הקרב על מוצב אל-קובה
| מערכה: החזית המצרית במלחמת ששת הימים | ||||||||||
| מלחמה: מלחמת ששת הימים | ||||||||||
| תאריך | 5 ביוני 1967 | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אל-קובה, עזה | |||||||||
| קואורדינטות |
31°29′00″N 34°28′16″E / 31.483274°N 34.471062°E | |||||||||
| תוצאה | ניצחון ישראלי | |||||||||
| ||||||||||
|
(למפת עזה רגילה)   מוצב אל-קובה | ||||||||||
  | ||||||||||
מוצב אל-קובה היה מוצב מצרי ששכן על גבעה בפאתיה הדרום־מזרחיים של העיר עזה. ב-5 ביוני 1967 - יום פרוץ מלחמת ששת הימים, בשעות אחר הצהריים, התחולל עליו קרב קשה. בסיומו של הקרב גבר הכוח הישראלי על הכוח המצרי שהתבצר במוצב וכבש אותו.
זירת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשטח מצרים (רצועת עזה)[עריכת קוד מקור | עריכה]
אל-קובה (בערבית: כיפה או קמרון), היא גבעה בגובה של 70–80 מטר מעל פני הים. היא היוותה חלק משרשרת מוצבים שהגנה על המבואות המזרחיים של העיר עזה: כ-400 מטר מצפון לה שוכנת גבעת עלי אל-מונטאר, השולטת בתצפית ובאש גם על אל-קובה, ומדרום לה הייתה שרשרת של מוצבים עד אזור חארת דרג' המרוחק כחמישה קילומטרים מאל-קובה. בסמוך למוצב, ממזרח לו, היה מנחת אספלט למטוסים, עוד מתקופת המנדט הבריטי. בצמוד לקצה הדרומי של המנחת היה מחנה או"ם שפונה על ידי חייליו הסקנדינבים ב-22 במאי 1967, יחד עם כוחות האו"ם שהתפנו בתקופת ההמתנה מעמדותיהם לאורך גבול ישראל-מצרים.
בשטח ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
כ-2.5 קילומטרים ממזרח נמצא קיבוץ נחל עוז. כ-3.2 דרומית לאל-קובה, בשטח ישראל, נמצאת גבעת סחיף בגובה של כ-90 מטר מעל פני הים.
כוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רצועת עזה הייתה באחריות הדיוויזיה הפלסטינית ה־20 של הצבא המצרי, בפיקודו של מייג’ר־ג’נרל מוחמד חסני (על פי מקור אחר, שם המפקד המצרי היה עבדול מונעם חסן חוסני).[1][2] הדיוויזיה הפלסטינית כללה שתי חטיבות סדירות של הארגון לשחרור פלסטין, שמנהיגו היה אחמד שוקיירי ויחידות סדירות של הצבא המצרי, שכללו שריון, ארטילריה ותותחים נגד טנקים. אזרחים פלסטיניים רבים נשאו נשק.[3] את מוצב אל-קובה איישו חיילי קומנדו מחטיבה 107 של הארגון לשחרור פלסטין.[2] אל-קובה הייתה מוצב פלוגתי שאויש על ידי פלוגת חי"ר וכללה נשק מסייע ותותחי נ"ט.[4]
ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיבוש הרצועה הוטל על חטיבת החי"ר במילואים 11, בפיקוד יהודה רשף, שחנתה בזמן תקופת ההמתנה באזור נחל עוז. לצורך חיזוק החטיבה במשימתה, סופח אליה גדוד 202 של חטיבת הצנחנים, בפיקוד צבי בר.[5] גדוד הצנחנים שהה בתקופת ההמתנה באזור מבטחים, הדרומית כ-27 קילומטרים מנחל עוז.
