החזית הסורית במלחמת ששת הימים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
החזית הסורית במלחמת ששת הימים
מלחמה: מלחמת ששת הימים
הקרבות ברמת הגולן במלחמת ששת הימים
מהלכי הקרב בחזית הסורית
תאריך התחלה: 5 ביוני 1967
תאריך סיום: 10 ביוני 1967
משך הסכסוך: 6 ימים
מקום: רמת הגולן
תוצאה: ניצחון ישראלי, כיבוש רמת הגולן
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל  ישראל

סוריהסוריה  סוריה

ראשי מדינה
לוי אשכול  סלאח ג'דיד 
מפקדים

חאפז אל-אסד (שר ההגנה)
אחמד סווידאני (רמטכ"ל)

אבידות

141 הרוגים, 436 פצועים.

כ-450 הרוגים, 2000-2500 פצועים, 365 שבויים.

החזית הסורית במלחמת ששת הימים הייתה חזית לחימה בצפון ישראל ובדרום-מערב סוריה במלחמת ששת הימים. הכוחות הלוחמים בחזית זו היו צה"ל מצד אחד וצבא סוריה מהצד השני.

בצהרי 5 ביוני, היום הראשון למלחמה, הפציצו מטוסים סוריים מטרות צבאיות ואזרחיות בצפון ישראל. בתגובה הפציצו מטוסי חיל האוויר הישראלי שדות תעופה בסוריה. בבוקר 6 ביוני החלה הפגזה סורית כבדה על אצבע הגליל בה נהרגו שמונה חיילים בראש פינה. בהמשך להרעשה הארטילרית פתחו הסורים בשתי התקפות קרקעיות. הראשונה הייתה התקפה על מוצב אשמורה (ממזרח לחולתה) והשנייה כוונה לקיבוץ דן ותל דן. שתי ההתקפות נהדפו. בארבעת ימי הלחימה הראשונים המשיכו שני הצדדים בהרעשות ארטילריות וחיל האוויר הישראלי הפציץ מטרות ברמת הגולן.

רק עם סיום הקרבות בחזית הירדנית ובסיני יכול היה צה"ל להפנות כוחות מספיקים לחזית הצפונית למלחמה נגד סוריה, אולם הדרג המדיני ובראשו שר הביטחון משה דיין לא אישר את פתיחת המתקפה. בבוקר ה-9 ביוני שינה דיין את דעתו והורה לאלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר להתחיל בתקיפה. באותו הבוקר החלה מתקפה משולבת של צה"ל על המוצבים הסורים בצפון הרמה ובסיום אותו יום ביסס צה"ל את אחיזתו במוצבי הקו הראשון של הסורים. ביום למחרת, 10 ביוני, המשיכו הכוחות הישראליים להתקדם מזרחה אל מול הכוחות הסורים הנסוגים, וכבשו כמעט ללא קרבות שטחים נרחבים. עד שעות הערב באותו היום החזיקו כוחות צה"ל במסעדה אשר במורדות החרמון, בקוניטרה ובאזור בוטמיה. ב-12 ביוני הונחת כוח מחטיבת גולני על החרמון, וכבש אותו ללא קרב.

בתום הקרבות כבשה ישראל שטח של כ-1,250 קמ"ר. מתוך כ-128,000 אזרחים סורים שהתגוררו בשטח שנכבש רק כ-6,000 תושבים, מרביתם דרוזים, נשארו בישוביהם. השאר נטשו את בתיהם ונמלטו לתוך שטח סוריה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-סוריה

יחסי ישראל-סוריה מתאפיינים מראשיתם בעוינות שהביאה לשלוש מלחמות בין המדינות. העמדה הסורית הבסיסית שללה את הרעיון הציוני וראתה במדינת ישראל נטע זר במזרח התיכון שיש לעוקרו מן השורש. מאז הקמתה, הייתה סוריה אחת החלוצות והמובילות של המאבק המדיני והצבאי ביישוב היהודי ולאחר מכן במדינת ישראל.[1] במלחמת העצמאות פלש צבא סוריה לשטחה של מדינת ישראל וכבש שטחים שעל פי החלטה 181 נועדו להיות בתחום המדינה היהודית. שטחים אלה, שהיו ממערב לקו הגבול הבינלאומי, הוכרזו בהסכמי שביתת הנשק כשטחים מפורזים.

בין מלחמת תש"ח למלחמת ששת הימים העמיקה המחויבות הלאומית המסורתית של סוריה, הישירה ועל ידי שליח, למאבק הערבי נגד ישראל.

