התהדקות היחסים הפוליטיים, הדתיים והתרבותיים בין ספרד ואיטליה; וכן על רקע עליתם לכס הקדוש של שני אפיפיורים ספרדיים: קליקסטוס השלישי ואלכסנדר הרביעי. הוא החל עם עלייתם לשלטון ונעם ישואיהם של המלכים הקתולים איזבל מלכת קסטיליה ואנדלוסיה ופרדינד מלך ארגון ונווארה. אלו השלימו את תהליך הרקונקיסטה; פתחו במסע כיבושים, אשר בסופם ספרד הפכה לאימפריה, בה השמש לא שקעה; וכן הביאו לסילוקם של הערבים ובעיקר היהודים מאדמת ספרד (1492). לשיא עוצמתה הגיעה ספרד בזמן מלכותם של קרל החמישי (המכונה בספרד קרל הראשון) ובזמן מלכותו של פליפה השני, שבה בניגוד לקודמו ספרד חוותה התקפלות בתוך עצמה. בעקבות הקונטרה-רפורמציה, גברה באופן ניכר השפעתה של הדת. מגמות אלו משוקפות היטב בספרות הספרדית.

סנוניות הרנסאנס בספרות הספרדית ניכרות כבר במאה הי"ד והשפעת רוחו נמשכה עד למאה הי"ז. בדומה לדנטה, פטררקה וכן בוקצ'יו האיטלקיים, יוצרי הרנסאנס הספרדי חיקו את יוצרי הספרות הרומית והיוונית מהתקופה הקלאסית. יצירה זו חוברה תחת הפטרונות של הקרדינל Gonzalo Jiménez de Cisneros ואנשי כנסייה נוספים; וכן בהשראתם של ההומניסטים ארזמוס, Antonio de Nebrija (1442–1522) והיהודי האנוס Juan Luis Vives. חואן לואיס ויוס נחשב לאחד ממקורותיה הקדומים של הפסיכואנליזה, החשובה ליצירת דמויות בעלות עומק נפשי וספרותי; ואילו אנטוניו דה נבריחה היה דקדקן, שבספרו 'Gramatica Castellana' למעשה עומד ביסוד השפה הספרדית; והוא הפך את זאת לשפה, שבה תחובר עיקר הספרות הספרדית. דמויות נוספות שעמדו על רקע הרנסאנס הספרדי היו המדען הדגול Pedro Mexía וכן אנשי הכנסייה Bartolomé de las Casas (1474-1566), אשר התנגד למלחמות וגינה את המרת הדת הכפויה של הילידים האינדיאנים באמריקה, ו-Francisco de Vitoria (1483-1546), אשר דחה כל הנמקה תאולוגית המבוססת על שיקולים מתפיזיים טהורים בלבד.

השירה בזמנו של קרל החמישי

בהשראת משוררי איטליה, Juan Boscán הטמיע בספרות הספרדית סממנים ספרותיים חדשים וכתב שירה איכותית, המתאפיינת במאפיינים מיתולוגיים ובטורים בעלי 11 הברות (Hero y Leandro) - וזאת בדומה לפטררקה האיטלקי. איגרתו למנדוזה של בוסקן היוותה מודל לאיגרות בעלות אופי מוסרני, שנכתבו בהמשך דרכה של הספרות הספרדית. בוסקן גם תרגם לספרדית יצירות איטלקיות.

ידידו של בוסקן, Garcilaso de la Vega (1501-1536) הטמיע בשירתו את הדגמים הפטררקיים של הסונטה, הטרסטה, הלירה החריזה הפנימית ואת הטור בעל 11 הברות. מקורות השראתו מלבד פטררקה, היו הרומנסרוס הספרדיים של ימי הביניים, וכן ורגיליוס וסנאזרו. מפטררקה הוא למד את דגמי שירתו, מורגיליוס הוא למד לבטא רגשות עמוקים, וסנאזרו הקנה לו את יכולתו האמנותית.

הוסיפו ותרמו לשירת הרנסאנס גם Cristóbal de Castillejo ו-Alonso de Ercilla. בהשראה פטררקית, Diego Hurtado de Mendoza חיבר סאטירה, ואילו Hernando de Acuña חיבר סונטות יפות. Gutierre de Cetina חיבר את המדריגל Ojos Claros Serenos ו-Jorge de Montemayor חיבר רומן רועים חשוב בשם Los siete libros de la Diana. יוצר נוסף היה Cristóbal de Castillejo, אשר בשירתו הוא העלה על נס את אהבת החצר.

הספרות הספרדית בזמנו של פליפה השני

החל מזמנו של פליפה השני, החלו להתקיים באדמת ספרד שלוש אסכולות ספרותיות. אסכולה סביליה פעלה בהשראת Garcilaso de la Vega. אסכולה זו מתאפיינת בסגנונה הרתורי, במשלבה הגבוה ובעיסוקה באהבת האדם, הנצרות והמולדת. על בסיסה התפתח זרם הברוק בספרות הספרדית. Fernando de Herrera הוא יוצרה הבולט ביותר. בין יוצריו הנוספים של זרם ספרותי זה נמנים Francisco de Rioja, ששר את יופיים של הפרחים; Rodrigo Caro, שכתב קינות על חורבות איטליה; Juan de Arguijo, שחיבר סונטות נפלאות. Juan de Mal Lara עסק בנושאים מיתולוגיים; Andrés Fernández de Andrada חיבר איגרות ברוח סטואיקנית ובסגנון הורציאני; ואילו Baltasar del Alcázar כתב ברוח אפיקורית והומוריסטית.

בין יוצרי אסכולת גרנדה נמנים Pedro Espinosa, Gregorio Silvestre, Cristobalina Fernández de Alarcón, Juan Latino, Luis Barahona de Soto, Pedro de Padilla, Juan de Padilla, Gaspar de Baeza, Juan Bautista de Mesa, Andrés del Pozo,Jorge de Montemayor

אסכולת סלמנטינה נוסדה בידי Fray Luis de León. יצירתה מתאפיינת בסגנונה הקב ונקי ומקבלת את השראתה מהביבליה ומנושאים יווניים ורומיים. בין יוצריה הבולטים נמנים Francisco de la Torre, Francisco de Aldana, Benito Arias Montano, Francisco de Medrano, fray Basilio Ponce de León, Francisco Sánchez de las Brozas, Francisco de Figueroa וכן Alfonso Velázquez de Velasco.