משה דיין, שאך התמנה כשר הביטחון, אישר לאלוף פיקוד דרום, ישעיהו גביש, את תוכנית המלחמה שלו (שכללה גם את כיבוש רצועת עזה), חוץ מכיבוש רצועת עזה והגעה עד תעלת סואץ. אולם, לאחר שמפרוץ המלחמה בבוקר ב-5 ביוני, החלו המצרים להפגיז מרצועת עזה את היישובים הישראלים הסמוכים, אישר דיין לגביש את כיבוש הרצועה לפי תוכניתו.[6]
התפתחות הקרב במרכז רצועת עזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גדוד 202 צורף לכוח השריון שפרץ ב-5 ביוני מאזור מבטחים אל אזור עבסאן אל-כבירה ומשם יועד לפרוץ צפונה על הכביש הראשי, כשמטרתו היא כיבוש המוצב השולט בעלי אל-מונטאר ומוצב המשנה שלו - אל-קובה.[2] אולם, פלוגת החוד של הצנחנים, בפיקוד יחיאל אמסלם, נתקלה במוצב מצרי פלוגתי בחארת דארג' (כיום, צומת נצרים)[7] ונכנסה לקרב קשה במקום שבו נהרגו אמסלם וחיילים נוספים ולאחר שהחלו שרידי הפלוגה לנוע צפונה נתקלו במארב נוסף וסבלו אבידות קשות. עקב הסתבכות פלוגת הצנחנים, והרצון להשלים את כיבוש עלי אל-מונטר ואת אל-קובה באור יום, משימת כיבוש אל-קובה הועברה לגדוד שבפיקוד צבי לבנון.[4]
הקרב על מוצב אל-קובה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גדוד המילואים 54, שבפיקוד צבי לבנון, כלל (לפי סדר התנועה בהתקפה): פלוגת טנקי AMX-13, פלוגה רכובה על זחל"מים בפיקוד אריה מאיר, יחידת סיור, פלוגה רכובה על קומנדקרים ומשאיות בפיקוד דן ספיר, ועוד חיילים רגליים.[4] הכוח הישראלי חנה בחורשה מזרח לנחל עוז והחל לנוע בסביבות השעה 16:30. למרות הניסיון הישראלי ליצור מיסוך עשן לטור המשוריין, לאחר כ-300 מטרים של נסיעה בשטח החשוף הנשלט על ידי עלי אל-מונטר, החלו המצרים בירי מרגמות 120 מ"מ, תותחי 25 ליטראות,[2] טנקים, תול"רים ותותחי נ"ט אל עבר הכוח הישראלי וכלים רבים נפגעו, הן מירי והן מעליה על מוקשים. מתוך ששת הטנקים שיצאו מאזור נחל עוז, נותרו שלושה כשירים,[2] ואלו עסקו בניהול אש מול הטנקים ותותחי הנ"ט שהיו באזור עלי אל-מונטר.[4] מתוך שמונת הזחל"מים בפלוגה הקדמית, נפגעו חמישה בנסיעה בשטח הפתוח.[2] הזחל"מ של מפקד הפלוגה, אריה מאיר, נפגע מפגז והוא נפצע קשה. באותו זחל"מ נהרג צלם המגזין "לייף", פול שוצר מעט לפני כן מפגיעת כדור בראשו. זחל"מים אחרים עלו על מוקשים, כולל זחל"מ המג"ד שנתקע באזור בוסתנים הסמוך לאל-קובה. אל אזור המנחת והמוצב הגיעו הזחל"מים בפיקוד סגן מפקד הפלוגה המובילה וג'יפי הסיירת בפיקוד עמרם בן חורין. הג'יפים היו מצוידים במקלעים והשיבו אש אל המוצב.[8] לפי פקודת המג"ד, נעה פלוגתו של דן ספיר על קומנדקרים ועל גבי משאיות, בליווי ג'יפי סיור, אל מקום המג"ד. חלק מהכלים נפגעו מירי הנ"ט והמקלעים של החיילים הפלסטיניים ולצד הישראלי היו נפגעים רבים. הרכבים והחיילים שנותרו, הצליחו להגיע למג"ד שנתן פקודה לדן ספיר לתקוף את המוצב רגלית באיגוף שמאלי. לרשותו עמדו כ-30 איש והוא חילקם לשני כוחות, בראשותו ובראשות קצין בשם עוזיאל יפת (עוזי).[9] שני הכוחות הישראלים חצו ברגל שדה מוקשי נ"ט ולא נפגעו. הם כבשו בהסתערות שתי עמדות מקלע שהגנו על המוצב (בהסתערות נפגעו עוד מספר חיילים ישראלים), ונכנסו לשתי תעלות ארוכות ומקבילות במוצב של אל-קובה. בתעלות התפתח קרב פנים אל פנים שלווה בהשלכת רימונים הדדית. הכוחות הישראלים הצליחו להתקדם לכבוש את התעלות. הכוח של דן הצליח לפגוע בעמדת מקלע גוריונוב SG-43 מצרי באמצעות ירי בזוקה. למרות שלא היה תיאום בין שני הכוחות של דן ועוזי (לטענת עוזי הוא פעל כחייל בודד בהשתלטות על התעלה שלו, לאחר שהשאיר את שני חבריו (אחד מהם פצוע) בתחילת התעלה),[9] הם הגיעו ביחד אל קצה התעלות וכבשו במאמץ משותף מצדית שהגנה על בריכת מים סמוכה, לאחר שפגעו בה באמצעות ירי פצצת ררנ"ט. מתוך 30 חיילי צה"ל שהחלו בכיבוש הרגלי של המוצב, נותרו בסיום כיבוש המוצב כ-10, שחציים פצועים.
בסיום הקרב, תגבר סגן מפקד הגדוד הישראלי את החיילים שכבשו את המוצב ונערכו להגנה כנגד התקפת נגד. במקביל החל פינוי הפצועים, תחת אש מרגמות וירי צלפים. המכשול העיקרי היה שדות המוקשים שבין מיקום הפצועים ובין רכבי הפינוי, אוטובוסים ורכבים רכים אחרים. רוב הפצועים הועברו בזחל"מים על מנחת האספלט ומשם על ידי נושאי אלונקות ברגל, עד מקום מוגן בדרך הפטרולים הישראלית ומשם לרכבי הפינוי. חלק מהפצועים הועברו על גבי הג'יפ של עמרם בן חורין, שנסע מספר פעמים, תחת אש, דרך פרצה צרה בשדה המוקשים.