בתחילת שנות ה-50 השתלטו הסורים על שטח ישראלי ממערב לקו הגבול הבינלאומי באזור המפורז מעל החוף המזרחי של הכנרת - תקרית אל-חמה. השתלטות זו יצרה קו חדש בשטח, אשר לימים נודע בשם קווי 4 ביוני, להבדיל מקו שביתת הנשק (1949) ומקו הגבול הבינלאומי (1924). ניסיון השתלטות נוסף על שטח ישראל בשפך הירדן לכנרת - קרב תל מוטילה, נהדף בתום ארבעה ימי קרב תוך שנגרמו אבדות כבידות לצה"ל.

הסורים גיבו את מתקפות הפידאיון בשנות ה-50 ומאוחר יותר בשנות ה-60 פרסו חסותם על והפעילו מתחומם את "המלחמה העממית" - פעולות הטרור של הפת"ח שתכפו והתעצמו בחודשים שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים.

בין השנים 1949 עד 1967 נהג הצבא הסורי להפגיז את היישובים הישראלים לאורך הגבול. בנוסף, יזמו הסורים תקריות ירי רבות לעבר סירות דייגים בכנרת. כתוצאה מכך, לאורך השנים, נהרגו 140 אזרחים ישראלים ועוד רבים נפצעו. ההפגזות גרמו נזק רב למבנים, ציוד ולחקלאות. בשנת 1964, בעקבות הקמת המוביל הארצי שהוביל מים מהכנרת למרכז ישראל ודרומה, פתחה סוריה (בברכת שאר ארצות ערב) בניסיון לסכל את מפעל המים הישראלי על ידי הטיית מקורות הירדן - נחל דןבניאס וחצבאני, ולהעבירם בתעלה מזרחית לכנרת (על גבי השלוחות המערביות של הגולן) אל הירמוך והירדן. בעקבות זאת החלה המלחמה על המים. כדי להכשיל את מפעל ההטיה הסורי ניצלה ישראל תקריות-ירי שיזמו הסורים על-מנת לתקוף את תוואי וציוד ההטיה.

שדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמת הגולן היא רמה בזלתית השוכנת ממזרח לכנרת ולעמק החולה. רמת הגולן מתאפיינת בגבולה המערבי בהבדלי גובה ניכרים של כ-400 מטר ויותר. קו הגבול בין ישראל וסוריה עבר בשיפולי רמת הגולן והותיר את היישובים הישראלים וכוחות צה"ל בנחיתוּת טופוגרפית ברורה מול הסורים.

עקב הבדלי הגובה נוצרים בקטעים רבים מתלולים אנכיים, המקשים על העלייה לרמה. כתוצאה מכך היה מספר מועט של דרכים המתאימות לעליית כוחות צבא, ובפרט כוחות שריון. דרכים אלו נשלטו היטב באש ובתצפית על ידי מערך המוצבים הסורי. ציר התנועה המרכזי העולה לרמה היה ציר גשר בנות יעקב-בית המכס העליון (כביש 91 של ימינו) אולם ציר זה היה מוגן יותר מאשר צירים אחרים. חלקה הצפוני של רמת הגולן, באזור כפר סאלד, הייתה נוחה יחסית לעלייה ופני השטח התאימו יותר ללוחמת שריון,[2] ולפיכך נבחר אזור זה כאזור הפריצה של צה"ל.

ברמת הגולן התגוררו בשנת 1967 כ-150 אלף תושבים סורים.[3] האזור היה מיושב בדלילות יחסית בדרומו ובמרכזו בצ'רקסיםבדואים וטורקמנים, ובצפיפות רבה יותר בצפונו ביישובים הדרוזיים. כרבע מהאוכלוסייה התרכזה בעיר המחוז קוניטרה, והשאר ב-140 כפרים ועיירות, ובעוד כ-60 יישובים קטנים יותר, שנקראו "מזרעות" (חוות). מרבית התושבים (כ-70%) היו מוסלמים ממוצא ערבי, מרביתם בדואים, אך גם עלווים (בישובים עין פיתזעורה ורג'ר) וכ-10,000 פליטים פלסטינים (ככל הנראה מאזור צפת).

ממשלת סוריה פיתחה את הגולן בעיקר לצורכי הצבא, סללה כבישים, ומתחה קווי חשמל וטלפון.[3] מפיתוח זה נהנתה בעקיפין גם האוכלוסייה האזרחית, אך בעיקר זו היושבת לאורך הצירים הראשיים. ל-50 מיישובי הגולן הייתה אספקת מים סדירה, פרי פיתוחם של מפעלי המים הסוריים. שאר היישובים השתמשו עדיין במי מעיינות, מי נחלים ומי גשמים.

סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הסורי כלל 12 חטיבות חי"ר (חצי מהן בסדיר וחצי במילואים) שלכל אחת מהן גדוד טנקים, שתי חטיבות שריון, חטיבה ממוכנת אחת, ו-17 גדודי תותחנים. כמו כן כלל הצבא הסורי חמישה גדודים של המשמר הלאומי (מה"ל). בסך הכל מנה הצבא הסורי כ-50,000 חיילים.[4] צבא סוריה אומן וצויד בעשור שקדם למלחמה על ידי ברית המועצות ותוכנית המלחמה שלו הוכנה על פי תורת הלחימה הסובייטית.[5]

כוחות השריון הסוריים כללו בעיקר טנקים ישנים ממלחמת העולם השנייה: טנקי פאנצר 4 גרמניים, טנקי T-34 ותותחי סער SU-100 מתוצרת ברית המועצות, וטנקי AMX-13 צרפתיים. אמנם גם לרשות צה"ל עמדו טנקי שרמן ממלחמת העולם השנייה, אך אלו שופרו והיו מתקדמים יותר. כמו כן היו ברשות הסוריים טנקי T-54 מתקדמים יחסית אך בכמות מצומצמת. חיל האוויר הסורי כלל בעיקר מטוסי מיג-21 שנחשבו לטובים מאוד והשתוו למטוסי המיראז' 3 שהיו ברשות צה"ל. בנוסף היו ברשותו גם מטוסי מיג-17 ומיג-19 שנחשבו מיושנים.

פנצר סימן 4 אשר היה מוצב בעמדת ירי אל עבר עמק החולה ונתפס במלחמה

פטריק סיל, מי שהיה הביוגרף של אסד, כתב כי הצבא הסורי לא היה מוכן למלחמה. לדבריו, הצבא היה לא מאומן, חסר קצינים ומצויד בכלי נשק מיושנים. למרות זאת, נהנה הצבא הסורי מעדיפות מספרית לעומת כוחות פיקוד הצפון.

הצבא הסורי היה ערוך בכ-30 מוצבים מבוטנים המשקיפים על עמק החולה והכנרת. המוצבים היו מצוידים ברשת מחילות ותעלות מחופות, ומוקפים גדרות תיל ושדות מוקשים. כוח האש במוצבים כלל מקלעים כבדים, מרגמות, ארטילריה וטנקים.

צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות פיקוד הצפון כללו ארבע חטיבות חי"ר, חטיבת שריון וחטיבה ממוכנת:[6]

כבר ב-30 במאי הוקצו לזירה הירדנית חטיבות 45 ו-9 במלואן וחלק מחטיבה 2. עם פרוץ המלחמה ב-5 ביוני הועברו גם עיקר הכוח של חטיבות 1 ו-37 לחזית ירדן. בגזרת סוריה נותרה החטיבה המרחבית 3, שני גדודי חי"ר של חטיבה 2, גדוד אחד של חטיבה 1, גדוד טנקי שרמן 377 של חטיבה 37, וגדוד השריון הפיקודי.

ההכנות למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר עם ראשית המתיחות בתקופת ההמתנה היה ברור כי החזית הסורית נדחקה הצידה מפני החזית המצרית. כאשר חתמו ירדן ומצרים על הסכם הגנה דו-צדדי ביניהן ב-30 במאי היה ברור כי גם החזית הירדנית קודמת כעת לחזית הסורית. הדרג המדיני שלא רצה להסתבך בשלוש חזיתות בו זמנית הורה לפיקוד הצפון להיערך להגנה. אמנם פיקוד הצפון שקד על בניית תוכניות התקפה, אולם לא ניתן אישור להפעלתן. ב-4 ביוני, בעת ביקור בפיקוד הצפון, אמר שר הביטחון משה דיין לאלוף הפיקוד דוד אלעזר ("דדו") כי המלחמה תהיה בחזית המצרית ולא בחזית הסורית.[7] הכוחות המדוללים בחזית הסורית נערכו להגנה על הגבול. נראה היה כי פיקוד הצפון יאלץ להסתפק בקרבות בחזית משנית מבחינתו בשומרון מול צבא ירדן.

בפיקוד הצפון הוכנו כאמור תוכניות התקפיות. תוכנית "מלקחיים" הוכנה עוד בנובמבר 1966 ויועדה לכיבוש רמת הגולן עד קוניטרה בתוך 36 עד 48 שעות. שתי אוגדות יועדו לפרוץ בשני אזורים שונים בצפון ומרכז הרמה ולהתקדם בהמשך לעבר קוניטרה. בימי המתיחות של מאי 1967 הוכנה בפיקוד תוכנית צנועה יותר שכונתה "מקבת", במסגרתה הייתה אמורה אוגדה אחת לכבוש את רמת הבניאס בצפון הרמה ולעלות לאזור פיק בדרום הרמה.