היצירה האפולגטית, הסגפנית והמיסטית

בהשראת הקונטרה-רפורמציה, בזמנו של פליפה השני פרחה במיוחד היצירה הדתית ובין מייסדיה הבולטים Juan de Ávila (1500-1569). מאפיין זרם זה הוא שלא זאת בלבד שיוצריו באו משורות הכנסייה, אלא שחלק מהם אף קיבלו מידי הכניסייה הקתולית מעמד של קדושי הנצרות. בעוד שהיוצרים הסגפנים (למשל Luis de Granada (1504–1588), San Juan de Ávila (1500–1569) fray Juan de los Ángeles (1536–1609)) כתבו בפרוזה, המיסטיקנים נטו לכתוב שירה (למשל San Juan de la Cruz). Santa Teresa de Jesús מתייחדת בכך שבין השאר היא כתבה בשני הסגנונות.

Fray Luis de León היה נזיר אוגוסטיני, אשר כתב בעיקר בפרוזה; וחיבר את 'הרעיה המושלמת', ו-'שמות ישו הנוצרי', העוסק בעיקרי הדת הנוצרית. הוא גם כתב תרגום של שיר השירים, וכן פירוש לספר איוב; ובגינם הוא נכלא בידי האינקוויזיציה. הוא כתב 23 שירים העוסקים בשלווה הנרכשת בהליכה בדרך הסגפנית והמיסטית.

מלבד מסות תאולוגיות ('העלייה להר הכרמל'), San Juan de la Cruz בן המנזר הכרמליטי כתב 'שיר רוחני', שבו הכלה המייצגת את הנפש פוגשת את החתן, הוא ישו הנוצרי. 'הלילה החשוך של הנפש' מתאר את דרך החתככים שעוברת הנשמה, עד התחברה עם האל.

Santa Teresa de Jesús מאווילה הייתה נזירה כרמליתית, אשר פעלה לרפורמה במנזרה. היא כנראה הייתה ממוצא יהודי, והגיעה למסדרה שלא בידיעת הוריה; לאחר שחוותה חוויות אקסטטיות. היא כתבה אוטוביוגרפיה, את 'הדרך לשלמות', את 'הארמון הפנימי' וכן את 'מושגי אהבה'.

San Ignacio de Loyola היה מייסד המסדר הישועי, והוא חיבר 'חייו של ישו' וכן 'תרגילים רוחניים'.

פרוזה חילונית

'הדיאנה' מאת Jorge de Montemayor היא רומן רועים, שסיפק השראה למתאו אלמן, לסרוונטס, ביצירתו 'הסלסטינה', וכן למחזאי לופה דה וגה ביצירתו 'הארקדיה'. מייצגו הבולט של הרומן הפיקרסקי הוא ה-Lazarillo de Tormes, מאת מחבר אנונימי. הרומן הפיקרסקי מתאפיין בהיותו אוטו-ביוגרפיה, המתארת עלילה בעלת סממנים אירוניים, הכתובה באמצעות דיאלוג המתגולל באופן כרונולוגי. בין דמויות העלילה מיוצגת דלת העם, אשר אנשיה שואפים לעלות במעמדם החברתי. הלסריו דה טורמס הוא נובלה המגוללת, בגוף ראשון, את קורותיו של פיקרו (pícaro) בשם לסרו איש טורמס, מילדותו ועד לראשית חייו הבוגרים, ומתארת את טיפוסו בסולם החברתי מחיים כמשרתו של קבצן עיוור בתחילת הרומן, ועד להפיכתו לבן-חסותו של איש כנסייה בכיר בסופו. הרומן נחלק לפתח דבר, בו מסביר המספר את הגורמים שהביאו אותו להעלות על הכתב את סיפור חייו, ולשבעה פרקים. כל אחד מהפרקים מביא את עלילותיו לסרו בשירות אדון אחד או יותר, אשר כולם מתעללים בו. הסגנון הריאליסטי בו מתאר לסרו את קורותיו והפער המעמדי המובנה בין המספר לבין אדוניו המתחלפים (שהשתייכו למעמדות גבוהים משלו), אפשרו ביטוי של ביקורת חריפה על הכמורה, המעמדות הגבוהים, כמו גם על מוסדות וערכים חברתיים מרכזיים בספרד של התקופה. השפעותיו של לסריו איש טורמס ניכרו הן על הרומנים הפיקרסקים שיכתבו מאוחר יותר, הן על כותבי פרוזה וביניהם סרוונטס ומתאו אלמן, והן על הרומן המודרני בכללותו.

ספרות הבארוק הספרדית

ספרות הבארוק הספרדית חוברה בין שנות ה-80 של המאה הט"ז עד לסוף המאה הי"ז; היא מגוונת ביותר וקשה לאפיינה. בין מייסדיה נמנים Luis de Góngora ולופה דה וגה (Lope de Vega), ענק הספרות השני בגודלו בספרד רק לסרוונטס. בין יוצרי הבארוק נמנים:,Miguel de Cervantes, Mateo Alemán, Alonso de Ercilla, Francisco de Quevedo, Luis de Góngora, Baltasar Gracián, Lope de Vega, Tirso de Molina, Juan Ruiz de Alarcón, Luis Vélez de Guevara, Juan Vélez de Guevara, Antonio Mira de Amescua, Guillén de Castro, Felipe Godínez, Diego Jiménez del Enciso, Alonso Jerónimo de Salas Barbadillo, Juan Pérez de Montalbán, Antonio Hurtado de Mendoza, Alonso de Castillo Solórzano, Pedro Calderón de la Barca, Agustín de Salazar, Juan Bautista Diamante, Antonio Enríquez Gómez, Francisco Bances Candamo, María de Zayas, Cristóbal Lozano, Agustín Moreto, Francisco de Rojas Zorrilla, Diego Saavedra Fajardo, Bernardino de Rebolledo, Antonio de Solís, Juan de Tassis y Peralta, Conde de Salinas, Gabriel Bocángel, Juana Inés de la Cruz, Cristobalina Fernández de Alarcón. יצירה מגוונת זו עומדת בצל שקיעתם של האידיאלים הנאו-אפלטוניים של הרנסאנס. היא טבולה באכזבה מהאירועים שהתרחשו על ספרד באותה העת, פסימיות לגבי עתידה, נטייה לברחנות מהמציאות ופנייה למוסרנות ולסטואיציזם.

