לדלג לתוכן

שלמה בן עמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שלמה בן עמי
שלמה בן עמי, 2014
שלמה בן עמי, 2014
לידה 17 ביולי 1943 (בן 81)
י"ד בתמוז ה'תש"ג
ספרד (1938-1945)ספרד (1938-1945) טנג'יר, המדינה הספרדית
מדינה ישראלישראל ישראל
תאריך עלייה 1955
השכלה אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת אוקספורד
מפלגה מפלגת העבודה הישראלית, ישראל אחת עריכת הנתון בוויקינתונים
סיעה מפלגת העבודה, ישראל אחת, העבודה-מימד
השר לביטחון הפנים ה־9
6 ביולי 19997 במרץ 2001
(שנה)
תחת ראש הממשלה אהוד ברק
שר החוץ ה־14
20 בנובמבר 20007 במרץ 2001
(108 ימים)
תחת ראש הממשלה אהוד ברק
חבר הכנסת
17 ביוני 199611 באוגוסט 2002
(6 שנים)
כנסות 14 - 15
שגריר ישראל בספרד ה־2
19871991
(כ־4 שנים)
פרסים והוקרה
הצלב הגדול של מסדר המופת האזרחי (2008) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שלמה בן-עמי (נולד ב-17 ביולי 1943) הוא פוליטיקאי, דיפלומט והיסטוריון ישראלי. כיהן כחבר הכנסת ושר בממשלת ישראל, ולפני כן כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב.

בן-עמי נולד בעיר טנג'יר שבמרוקו הספרדית, בשם שלמה בן אָבּוּ. אביו היה סוחר. עלה לישראל עם משפחתו בשנת 1955 וגדל באפיקים ולאחר מכן בקריית שמונה.

בשנת 1962 התגייס לצה"ל ושובץ בחטיבת גולני. בגולני עבר מסלול הכשרה כלוחם, ולאחר מכן עבר קורס מ"כים חי"ר. בן עמי שימש כמפקד כיתה וכסמל. בשנת 1965 השתחרר מצה"ל ושינה את שם משפחתו.

את התואר הראשון שלו, כמו את התואר השני, עשה באוניברסיטת תל אביב בתחומים הקשורים להיסטוריה עתיקה. בהמשך, קיבל תואר דוקטור להיסטוריה מאוניברסיטת אוקספורד, תוך התמחות בתולדות ספרד במאה ה-20.

ב-1971 החל להורות באוניברסיטת תל אביב, ובשנים 19821986 כיהן בה כראש בית הספר להיסטוריה. שימש כשגריר ישראל בספרד בין השנים 1987 עד 1991, ובתוקף תפקידו היה חבר המשלחת הישראלית בוועידת מדריד.

בשנת 1996 נבחר לכנסת ה-14 מטעם מפלגת העבודה, וכיהן כיושב-ראש ועדת המשנה לשירות החוץ, במסגרת חברותו בוועדת החוץ והביטחון, בוועדת החינוך, התרבות והספורט ובוועדת החוקה, חוק ומשפט. בן עמי התמודד מול אהוד ברק על תפקיד יושב ראש מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה אך הגיע רק למקום השלישי בבחירות המקדימות עם 14.2% מהקולות. בשנת 1999 נבחר בן עמי בשנית לכנסת ה-15, ברשימה המאוחדת ישראל אחת (העבודה, מימד וגשר) בה הוצב במקום הרביעי, ומונה לתפקיד השר לביטחון הפנים בממשלת ברק. החל ב-2 בנובמבר 2000 כיהן במקביל לתפקידו במשרד לביטחון הפנים גם כשר החוץ, לאחר שדוד לוי התפטר ופרש מממשלת ברק.

ביולי 2000 השתתף בוועידת קמפ דייוויד, משא-ומתן מרתוני בין ראש הממשלה, אהוד ברק, ליושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, בחסות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. במהלך המשא ומתן הסכים ברק לכינון מדינה פלסטינית על שטח של יותר מ-90% משטחי עזה והגדה, ואף לבצע ויתורים בירושלים. המשא ומתן לא עלה יפה, ובן-עמי האשים את ערפאת בכישלון השיחות ובפרוץ האינתיפאדה השנייה חודשיים לאחר מכן. אף-על-פי-כן, בדיון עם האקדמאי נורמן פינקלשטיין בפברואר 2006, הודה בן-עמי שאילו הוא היה פלסטיני, גם הוא היה דוחה את ההצעה הישראלית שניתנה לפלסטינים בוועידה. לדבריו, הסרבנות הפלסטינית התבטאה בעיקר בדחיית ההצעה הישראלית בועידת טאבה שבאה אחרי ועידת קמפ דייוויד, ומהדחייה של עקרונות מתווה קלינטון על ידי הפלסטינים.[1]

בעקבות כישלון ועידת קמפ-דייוויד הביע בן-עמי את דעתו, שרק מעורבות פעילה של הקהילה הבינלאומית תוכל לכפות הסדר בין ישראל והפלסטינים.

עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, בזמן כהונתו כשר ביטחון הפנים, התרחשו אירועי אוקטובר 2000, שבמהלכם נהרגו 13 אזרחים ערבים-ישראלים בעקבות עימותים עם משטרת ישראל. הוא חווה ביקורת ציבורית קשה על תפקודו כשר ביטחון הפנים במהלך אירועים אלה, במיוחד מן המגזר הערבי במדינת ישראל. בן עמי היה בין הגורמים שהחליטו על הקמת ועדת אור לבדיקת ההרג. הוועדה קבעה במסקנותיה כי הוא השקיע מאמץ ממשי לשיפור היחסים עם ערביי ישראל, אך מתחה ביקורת על תפקודו בעת האירועים ובאי הכנת המשטרה לקראתם. הוועדה המליצה למנוע ממנו לשמש שנית בתפקיד השר לביטחון-פנים.

לאחר בחירתו של אריאל שרון לראשות הממשלה, עסק במשך שנתיים במחקר אקדמי בלונדון.

לאחר מכן נסע לספרד והקים את מכון טולדו לשלום שהוא מכהן כנשיאו, במסגרת המכון הוא מארגן כנסים בינלאומיים ועורך מחקרים. הוא משמש כסגן הנשיא של "המכון לניהול סכסוכים" בטולדו, גוף בינלאומי חוץ פרלמנטרי המייעד עצמו לסייע בפתרון סכסוכים בינלאומיים. בן-עמי תומך ברעיון הקונפדרציה.[2] בשנת 2017 קיבל בן-עמי אזרחות ספרדית.[3] בן עמי נהג להשתתף בפורום ולדאי שהוקם על ידי הקרמלין,[4] ובעל עמדות פרו-רוסיות.[5]

בבחירות לכנסת ה-18 הוצב במקום ה-113 הסמלי ברשימת העבודה לכנסת.

  • ספרד בין דיקטטורה לדמוקרטיה 1977-1936, עם עובד, 1977.
  • איטליה - מליברליזם לפאשיזם, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1985.
  • כלים שלובים: חברה, ביטחון ומדיניות בישראל, המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דייוויס, 1997.
  • מקום לכולם - אלי בר-נביא משוחח עם שלמה בן-עמי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998.
  • חזית ללא עורף - מסע אל גבולות תהליך השלום, ידיעות אחרונות, 2004.
  • The Origins of the Second Republic in Spain (1978)
  • Fascism from Above: Dictatorship of Primo de Rivera in Spain, 1923-1930 (1983)
  • Spain between Dictatorship and Democracy (1980)
  • Anatomia de una Transición [Anatomy of a Transition] (1990)
  • Italy between Liberalism and Fascism (1986)
  • Quel avenir pour Israël? [Which Future for Israel?], (Hachette Littérature 2002), ISBN 2-01-279104-2.
  • Scars of war, wounds of peace : the Israeli-Arab tragedy (Oxford University Press 2006), ISBN 0195181581.
  • Prophets Without Honor (Oxford University Press 2022)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Fmr. Israeli Foreign Minister: "If I were a Palestinian, I Would Have Rejected Camp David" | Democracy Now!
  2. ^ דברי שלמה בן-עמי על הקונפדרציה הישראלית פלסטינית SHlomo Ben Ami on the Israeli Palestinial confedaration אתר יוטיוב 28 בדצמבר 2011
  3. ^ [1]
  4. ^ Shimotomai, Nobuo (2015). "Politics of Dictatorship and Pluralism". In Inoguchi, Takashi (ed.). Japanese and Russian Politics: Polar Opposites or Something in Common?. Palgrave Macmillan. p. 79.
  5. ^ אתר למנויים בלבד שלמה בן עמי, עד טיפת הדם האחרונה... של אוקראינה, באתר הארץ, 21 ביולי 2022