מהעבר השני, כבר ב-13 במאי, עם עליית המתיחות באזור, החל הצבא הסורי בגיוס כוחות המילואים כדי להיערך לפי תוכנית ההגנה "ג'יהאד-1". ב-24 במאי הוציא המטכ"ל הסורי את תוכנית המתקפה "נצר" (ניצחון), במסגרתה היו אמורים שני מאמצים דיוויזיוניים לפרוץ לעומק של בין 10 ל-20 ק"מ לשטח ישראל.[8] הצבא הסורי זנח את תוכנית המגננה והחל נערך להתקפה שתוכננה ל-6 ביוני.

הימים הראשונים למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

5 ביוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצהרי 5 ביוני, היום הראשון למלחמה, הפציצו מטוסים סוריים מטרות צבאיות ואזרחיות בצפון ישראל. בתגובה יצאו מטוסי חיל האוויר הישראלי, החל מהשעה 12:45, לתקיפת שדות תעופה בסוריה, כחלק מהגל השלישי של מבצע מוקד. שדה תעופה סורי אחד שותק וארבעה אחרים נפגעו קשה אך המשיכו לפעול. חיל האוויר הסורי איבד 53 מתוך 112 מטוסיו. משלב זה של המלחמה נהנה חיל האוויר הישראלי מעליונות אווירית מוחלטת בשמי סוריה.

הצבא הסורי נערך כאמור להתקפה ב-6 ביוני על פי תוכנית "נצר". תנועת הכוחות הסוריים ב-5 ביוני זוהתה בצד הישראלי והתקבלו ידיעות רבות על תכונה מוגברת של הכחות הסוריים ועל ריכוז כוחות וארטילריה לאורך הגבול. סמוך לחצות הלילה שבין 5 ו-6 ביוני הוחלט בפיקוד העליון הסורי לבטל את ההתקפה,[9] ככל הנראה עקב הידיעות שהתקבלו על הצלחת צה"ל בסיני וחשש מתבוסה דומה.

6 ביוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדי קיבוץ דן במקלט

בבוקר 6 ביוני החלה הפגזה סורית כבדה על אצבע הגליל, במהלכה נהרגו שמונה חיילים מחטמ"ר 3 בעקבות פגיעה ישירה של פגז ארטילריה במפקדת החטיבה בראש פינה.[10]

בהמשך להרעשה הארטילרית פתחו הסורים בשתי התקפות מקומיות מתוך תוכנית המתקפה הגדולה שבוטלה. הראשונה הייתה התקפה על מוצב אשמורה (ממזרח לחולתה) שהחלה בשעה 6:00 ונהדפה רק לעת ערב, לאחר שהכוח הישראלי קיבל סיוע טנקים וארטילריה. המתקפה השנייה הוטלה על גדוד חי"ר של חטיבה 11 הסורית, שאליו צורפו כעשרה טנקי T-34. כוח זה ירד מרמת הבניאס לכיוון קיבוץ דן ותל דן. מולם עמד כוח חי"ר ומחלקת טנקים על תל דן, פלוגת טנקים מגדוד 377 בשטח סמוך לקיבוץ, וכוח המגן של חברי הקיבוץ שמנה כ-110 חברים. הכוחות הסוריים נהדפו תוך שהם סופגים אבידות כבדות.[11] טנק סורי מהתקפה זו שהתהפך לתוך הבניאס נותר במקום עד היום וטנק נוסף שנפגע מוצג בקיבוץ דן. לצה"ל היה הרוג אחד ושמונה פצועים.

7 ביוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 ביוני תקף חיל האוויר את הצבא הסורי החל מאור ראשון ובמקביל הנחית צה"ל אש ארטילרית כבדה על הצבא הסורי. הסורים הגיבו בהפגזה ארטילרית, שכוונה בעיקר על היישובים האזרחיים בעמק החולה ועמק הירדן. בתל קציר נהרס חדר האוכל אך מלבד זאת לא נגרמו נזקים כבדים. התקבלו ידיעות רבות על כוחות סוריים הבורחים לכיוון דמשק וכן על נטישת כפרים.

באותו היום הוחלט על העברת חטיבה ממוכנת 8 מהר הנגב לחזית הסורית כהכנה למתקפה. בנוסף, הוקצתה חטיבת הצנחנים 80 לפיקוד הצפון. בפיקוד הצפון התנהלה באותו היום פעילות קדחתנית בהכנות לתקיפה אפשרית ביום המחרת. התוכנית כללה את הפעלת תוכנית "מקבת" לכיבוש מוצבי הקו הראשון והשני של הסוריים, תוך אפשרות לניצול הצלחה לעבר קוניטרה. באותו הערב הוצגה התוכנית למפקדי היחידות בקבוצת פקודות והוחל בתנועת כוחות אל עבר עמדותיהם, אולם בשעה 22:00 הודיע שר הביטחון דיין לרמטכ"ל יצחק רבין כי פעולה בגזרה הסורית מותרת רק עד קו הגבול הבינלאומי, והמתקפה בוטלה.[12]

8 ביוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום זה שככו הקרבות בסיני ובגדה המערבית ובמועצת הביטחון של האו"ם צברו תאוצה הדיונים על הפסקת האש. גם ביום זה המשיכו ההפגזות של ישובי הצפון שנענו בהפגזות נגד ובתקיפות רבות של חיל האוויר הישראלי.