מיגל דה סרוונטס (Miguel de Cervantes)

מיגל דה סרוונטס (1547-1616) הוא סופר ומחזאי ספרדי, הידוע בעיקר בשל הספר "דון קיחוטה דה לה מאנשה". הוא נחשב לגדול היוצרים בשפה הספרדית, שלעיתים מכונה 'שפתו של סרוונטס'. יצירה זו נכתבה בשני כרכים, כשהראשון מביניהם פורסם ב-1605 והשני ב-1615. יצירת מופת זו היא סאטירה על רומן האבירים, שהיה נפוץ בזמנו. היא נחלה הצלחה מיידית, אבל ראוי לציין כי קדמה 'לה גאלתיאה' (1585), שהיא רומן רועים, הכתוב בשירה ובפרוזה. ב-1613 הוא פרסם 'סיפורים למופת: מעשים מבדרים מהם ניתן להפיק לקח מועיל'. ב-1616 יצא לאור קובץ של סיפורים – וביניהם 'הפרקליט מזכוכית', 'נישואי רמייה', 'רינקונטה וקורטדיליו', 'איש אסטרמאדורה הקנאי', 'שיח הכלבים' ועוד. שנה לאחר מותו (1617) יצא לאור 'סיפור התלאות של פרסילס וסיחיסמונדה'. בין יצירותיו האחרות ניתן למנות גם אינטרלודים לתיאטרון (וביניהם "המתחזה הבסקי", "השופט לענייני גירושים", "מערת סלמנקה", "תיאטרון הבובות המופלא", "מערת סלמנקה"). הוא גם כתב מחזות וביניהם: 'המרחצאות של אלג'יר' וכן 'הסולטנה הגדולה דוניה קטלינה דה אוביידו'.

לופה דה וגה (Lope de Vega)

לופה דה וגה (1562-1635) הוא הסופר, משורר ומחזאי הפורה ביותר של ספרד, וכתב במגוון רחב ביותר של סוגות. במחזותיו של דה וגה, העלילה היא הכוח השלט, יהא הנושא אשר יהיה. מרבית הנושאים נשאבים מן ההיסטוריה, בעיקר הספרדית. לא קל למצוא נושא לאומי שאינו מופיע באחד ממחזותיו, החל ממלכים קדומים ואגדתיים למחצה ועד ההיסטוריה של זמנו. עם זאת, המחזות הנודעים ביותר של דה וגה משתייכים לסוגה המכונה בספרדית 'capa y espada' – "גלימה וחרב", שבהם העלילה מערבת תמיד פרשיות של אהבה ושל כבוד, על-פי רוב בקרב האצולה הנמוכה בספרד של ימי הביניים. בחלק ממחזותיו שואף דה וגה לבסס חוק מוסרי, ולהדגים מה קורה כאשר הוא מופר. כך למשל המסר כי העוני איננו פשע מטופל במחזה Las Flores de Don Juan – 'הפרחים של דון חואן'. במחזה זה משמש סיפורם של שני אחים להדגמת ניצחון העוני בעל המידות הטובות על פני חוסר המוסר הטובל בעושר. בה בעת, אך בעקיפין, משמש המעשה לתקיפת מוסד הפרימוגנטורה (הורשת כל הון המשפחה ונכסיה לבן הבכור בלבד), אשר תכופות הפקיד את כל רכושה וכבודה של המשפחה אצל אדם לא ראוי, אף על פי שאחיו הצעיר ממנו מתאים לכך הרבה יותר. עם זאת, במרבית המחזות אין מוסר השכל, ועיקר כוונתו של דה וגה היא לבדר ולעורר את הציבור. הוא נטה פחות להעסיק עצמו בחינוכו של הקהל, והתמקד מעל הכול בעלילה.

פרנסיסקו דה קוודו (Francisco de Quevedo)

פרנסיסקו דה קוודו (1580–1645) היה חסיד של הסגנון המכונה 'קונספטיסמו', שם שנגזר מ-concepto (קונספטו), שהוגדר כ"הבזק מבריק של שנינות המתבטאת בסגנון פתטי או אפיגרמטי". קונספטיסמו מתאפיין בקצב מהיר, ישירות, אוצר מילים פשוט, מטפורות שנונות ומשחקי מילים. בסגנון זה, משמעויות מרובות מועברות בצורה תמציתית מאוד, ומורכבויות של מושגים מודגשות יותר מאשר אוצר מילים משוכלל. הוא נחשב לאחד מגדולי השירה הספרדית. אבל נודע דווקא בשל רומן פיקרסקי בשם 'חיי נוכל' Historia de la vida del Buscón, llamado Don Pablos, ejemplo de vagamundos y espejo de tacaños), שיצא לאור בשנת 1626. קוודו כתב בנימה סאטירית את "La hora de todos y la Fortuna con seso" (הזמן וההון של כולם עם שכל; 1699), הכולל הרבה רמיזות פוליטיות, חברתיות ודתיות. הוא מראה בו את יכולתו בשימוש בשפה, עם משחקי מילים ודמויות פנטסטיות ואמיתיות. הוא ביקר קשות את החברה של זמנו, את אנשי המשפט, את הפרוטסטנטים והיהודים, את הרופאים ואת הכנסייה, ולפיכך קמו לו אויבים רבים. הוא כתב מסה פוליטית בשם 'מדיניות האל, שלטונו של ישו ועריצותו של השטן'. במסה אנטי-מכיאבליסטית זו הוא מתאר את מערכת השלטון הראויה, שבה ישו מוצג כמודל התנהגות.