עיטורים שניתנו על לחימה בקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רב-סרן אריה מאיר - עיטור העוז[10]
- סרן דן ספיר - עיטור המופת[11]
- סגן עמרם בן-חורין - עיטור המופת[12]
- סגן עוזיאל יפת - עיטור המופת[13]
- סמל יפתח רונן - עיטור המופת[14][15]
- רב"ט אריה שויצר - עיטור המופת[16]
מיקום הרב גורן[עריכת קוד מקור | עריכה]
קצת אחרי 14:00 ביום פרוץ המלחמה, 5 ביוני, הצטרף הרב הראשי לצה"ל, האלוף שלמה גורן, לכוחות חטיבה 11, שישבה בחורשה, מזרחית ליד נחל עוז. לאחר שקיים תפילת מנחה המונית של כ-500 חיילים, הוא הצטרף לכוח התוקף כשהוא מצויד בשופר ובספר תורה קטן. הקומנדקר שבו נסע הרב גורן נפגע מפגז מצרי, ומרבית אנשיו נפצעו. הוא סייע לטיפול בפצועים, היה נתון במשך שעות להפגזות ולירי קשים וחזר לבסוף באמצעות קומנדקר שפינה נפגעים לנקודת המוצא. יחד עמו היה צמוד אליו, עוזרו, מנחם הכהן. בלילה, לאחר ששמע שצה"ל מתכוון לתקוף את ירושלים המזרחית, נסע הרב גורן לירושלים.[17]
בין היתר סיפר הרב גורן בעדותו: ”ראיתי שההפגזות מתקרבות יותר ויותר ... אני שכבתי לי בשקט ועשיתי לי חשבון הנפש. הזמזומים של הכדורים הנותבים זה היה נורא. וכל הזמן שמעתי את נתיבת הכדורים על הראש. כך שכל הרמת ראש היתה ממש, הרג מוחלט. אז אמרתי וידוי, אמרתי שמע ישראל וכל מה ששיך לזה ... אמרתי וידוי ועוד פעם חזרתי על הוידוי, לבסוף, חשבתי מה עוד אני יכול להתפלל. אמרתי ככה, יהושוע בקש, "שמש בגבעון דום, וירח בעמק איילון". ויידום השמש - והשמש לא שקעה, ובכן, אני מבקש שאותן שעות שהשמש לא שקעה אז, שכעת השמש תשקע לפני הזמן, אז אני אוכל לצאת מפה, חי. אם לא - לא אצא חי,”
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלישיב שמשי, בהם יותר מכל, גדוד חי"ר 54, בקרב לכיבוש אל־קובה והעיר עזה - 1967, עמ' 209–220
- צבי לבנון, באפיקי נחל חיי: נחלאי, מפקד, לוחם, מחנך,2006
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סיפור הקרב: רצועת עזה, ב"אתר צה"ל", 25 במאי 2017
- סא"ל מרדכי שריג, כיבוש מוצב אל-קובה, באתר "מערכות", 21 במרץ 1968
- אריה חשביה, היסטוריה של מלחמת ששת הימים, פרק 4/הצנחנים בדרכי אלנבי
- דנה קסלר, אנו – מוזיאון העם היהודי, פול שוצר - סיפורו של הצלם היהודי-אמריקאי שנהרג במלחמת ששת הימים, באתר הארץ, 25 באפריל 2023
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ חיים הרצוג, עם כלביא יקום: מלחמות ישראל-ערב תש“ח-תשמ”ב, בפרויקט בן יהודה
- ^ 1 2 3 4 5 6 אריה חשביה, היסטוריה של מלחמת ששת הימים, פרק 4/הצנחנים בדרכי אלנבי
- ^ בנימין זאב וכסלר, מלחמת ששת הימים - מהלכים עיקריים: המלחמה בחזית המצרית, אתר מט"ח, 2000
- ^ 1 2 3 4 סא"ל מרדכי שריג, כיבוש מוצב אל-קובה, באתר "מערכות", 21 במרץ 1968
- ^ סיפור הקרב: רצועת עזה, ב"אתר צה"ל", 25 במאי 2017
- ^ אוריאל לוי, זיכרונות מלחמה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 3 ביוני 2022
- ^ אלבום גוש קטיף, עמ' 16
- ^ יוסי גמזו, בני-חורין, מעריב, 5 ביוני 1968
- ^ 1 2 מיכל איטקין, "התפללתי שאפגע ברגל או ביד, רק לא בראש", אתר הגבורה, 14 בינואר 2016
- ^ רב סרן אריה מאיר, באתר הגבורה
- ^ סרן דן ספיר, באתר הגבורה
- ^ סגן עמרם בן-חורין, באתר הגבורה
- ^ סגן עוזיאל יפת, באתר הגבורה
- ^ סמל יפתח רונן, באתר הגבורה
- ^ מופת לגבורה בעזה, באתר הגבורה
- ^ רב"ט אריה שויצר, באתר הגבורה
- ^ עדות הרב גורן למחלקת ההיסטוריה של צה"ל אודות מלחמת ששת הימים, עמ' 40-35