טנק ישראלי ברחוב בטבריה, בדרכו לקרבות ברמת הגולן

שתי חטיבות נוספות הועברו לגזרה הצפונית: חטיבת השריון 37 החלה את תנועתה בבוקר 8 ביוני מאזור שכם צפונה, והחטיבה הממוכנת 45 החלה בתנועה צפונה בשעות הצהריים. שתי החטיבות קיבלו הוראה לנוע לצומת גולני, דבר שגרם להסתבכות השיירות זו בזו ולעיכובים. תוכניות פיקוד הצפון שונו כדי לכלול את החטיבות החדשות. כך קיבלה חטיבה 37 את המשימה שיועדה ביום האתמול לחטיבה 8 כיוון שחטיבה 37 הייתה זו שיועדה לה מלכתחילה, בתוכניות טרם המלחמה.[13]

ההחלטה על כיבוש רמת הגולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שלפני המלחמה נראה היה כי צה"ל לא יזום פעולה התקפית מול הסורים, עם סיום הקרבות בגדה המערבית ובסיני נשמעו קולות הקוראים לניצול ההזדמנות כדי להסיר את האיום הסורי מעל ישובי אצבע הגליל. למעשה, המתנגד העיקרי למהלך כזה היה שר הביטחון משה דיין.

כאמור, ב-7 ביוני בשעות הערב הורה שר הביטחון דיין כי התקפה מול הסורים מותרת רק עד קו הגבול הבינלאומי. ב-8 ביוני בשעה 10:00 הוצגה לדיין תוכנית ההתקפה של פיקוד צפון אך הוא לא אישר אותה. הרמטכ"ל רבין עדכן את דדו בשיחת טלפון על הוראת שר הביטחון. עם סיום השיחה עזב דדו את הפיקוד ויצא לתל אביב כדי להשיג אישור לביצוע המתקפה. בשעה 12:15 נפגש דדו עם רבין בבנין המטכ"ל ורבין הסביר כי אינו יכול לאשר את התוכנית כיוון ששר הביטחון מתנגד לה. רבין הסדיר פגישה בין ראש הממשלה לוי אשכול לאלעזר, והשניים נפגשו בשעה 13:20. בפגישה הקצרה הסביר אלעזר כי יש בידו כוחות מספקים להתקפה. נראה היה כי אשכול תומך בעמדתו אולם הוא לא התחייב לפעולה כלשהי מלבד ההבטחה: "נשתדל".[14] כשיצא אלעזר מהפגישה פגש את מרים אשכול, אשת ראש הממשלה, אשר אמרה לו: "יש לי בקרוב יום הולדת ואני רוצה את הבניאס". אלעזר השיב לה: "מרים, אני אעשה הכל כדי שיהיה לך בניאס, אבל תעשי גם את".[13] אלעזר המתין לדיין אולם זה היה בסיור באזור חברון ואלעזר חזר לבסוף למפקדתו מבלי שהשניים נפגשו.

באותו הבוקר קיבלו ישובי אצבע הגליל את ההודעה כי ההתקפה שתוכננה בוטלה. משלחת שכללה שלושה נציגים מהיישובים הגיעה לתל אביב כדי לפגוש את שרי הממשלה ולשכנעם בנחיצות המתקפה. בשעה 19:10 התכנסה בתל אביב ועדת השרים לענייני ביטחון לדון בהתקפה בחזית הסורית. באופן חסר תקדים אישר ראש הממשלה לוי אשכול למשלחת להופיע בפני ועדת השרים, אולם עמדתו של דיין לא השתנתה. דיין חשש, בין היתר, מכך ברית המועצות תצטרף למלחמה אם סוריה תותקף על ידי ישראל.

בינתיים, בלילה שבין 8 ו-9 ביוני החליטה ממשלת סוריה לקבל את הפסקת האש והודעה על כך שודרה על ידי רדיו דמשק ב-9 ביוני לפנות בוקר.[15] באותו בוקר התקבלו ידיעות מאמ"ן ומטיסות סיור על נסיגת הצבא הסורי. לעומת זאת, בפיקוד הצפון תמונת המצב הייתה שאמנם הכוחות הסוריים נמצאים במצב קשה אולם המוצבים הסורים לא פונו. דיין שהה באותו בוקר בחמ"ל ב"בור" וקיבל את הידיעות על נסיגת הסורים. זמן קצר לפני השעה 7 בבוקר התקשר דיין ישירות לאלעזר והורה לו להתחיל במתקפה. ראש הממשלה והרמטכ"ל עודכנו בהתפתחות רק מאוחר יותר. דיין עצמו מעולם לא הסביר את הסיבה לתפנית בעמדותיו.