בלטזר גרסיאן (Baltasar Gracián)

בלטזר גרסיאן (1601-1658) התפרסם תודות לספרות החכמה שלו. הוא הושפע קשות מירידת קרנה של ספרד. בשנת 1647 יצאה לאור יצירתו העיקרית: "חוכמת החיים". (בספרדית: Oraculo manual y el arte de prudencia). לדעת רבים יצירה זו מוכיחה את חוכמתו הרבה ואת בקיאותו החריפה בפסיכולוגיה של האדם. לספרו זה נודעה השפעה על רבים מההוגים, שקמו אחריו וביניהם פרנסואה דה לה רושפוקו, וולטר, ניטשה ושופנהאואר. ניטשה כתב על הספר: "אירופה מעולם לא הפיקה דבר משובח או מורכב יותר בענייני עדינות מוסרית", ושופנהאואר, שתרגם אותו לגרמנית, ראה בספרו "מיוחד לחלוטין... ספר שנכתב לשימוש מתמיד... בן לוויה לחיים עבור אלה שרוצים לשגשג בעולם הגדול." בין יצירותיו האחרות נמנות 'המדינאי דון פרננדו הקתולי' (1640), 'חכמה וכישרון' (1641), 'האדם הנחבא אל כליו' (1646). סגנונו הקב ונקי של גרסיאן מצטיין בדחיסות מושגית וברב משמעות; והוא נחשב מאבות האקזיסנציאליזם.

יוצרי בארוק אחרים

קלדרון דה לה ברקה (1600–1681) (Calderón de la Barca) הוא מחזאי, שיצירתו המפורסמת ביותר היא הדרמה הפילוסופית 'החיים הם חלום' (1635). הוא גם כתב את 'El alcalde de Zalamea'. מתאו אלמן (1547–1615) התפרסם תודות ליצירתו הפיקרסקית 'חייו של גוסמן דה אלפרצ'ה' (1599), שמהווה מופת בסוגה ספרותית זו. אלונסו דה קסטיו סולורסאנו (Alonso de Castillo Solórzano) חיבר רומנים פיקרסקיים, לרבות את 'טרסה דה מנסנרס, הילדה השקרנית' (1632), 'הרפתקאותיו של הרווק טרפזה (1637) ועוד. מריה דה סייס אי סוטומיור María de Zayas y Sotomayor) (1590–1661)) היא מהסופרות הבודדות של התקופה. היא כתבה רומנים בנושאים ארוטיים. לואיס בלס דה גבארה Luis Vélez de Guevara (1579–1644) היה מתלמידיו של קוודו, והיה כנראה ממוצא יהודי. אנטוניו דה סוליס אי רידבניירה Antonio de Solís y Ribadeneyra (1610-1686) כתב דרמות וכן מסה על קורות כיבושה של מקסיקו. חואן רואיס דה אלרקון Juan Ruiz de Alarcón (1581-1639) אף הוא כתב רומנים פיקרסקיים. מיגל דה מולינוס Miguel de Molinos (1628-1696) כתב פרוזה מיסטית. לואיס דה גונגורה (Luis de Góngora) כתב שירה, במגוון של סוגות ונחשב מגדולי השירה הספרדית. חואן דה לה קוובה כתב מחזות קומיים, שקהל היעד שלהם היה דלת העם.

ספרות ספרד בתקופת הנאורות (Ilustración)

זרם הנאורות התפשט באירופה במאה הי"ח; ומתאפיין בתגובת נגד לבארוק. מבחינה רעיונית, הוא המשכו הישיר של הרנסאנס, וכמוהו הוא מתבסס על גישה ביקורתית מונחית נורמות, התגברות ההגיון על הרגש; והפיכת המדע והפילוסופיה לחוד החנית של החברה, והמפתח לאושרה.

בספרד הנאורות הופיעה על רקע מלחמת הירושה הספרדית (1701–1715), אשר נמשכה יותר מעשור והסתיימה בהסכם אוטרכט (1713) ובהסכם רשטאט (1714). בסוף המלחמה, הוסיף פליפה החמישי למלוך בספרד אך קיבל על עצמו להימנע מאיחוד עם צרפת. כמו כן, אוסטריה קיבלה את רוב שטחיה של ספרד באיטליה ובארצות השפלה הדרומיות. לאחר מותו של פליפה החמישי, עלה פרננדו השישי אשר הקים בספרד רשת כבישים ועודד את המדע ואת האומנויות. קרלוס השלישי ירש אותו והמשיך בדרכו, וחיזק את מערכת חינוך; ומבלי לזנוח את דרכיו של האסולוטיזם, עודד את הנאורות. מלכים אלו למעשה קיימו משטר של אבסולוטיזם נאור, בדומה לצרפת. בניגוד להבסבורגים, שהגבילו מאוד את העשייה המדעית, לרבות באמצעות האינקוויזיציה, המשטר החדש, תחת המלכים הבורבונים הראשונים, שאף להחזיר את ספרד לתור הזהב שלה; ואכן הביא לפריחת תרבותית חסרת תקדים. זאת באה לידי ביטוי בנדידת האליטות האינטלקטואליות מחצר המלך והכנסייה לסלונים ולמוסדות אקדמיים. 'המחדשים' - ה-Novatores באו מכל האליטות התרבותיות של החברה. בין המחדשים נמנים Juan de Cabriada, Antonio Hugo de Omerique, Juan Caramuel, Martín Martínez, Tomás Vicente Tosca, Juan Bautista Corachán, Jorge Juan, Cosme Bueno ו-Antonio de Ulloa. אלו קודם כל תרגמו את כתביהם של גליליאו, קפלר, ליניאוס, ניוטון והאנציקלופדיסטים; ואימצו את התיאוריות שהם פיתחו. כמו כן, הם יסדו שורה שלמה של מוסדות תרבות וכלכלה, עם סדר יום להוציא את ספרד מהעוני ומהבערות. הם הקימו את 'האקדמיה המלכותית הספרדית', שקבעה נורמות לשוניות; אשר על יסודן חובר 'מילון השפה הספרדית'. כמו כן, הוקמה 'האקדמיה ההיסטורית המלכותית הספרדית', 'האקדמיה המלכותית הספרדית לספרות', 'האקדמיה המלכותית הספרדית לאמנות' וכן מוזיאון הפראדו. כתוצאה מהליכים אלו, לאחר מלחמת השחרור (1813) הספרדית הפכה לשפת הדיבור באוניברסיטאות ולשפה בינלאומית.