מערך הכוחות ב-9 ביוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, בלילה שבין 5 ו-6 ביוני ביטל הפיקוד הסורי את המתקפה המתוכננת וחזר שוב לתוכנית ההגנה "ג'יהאד-1". מהלך זה חייב שינוי במבנה הדיוויזיות וארגונן כדי להתאימן לתוכנית ההגנה. נראה כי המטכ"ל הסורי הניח כי צה"ל ינסה לפרוץ לרמה באזור המרכזי ושם רוכזו עיקר הכוחות הסוריים. היערכות הצבא הסורי ב-9 ביוני הייתה כדלקמן:[16]

  • במרכז הרמה: דיוויזיה 12 שכללה שלוש חטיבות חי"ר - חטיבה 8 וחלק מחטיבה 123 בחזית וחטיבה 32 באזור שבין חושניה לקוניטרה. באזור זה ריכזו הסורים כ-94 טנקים, בהם 22 טנקי T-54. כמו כן, בגזרה זו רוכזה כמות גדולה של ארטילריה - כ-144 קנים.
  • בדרום הרמה: דיוויזיה 35 שכללה את חטיבת החי"ר 19 שנערכה באזור פיק וחטיבת החי"ר 80 שנערכה להגנה באזור שבין בוטמיה לח'ושנייה. בגזרה זו נמצאו 65 טנקים, מרביתם ישנים.
  • בצפון הרמה: על פי תוכנית ההגנה חטיבה 123 הייתה אמורה להיערך בגזרה זו אך בסופו של דבר נשארה חטיבת החי"ר 11 לבדה בגזרה זו. באזור היו 42 טנקים מיושנים וכ-60 קני ארטילריה.

בנוסף היו פרוסים חמשת גדודי המשמר הלאומי לאורך קו הגבול. שאר היחידות הסוריות, כולל שתי חטיבות השריון, נערכו באזור דמשק כעתודה ולצורך הגנה על המשטר.

צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרשות פיקוד הצפון עמדו ב-9 ביוני היחידות הבאות:

  • חטיבה 1 (חטיבת גולני) - חטיבת חי"ר בפיקוד אל"ם יונה אפרת. החטיבה לחמה בקרבות בצפון השומרון וב-9 ביוני הועברה לחזית הסורית.
  • חטיבה 2 (חטיבת כרמלי) - חטיבת חי"ר בפיקוד אל"ם יהודה גביש.
  • חטיבה 3 (חטיבת אלכסנדרוני) - חטיבת חי"ר בפיקוד אל"ם עמנואל שקד.
  • חטיבה 8 - חטיבה ממוכנת בפיקוד אל"ם אברהם מנדלר. החטיבה לחמה בסיני בתחילת המלחמה ומחציתה הועברה ב-7 ביוני לפיקוד הצפון. בגזרת סוריה כללה החטיבה גדוד שריון מוקטן (גדוד 129 שהכיל טנקי M50 ו-M51 שרמן) וגדוד חרמ"ש 121.
  • חטיבה 37 - חטיבת שריון בפיקוד אל"ם אורי רום. כללה גדוד טנקי שרמן, גדוד טנקי AMX-13 וגדוד חרמ"ש.
  • חטיבה 45 - חטיבה ממוכנת בפיקוד סא"ל משה בר כוכבא. כללה גדוד שריון ובו כ-65 טנקי M50 ו-M51 שרמן ושני גדודי חרמ"ש, בנוסף לפלוגת סיור, פלוגת הנדסה וגדוד מרגמות כבדות.
  • חטיבה 80 - חטיבת צנחנים בפיקוד אל"ם דני מט. החטיבה נלחמה בסיני ובירושלים עם פתיחת המלחמה לפני שהועברה לחזית הצפון.
  • גדוד שריון פיקודי (גש"פ) 181 של פיקוד הצפון.

ההבקעה ב-9 ביוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קבלת האישור מדיין הוחל בפיקוד הצפון בהכנת הכוחות למתקפה לפי תוכנית "מקבת". המאמץ העיקרי תוכנן לחלק הצפוני של הרמה, אולם כדי למנוע מהסורים לזהותו החליט אלעזר לתקוף במאמצים משניים לכל אורך הגזרה. שתי חטיבות נוספות הועברו לגזרת הצפון לטובת המתקפה: ראשית חטיבת השריון 10 ובהמשך היום גדוד צנחנים מתוך חטיבה 55. מרבית הכוח האווירי של צה"ל הופנה לזירת רמת הגולן ובמהלך היום בוצעו כ-300 תקיפות על ידי חיל האוויר - כשני שלישים מהן החל משעות אחר הצהריים והערב ומרביתן בצפון הרמה.