ניתן להבחין בשלושה שלבים בהתפתחות הספרות הספרדית במאה הי"ח: עד 1750, המחברים נלחמו נגד סגנון הבארוק, שנתפס כמצועצע וכרתורי מדי; תחת סגנון זה, יוצרים כמו ביכרו בשפה פשוטה ונקייה, וכתבו בעיקר מסות ולא ספרות פנאי (Benito Jerónimo Feijoo, Gaspar Melchor de Jovellanos). יוצא מכלל זה הוא José Cadalso y Vázquez de Andrade, אשר כתב Cartas marruecas. עד לסוף המאה הי"ח, חלה עליה חדה בהתעניינות בקלציסיזם הצרפתי והאיטלקי, ומחברי עידן זה הרבו לחקות את הספרות הקלאסית היוונית והרומית. מלבד היוצרים שנמנו, ראויה לציון יצירתם של המשוררים Juan Meléndez Valdés, Tomás de Iriarte ו-Félix María Samaniego; ושל המחזאים Leandro Fernández de Moratín, Ramón de la Cruz, ו-Vicente García de la Huerta.

הרומנטיציזם הספרדי

כבשאר אירופה כתגובה לזרם הקלסיציסטי, בעיקר במאה הי"ט התפשט הזרם הרומנטי. למעשה הוא מתחיל להתפתח בסוף המאה הי"ח (פרה-רומנטיציזם) ומגיע לשיאו בין השנים 1830 ל-1850. זרם ליברלי זה קיבל את השראתו מרוסו, גטה, היינה ומהמהפיכה הצרפתית וכן דגל בביטוי רגשי. בין הבולטים שבסופרי הזרמים הללו נמצאת Cecilia Böhl de Faber y Larrea, הידועה בכינויה Fernán Caballero; וכן Manuel José Quintana, שהוא ממבשרי הרומנטיציזם הספרדי. נושאי השירה הרומנטית הם האהבה הייצרית, תביעות חברתיות, האני של המשורר וכן הטבע, המתואר כחשוך ומסתורי. עוד ראויים לציון הם המשוררים José de Espronceda, Carolina Coronado, Juan Arolas, Nicomedes Pastor Díaz, Gustavo Adolfo Bécquer, Augusto Ferrán, Rosalía de Castro, Gertrudis Gómez de Avellaneda ו-Pablo Piferrer. בין מחזאיו נמנים Francisco Martínez de la Rosa, Antonio García Gutiérrez, María Rosa de Gálvez, Duque de Rivas, Bretón de los Herreros, Juan Eugenio Hartzenbusch, Ángel de Saavedra. בולטת בתקופה זו היצירה Don Juan Tenorio מאת José Zorrilla. בתקופה זו היצירות מתאפיינות בקיום בהן של מרכיבים ליריים, רומנטיים, דרמטיים והן גומרות את ההלל על החרות ומוקיעות את העוני ואת הפערים בין המעמדות.

דור 1868

כהמשך לזרם הרומנטי ותחתיו קמים הזרם הריאליסטי (1850–1870) ולאחר מכן הזרם הנטורליסטי (1870–1898). זרמים אנטי-רומנטיים אלו קמו על רקע הקמת תנועה ספרותית המכונה 'דור 68' 'Generación de 1868', אשר התפתח לאחר מהפכת 1868. כתוצאה מזאת ברחה מלכת ספרד; ירד לחץ הצנזורה; וכן קמו התאגדויות חברתיות ופוליטיות, בעלות אופי דמוקרטי וליברלי, על חשבון מעמדם המועדף של הכנסייה והאצולה. תנועה זו הושפעה במידה רבה מהנובלה הפיקרסקית, לרבות הדון קיחוטה של סרוונטס, וכן מהמחברים הצרפתיים בלזאק ואמיל זולה. מייצגים תנועה זו הם Pedro Antonio de Alarcón, José María de Pereda, Benito Pérez Galdós, Juan Valera, Leopoldo Alas Clarín, Emilia Pardo Bazán ו-Armando Palacio Valdés. בין סופרי הזרמים הללו נמנים Juan Valera, José María de Pereda, Benito Pérez Galdós, Emilia Pardo Bazán, Leopoldo Alas (Clarín), Armando Palacio Valdés, ו-Vicente Blasco Ibáñez. בין המשוררים נמנים Ramón de Campoamor ו-Gaspar Núñez de Arce; בין המחזאים נמנים José Echegaray ו-Manuel Tamayo y Baus; ובין מבקרי הספרות נמנה Menéndez Pelayo.

הספרות הספרדית בתחילת המאה ה-20

לקראת סוף המאה הי"ט הופיע הזרם המודרניסטי, אשר קיבל מגוון ביטויים, לרבות הפרנסיאניזם, הסימבוליזם, הפוטוריזם והקריאציוניזם. זרמים אלו קמו בצל ההתרחשויות והמשבר הקשה שפקד את ספרד בעטייה של מלחמת ארצות הברית–ספרד, אשר פרצה ב-1898. בעקבותיה השתלטה ארצות הברית על מאחרונות מושבותיה של ספרד בים הקריבי ובאוקיינוס השקט, וכן הושחת הצי הספרדי, סמל עוצמתה של ספרד משכבר הימים. ספרד חדלה למעשה מלהיות מעצמה קולוניאלית, הראויה לשמה, למרות היאחזותה בצפונה של אפריקה. כשספרד הלכה והתאוששה מהטראומה, התפתח בה זרם תודעתי בשם Regeneracionismo. אף כי זרם זה קם על רקע אירועי 98, והיה שותף לרעיונותיו, הוא השתדל לתאר את המציאות באופן אופטימי יותר. Joaquín Costa הוא היוצר הבולט של התקופה. אמנם ספרד לא השתתפה במלחמת העולם הראשונה, אבל היא ידעה משברים בעיקר בזירה המרוקנית, בעת שנתנה חסות למלך המרוקי, בשולטה בחלק הצפוני של מרוקו. תקופה זו באה לקיצה עם משבר (El Desastre) שנות ה-20, אשר פקד את ספרד כמו את של שאר אירופה. ראוי לציין כי המודרניזם בשפה הספרדית התפתח בעיקר בדרום-אמריקה (Rubén Darío), אשר מדינותיה זה עתה השתחררו מעולה של ספרד, והשתדלו להנהיג משטר נאור, הנאמן לערכי המהפיכה הצרפתית.

בספרד מהמודרניזם צמחו הסופרים פיו ברוכה (Pío Baroja), חוסה מרטינס רואיס ובעיקר מיגל דה אונאמונו. אונאמונו העליב את מלך ספרד, הוגלה בשל כך, והיה ממנהיגי הרפובליקה הספרדית השנייה ('ערפל', 'משנאה לרחמים'). מעבר לתפקידם הפוליטי, סופרים אלו ערכו שינויים מפליגים בספרות הספרדית הן בצורה והן בתכנים. יוצרים בולטים מהתקופה הם המשורר Juan Ramón Jiménez; המסאים Ramón Menéndez Pidal, Gregorio Marañón, Manuel Azaña, Eugeni d'Ors; הסופרים Gabriel Miró, Ramón Pérez de Ayala, Benjamín Jarnés, Rosa Chacel, Francisco Ayala, Ramón J. Sender ו-Ramón Gómez de la Serna. עוד נמנים היוצרים הבאים: Manuel Machado, Salvador Rueda, Manuel Reina Montilla, Ricardo Gil, Francisco Villaespesa, Tomás Morales, Eduardo Marquina, Alberto Álvarez de Cienfuegos, Saulo Torón Navarro, Alonso Quesada, Antonio Machado, Ramón del Valle-Inclán, Juan Ramón Jiménez, Gregorio ו-María Martínez Sierra

בדרך כלל, יוצרים אלו ביכרו לתאר את ההרמוניה ביקום, את מושלמות העולם והבריחה מהמציאות, ומנסים לעשות אידיאליזציה של המצב. בספרות, קיימת ערגה לימי הביניים, לרנסאנס וכן לזמן האבסולטיזם הנאור, שבהם ספרד כיכבה בעולם; וכן לעולם המושגים, המתקשר לעידנים אלו. בהתאם לכך, הסגנון המודרניסטי מתאפיין השימוש באמצעים קוליים, במטפורות, בשימוש בתארים, ובמילות אקזוטיות או המשלב גבוה, ובאמצעים מהשירה העתיקה או הקלאסית.

בספרות הספרדית נהוג לחלק את המאה ה-20 ל'דורות': Generación del 98, Generación de 1914, Generación del 27, Generación del 36, Generación del 50. המאפיינים את יוצרי הדורות הם לידה בשנתונים קרובים, ופעולה סביב אותם האירועים, שחוותה החברה הספרדית. סופרים אלו ניהלו יחסי גומלין ביניהם, והושפעו מסגנונם של בני אותו הדור, ולרוב ביקרו את הדור הקודם.

נציגם הבולטים של 'דור 14' היו אונאמונו והמסאי חוסה אורטגה אי גאסט. אלו פעלו לאחר מלחמת העולם הראשונה. ככלל קולות אלו, היו מרביתם רפובליקניים בהשקפתם, ובכל אופן קראו לערוך אירופניזציה של ספרד, והפיכתה של זאת למדינה מודרנית ונאורה, כדוגמת שאר מדינות אירופה – וזאת בניגוד לדור 98, שהסתפק בתיאורים פסטורליים.

'דור 27' מתאפיין בסגנונו הסובייקטיבי, בשימושו במטפורות, בדיוק מושגי. הם כתבו בעיקר שירה ומסות ספרותיות. בין משורריו נמנים בין היתר Pedro Salinas, Adriano del Valle, Manuel Altolaguirre, Juan José Domenchina,, José Moreno Vill Emilio Prados, Luis Cernuda, Jorge Guillén, Fernando Villalón, Vicente Aleixandre, Gerardo Diego, Dámaso Alonso, Rafael Alberti, Pedro García Cabrera, המשורר הדגול לאון פליפה León Felipe, וכן המחזאי המפורסם פדריקו גרסיה לורקה Federico García Lorca. משוררים אלו קיימו קשר הדוק עם יוצרים דרום-אמריקנים לרבות Pablo Neruda, Vicente Huidobro, Jorge Luis Borges ו-Francis Picabia, וכן עם הזרם הסוריאליזם.

דור 36 ודור 50 פעלו בצל האירועים הטרגיים של מלחמת האזרחים בספרד. לאחר נפילת הרפובליקה הסוציאל-דמוקרטית, עלה לשלטון הגנרליסימו פרנקו, המכונה "אל קאודיו" (El Caudillo, בספרדית "המנהיג"). הוא השליט בספרד שלטון דיקטטורי-פשיסטי מ-1939 ועד מותו בשנת 1975. הוא נהנה מתמיכת הכנסייה והאצולה והנהיג צנזורה קשה; ורבים ממנהיגי הדור נכנסו לכלא, בתור רפובליקנים סוררים או יצאו לגלות. הספרות שהיוצרים יצרו היא בעיקרה ריאליסטית, אקזיסטנציאליסטית, והושפעה מהרגנרציוניזם. בין הוגי דור 36 נמנים Enrique Azcoaga, José Antonio Maravall, Antonio Sánchez Barbudo, Ramón Faraldo, Eusebio García Luengo, María Zambrano, Antonio Rodríguez Moñino, José Ferrater Mora וכן Ricardo Gullón. בין משוררי דור 36 נמנים Alfonsa de la Torre, Ángela Figuera Aymerich, Miguel Hernández, José Hierro, Luis Rosales, Leopoldo Panero y Juan Panero, Luis Felipe Vivanco, José María Fonollosa, Ildefonso-Manuel Gil, Germán Bleiberg, José Antonio Muñoz Rojas, José María Luelmo, Pedro Pérez Clotet, Rafael Duyos, Celso Amieva, Gabriel Celaya, Arturo Serrano Plaja, José Herrera Petere, Juan Vázquez, Blas de Otero, Carlos Rodríguez-Spiteri ו-Juan Gil-Albert. בין הסופרים נמנים Camilo José Cela, Carmen Laforet, Gonzalo Torrente Ballester, Jorge Campos וכן Miguel Delibes. בין המחזאים נמנה Antonio Buero Vallejo.