המאמץ העיקרי של פיקוד הצפון תוכנן, כאמור, לפריצה בצפון רמת הגולן, בהתאם לתוכנית "מקבת". חטיבות 1 ו-8 יועדו לפרוץ בשני צירים נפרדים ולהתקדם במעלה רמת הגולן.

חטיבה 8 - מגבעת האם אל זעורה וקלע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 7:25 הורה אלעזר לחטיבה 8 להבקיע בציר העולה מגבעת האם (גבעה מצפון לכפר סאלד) אל הכפרים הסורים זעורה ועין פית. היה זה שינוי נוסף בתוכניות שניתנו לחטיבה לאחר שביום הקודם ניתנה משימה זו לחטיבה 37. לפי התוכנית הייתה אמורה החטיבה להתקדם מזרחה מגבעת האם ולכבוש את מוצבי גור אל-עסכר ונעמוש (ממזרח לכפר סאלד) ואז לפנות לכיוון צפון-מזרח ולעלות לכיוון זעורה (ממזרח לתל פאחר, בסמוך לכביש 99). הטור החטיבתי כלל את גדוד הטנקים המוקטן 129, אחריו חפ"ק המח"ט, ואחריהם גדוד טנקים מוקטן 377 מחטיבה 37 וגדוד החרמ"ש 121.

כבר עם תחילת התנועה החלה הפגזה על הטור. בשעה 11:30 חצה גדוד 129 את הגבול בכוח של 24 טנקים, ועד 12:20 כבש את מוצבי גור אל-עסכר ונעמוש. בשלב זה היה אמור הכוח לפנות בציר העולה לכיוון צפון-מזרח אולם עקב טעות בניווט המשיך דרומה וכבש את מוצב עוקדה. גדוד 129, ושאר החטיבה בעקבותיו, פנה מזרחה והגיע לכפר סיר א-דיב הנמצא על ציר הנפט. מג"ד 129, סא"ל אריה (בירו) דיין, חשב בשלב זה שהוא בדרך הנכונה וכי הכפר שמעליו הוא זעורה. רק לאחר שלא הבחין באש ארטילרית שניתנה לבקשתו על זעורה הבין את הטעות בניווט. למרות זאת החליט המג"ד להמשיך בציר העולה אל קלע. היה זה מתחם מבוצר היטב אשר בדיעבד נראה כי הוכן מראש על ידי הסורים כדי לבלום פריצה בציר זה. לאחר שעברו את סיר א-דיב נפצע מג"ד 129 והתפנה לקבלת טיפול. מחליפו, רס"ן רפי מוקדי מפלוגת הסיור, עלה על טנק המג"ד והחל לנוע צפונה כדי לתקן את טעות הניווט תוך שהוא מנסה לקרוא בקשר לשאר כוחות הגדוד, אולם עקב בעיות קשר המשיכו שאר הטנקים בתנועה מזרחה. הטנק של מוקדי נפגע זמן קצר לאחר מכן ומוקדי נהרג. משלב זה עבר הפיקוד למ"פ ז' של הגדוד, סגן נתנאל הורוביץ. המח"ט אברהם מנדלר הגיע בשלב זה לסיר א-דיב יחד עם שאר כוחות החטיבה והבין את הטעות בניווט. מנדלר החליט כי גדוד 129 ימשיך לכיוון קלע ואילו שאר כוחות החטיבה ימשיכו לזעורה.[17]

14 הטנקים שנותרו לגדוד 129 המשיכו בהתקדמות איטית לעבר קלע תחת אש ארטילרית כבדה והגיעו למחסום קוביות נ"ט. במהלך המעבר נפגעו שלושה טנקים נוספים ומיד אחריו נפגעו עוד ארבעה. בשעה 16:45 הגיע כוח של שבעה טנקים אל הכפר עצמו והמשיך בלחימה. טנקים נוספים נפגעו עד שמכל כוח הגדוד נותרו בקלע שני טנקים כשירים וכמה אנשי צוות מהטנקים שנפגעו. בכל יום הקרבות ספג הגדוד 13 הרוגים ו-33 פצועים.