בין משוררי דור 50 נמנים Manuel Alcántara, María Victoria Atencia, Carlos Barral, Francisco Brines, José Manuel Caballero Bonald, Eladio Cabañero, Alfonso Costafreda, Ángel Crespo, Ricardo Defarges, Julio Alfredo Egea, Jaume Ferran, Gabriel Ferrater, Gloria Fuertes, Antonio Gamoneda, Jaime Gil de Biedma, Ángel González, José Agustín Goytisolo, Félix Grande, Rafael Guillén, José Hierro Julio Mariscal Montes, Manuel Pacheco, Manuel Padorno, Fernando Quiñones, Manuel Ríos Ruiz, Claudio Rodríguez, Carlos Sahagún, Julia Uceda, José Ángel Valente וכן Luis Feria. כתבו מסות Josefina Aldecoa, Carlos Blanco Aguinaga, Manuel Mantero, Rafael Sánchez Ferlosio, Daniel Sueiro, Carmen Martín Gaite וכן Marta Portal. כתבו מחזות Emilio Carballido, Francisco Nieva, Alfonso Sastre.

הרומן הספרדי שלאחר המלחמה

הדור שלאחר המלחמה חווה על בשרו מלבד השבר שלאחר מלחמת העולם השנייה גם ובעיקר את תלאות מלחמת האזרחים, הדיקטטורה של פרנקו ואת ניתוקה של ספרד מההוויה האירופאית, שלאחר המלחמה. בין היוצרים הבולטים של התקופה, שפעלו בספרד ומחוצה לה נמנים Ramón J. Sender, Max Aub, Francisco Ayala, Camilo José Cela, Ignacio Agustí, Gonzalo Torrente Ballester, Carmen Laforet, Miguel Delibes, Luis Romero Pérez, Elena Quiroga, Alejandro Núñez Alonso, Ricardo Fernández de la Reguera, José Luis Castillo-Puche, Ángel María de Lera, Tomás Salvador, Enrique Azcoaga, Ana María Matute, Rafael Sánchez Ferlosio, Mario Lacruz, Jesús Fernández Santos, Juan Goytisolo, Ignacio Aldecoa, Juan Petit, Juan García Hortelano, José María Gironella, Juan Antonio Zunzunegui, Torcuato Luca de Tena ו-Luis Martín Santos. אף על פי שהשלטון החזיר את נשים, למעמדן הנחות שלפני הרפובליקה, קמו כמה סופרות דגולות וביניהן Eulalia Galvarriato, Ana María Matute, Elena Quiroga, Susana March, Mercedes Formica, Dolores Medio, Carmen Martín Gaite, Carmen Kurtz, Elena Soriano ו - Ángeles Villarta Tuñón

מבחינת הספרות, התקופה שלאחר המלחמה אינה עשויה מקשה אחת: בשנות ה-40 שלט 'הרומן האקזיסטנציאליסטי', שנציגיו הבולטים הם Ignacio Aldecoa, Carmen Laforet, Miguel Delibes וכן פרס נובל לספרות חוסה סלה. סגנון זה מתאפיין בבוטותו ובפסימיות שלו. בשנות ה-50 שלט 'הריאליזם החברתי', ונציגיו הבולטים הם Francisco de Cossío, Tomás Borrás, Bartolomé Soler, Huberto Pérez de Ossa, Ramón Ledesma Miranda ו-Darío Fernández Flórez. אף כי עם ברבות השנים, פחתה הצנזורה, בכל זאת מיטב הסופרים של התקופה פעלו בארצות הברית ולא בספרד. דור זה גם מתאפיין בכך, שסופרים שכתבו בקטלנית, גליציאנית ובעיקר בסקית, בזמן הרפובליקה החלו לכתוב בספרדית בזמן פרנקו – אם לא נהרגו או יצאו לגלות. בין סופרים אלו ששפת אימם הייתה קטלנית נמנים Sebastià Juan Arbó, Ignacio Agustí o José María Gironella, Maria Aurèlia Capmany,Josep Pla, Antoni Mus, Salvador Espriu, Agustí Bartra, Merce Rodoreda, Josep Maria Espinas, Estanislau Torres, Víctor Mora, Joaquim Carbó, Concepció González Maluquer, Baltasar Porcel, Maria Beneyto i Cuñat, Robert Saladrigas וכן Guillem Frontera. אשר לתרבות הבסקית, הרי בזמן פרנקו היא נמחצה כמעט לחלוטין בזמנו של פרנקו. בשנות ה-60 שלט 'הרומן המבני'.

פרסי נובל לספרות ספרדית

במאה ה-20 חלה תנופה יוצאת דופן בספרות הספרדית, וחמישה יוצרים ספרדים קיבלו פרס נובל לספרות וביניהם חוסה אצ'גריי, חסינטו בנבנטה, חואן רמון חימנס, ויסנטה אליכסנדרה, וקמינו חוסה סלה.

1. חוסה אצ'גראי (בשם מלא בספרדית: José María Waldo Echegaray y Eizaguirre) (1832-1916) חיבר למעלה משישים מחזות שהוצגו על הבימות בספרד. הצגה אחת נכתבה בחרוזים והעניקה לו את תהילתו בספרד ובעולם. מחזותיו מושפעים מאלכסנדר דיומא וגם מאיבסן. אצ'גרי הצטיין באקספוזיציה וריתק את הקהל בעזרת מקוריותו ושנינותו. לאצ'גראי הוענק פרס נובל לספרות בשנת 1904 על: "פעילותו הספרותית המזהירה והמקיפה, שהודות לה הצליח להחיות את המסורת הגדולה של הדרמה הספרדית בצורה עצמאית ומקורית". הוא כתב את החיבורים הבאים: עם היד על החרב (1875) En el puño de la espada, או שיגעון או קדושה (1877) O locura ó santidad, בחיק המוות (1879) En el seno de la muerte, המפתה הגדול (1881) El gran galeoto. המחזה עובד בשנת 1908 למחזה שהועלה בברודוויי בשם "כל העולם ואשתו" (The World and His Wife) ובשנת 1920 הפך לסרט אילם בשם זהה; מוות על השפתים (1890); הבן של דון חואן (1892) El hijo de Don Juan; המכובד (1895) El estigma; כתם שמנקים (1895) Mancha que limpia; הספק (1898) La duda; האל המטורף (1900) El loco Dios; זכרונות (1917) Recuerdos.
2. חסינטו בנאבנטה (בספרדית: Jacinto Benavente Martínez; 1866-1954) נחשב למחזאי הגדול ביותר של ספרד במאה ה-20, והוא זכה לפרס נובל לספרות לשנת 1922. בנאבנטה כתב מעל 170 מחזות ואפילו בגיל 87 חיבר חמישה מחזות חדשים בשנה אחת. השקפת עולמו הייתה פסימית והוא הצטיין בשנינות מרירה. הוא הושפע ממולייר. בשנת 1892 פרסם מחזות רומנטיים, בהם ניכרת השפעתו של שייקספיר. ביצירתו יש ארבע קבוצות עיקריות: סאטירות חברתיות כדוגמת אנשים ידועים (1896); מחזות אלגוריים כדוגמת משחק האינטרסים (1907); מחזות פסיכולוגיים כדוגמת הגברת באהבה (1908); מחזות לילדים כדוגמת הנסיך שלמד הכול מתוך ספרים (1919).
3. חואן רמון חימנס (1881-1958, Juan Ramón Jiménez) שמו נקשר בעיקר ביצירת דמותו של החמור פְּלָטֶרוֹ, אחד משני הגיבורים הראשיים ביצירה "פְּלָטֶרוֹ וַאֲנִי", המתאר את מערכת היחסים בין חמור כפרי לבין משורר האוהב אותו אהבת נפש. ספר זה אינו רק ספרו המפורסם ביותר של חימנס, אלא גם אחד מנכסיה החשובים ביותר של ספרות ספרד במאה ה-20.
4. ויסנטה אליקסנדרה (Vicente Pío Marcelino Cirilo Aleixandre y Merlo, 1898-1984) היה משורר ספרדי. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1977. נמנה בין חברי קבוצת המשוררים המכונה "דור 1927". עבודותיו המוקדמות של אליכסנדרה נכתבו בסגנון כתיבה חופשי וסוריאליסטי והושם בהן דגש על הטבע. הוא עשה שימוש רב בסמלים לייצוג הארץ והים. שיריו בתקופה הראשונה לכתיבתו הם נוגים וניכרת בהם התחושה שהאנושות איבדה את תשוקתה לחופש, כפי שהוא בטבע. בשנת 1944 פרסם אליכסנדרה את ספרו "Sombra del Paraíso" (צל גן העדן) שבו הוא החל לעסוק בערכים, דוגמת ידידות ואחווה.
5. קמילו חוסה סלה (בספרדית: Camilo José Cela, 1916-2002) אימץ לו את הסגנון הספרותי הקרוי "טרמנדיסו", מונח הלקוח מתחום מלחמות השוורים, סגנון שמתאפיין בתיאור הצד הנואש של הקיום, במחשכי האימה. הסגנון הזה ילווה את כל יצירתו הכוללת יותר מ-70 רומנים. בשנת 1953 מתפרסם בבואנוס איירס ספרו "הכוורת" שנאסר בספרד על ידי הצנזורה. La colmena ("הכוורת") הפך לסרט קולנוע מהולל בשנת 1982 בספרד, אחרי מותו של פרנקו.

ביבליוגרפיה

• Juan Andrés, La Literatura Española del siglo xviii (1804), ed. de Davide Mombelli, Madrid, Instituto Juan Andrés, 2017
• Friedrich Bouterwek, Historia de la literatura española, Madrid, Verbum, 2002. Versión ampliada.
• Historia abreviada de la literatura española, James Fitzmaurice-Kelly, Santiago de Cuba, Archipiélago, 1929. (1.ª ed. en inglés Spanish Literature. A primer., Oxford, Clarendon Press, 1922)
• Historia de la literatura española, Ángel Valbuena Prat y Gustavo Gili, Barcelona, 1981 (1.ª ed. 1937).
• Historia de la literatura española, José García López, Barcelona, Vicens Vives, 1978 (1.ª edición: Barcelona, Teide, 1948).
• Los españoles en la literatura, Ramón Menéndez Pidal, Madrid, Espasa Calpe, 1971 (1.ª ed. 1949).
• Literatura española del siglo xx, Pedro Salinas, Madrid, Alianza Editorial, 1972 (1.ª ed. México, 1949).
• Historia de la literatura española, Gerald Brenan, Barcelona, Crítica, 1984. Es traducción de The literature of the Spanish people, 1953.
• Historia de la literatura española, Arturo Berenguer Carisomo, Buenos Aires, Laserre, 1968. (1.ª edición Historia de la literatura española, cuarto año. Con antología. 1960).
• Nueva y manual historia de la literatura de la literatura española, Juan Chabás, La Habana, Empresa Consolidada, 1962. (1.ª ed. 1953)
• Historia de la literatura española (6 vols.), Royston Oscar Jones (dir.), Barcelona, Ariel, 1974. ISBN 978-84-344-8326-2 Es traducción de A Literary history of Spain, Londres, Ernest Benn, 1971.
• Historia de la literatura española, José María Díez Borque y José Simón Díaz (eds.), Madrid, Aldus, 1975. (1.ª ed. Madrid, Guadiana, 1974).
• Historia y crítica de la literatura española (9 vols.), Francisco Rico (ed.), Barcelona, Grijalbo, 1980.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ספרות ספרדית בוויקישיתוף

• ספרות ספרדית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)