במקביל, המשיך המח"ט עם שני הגדודים האחרים בתנועה צפונה על ציר הנפט ונתקל בהתנגדות מעטה. בשעות אחר הצהריים כבר כבש כוח זה את זעורה, והמח"ט, יחד עם גדוד 377, החל בתנועה דרומה כדי לחבור לשרידי גדוד 129 בקלע. בשעה 18:20 הגיע כוח המח"ט לקלע ויום הקרבות של חטיבה 8 הסתיים. אף על פי שהחטיבה כבשה את זעורה, עין פית ואף את קלע, הקרב סטה מהתוכנית המקורית. הסתבכות גדוד 129 הביא לכך שהחטיבה איבדה חלק ניכר מכוח הטנקים שלה ולא הייתה יכולה להמשיך את ההתקפה אל תוך רמת הגולן.

חטיבה 1 - תל פאחר ותל עזזיאת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעלה מחופה בחלק הצפוני של תל פאחר

במקביל לחטיבה 8, קיבלה גם חטיבה 1 באותו בוקר את משימתה - כיבוש מערך המוצבים הסוריים בין קו הגבול לכפר זעורה: תל עזזיאת, בחריאת, ח'רבת א-סודה, בורג' בביל ותל פאחר, ובהמשך כיבוש מחנות הבניאס, תל חמרה ועין פית.

למתקפה יועדו שני גדודים של החטיבה: גדוד 12, אשר קיבל תחת פיקודו פלוגת טנקי שרמן M50 מגדוד 377, תוכנן לעלות על ציר הנפט ולתקוף את תל פאחר מדרום ולאחר מכן לכבוש את בורג' בביל. גדוד 51 של החטיבה, בסיוע 7 טנקי M50 של גדוד 377, יחל לתקוף לאחר כיבוש תל פאחר ויכבוש את שאר המוצבים בגזרה. גדוד 13 הושאר כעתודה יחד עם שתי מחלקות טנקים נוספות מגדוד 377.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב תל פאחר

בשעה 13:35 החל גדוד 12 בתנועה מגבעת האם וכעבור שעה הגיע לעין א-דיסה, הנמצאת כ-200 מטר מעל תוואי ההטיה, מדרום לתל פאחר. הגדוד היה אמור לעלות על ציר הנפט אולם מפקד פלוגת הטנקים טען כי הטנקים לא יוכלו לעבור בציר (חשש שהתברר בדיעבד כלא מוצדק) והמג"ד משה קליין החליט להמשיך על תוואי ההטיה. משלב זה השתבשה תוכנית הקרב לחלוטין. הכוחות הגיעו לתל מכיוון מערב ונאלצו לנהל את הלחימה משטח נחות. בניסיון התקפה חזיתית נפגעו שלושה טנקים ושאר הכוחות נעצרו מאחורי הטנקים הפגועים. הלחימה הפכה להסתערות חזיתית על התל, בכוחות קטנים ולא מאורגנים. שדרת הפיקוד של הגדוד נמחקה כמעט לחלוטין כאשר המג"ד קליין ושני מפקדי פלוגות נהרגו והסמג"ד נפצע קשה. במקביל, פלוגה ב' של הגדוד נשלחה לתקוף את בורג' בביל וכבשה אותו ללא התנגדות.

בסביבות השעה 16:00, עת התחוור למח"ט המצב לאשורו, נשלחה סיירת החטיבה בליווי הסמח"ט לסייע בקרב יחד עם מחלקת טנקים. הסיירת נעה דרך ציר הנפט והגיעה לתל פאחר ממזרח. בשעה 18:00 הגיע כוח הסמח"ט לתל והמשיך בטיהור התעלות. בשעה 18:22 דיווח הסמח"ט על כיבוש המוצב, לאחר חמש שעות של לחימה. גדוד 12 ספג אבידות כבדות: 34 הרוגים, כולל המג"ד סא"ל משה קליין וקצינים אחרים, ופצועים רבים.

גדוד 51 היה אמור להתחיל בהתקפה על תל עזזיאת רק לאחר כיבוש תל פאחר, אולם בשעה 15:47, עוד במהלך הקרבות בתל פאחר, הורה המח"ט יונה אפרת לגדוד 51 להתחיל בהתקפה. הקרב התנהל כמתוכנן ובשעה 17:06 דיווח הגדוד כי כבש את תל עזזיאת. עוד קודם נכבשו מוצב בחריאת שהתגלה כנטוש, וח'רבת א-סודה. לגדוד 51 היה הרוג אחד וכמה פצועים.

מאמצים משניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט הנצחה באזור ח'רבת א-סודה

שני מאמצים משניים הופעלו כבר בשעות הבוקר למטרת הסחה והטעייה.[18] גדוד 33 מחטמ"ר 3, יחד עם פלוגת טנקים של גש"פ 181 תקף שני מוצבים סורים - תל הלאל ודרדרה (שניהם באזור שממזרח לחולתה). עד שעות הצהריים כבשו כוחות חטיבה 3 את שני המוצבים אך המשיכו לספוג אש מן המוצבים הסוריים במעלה הרכס. במהלך יום הקרבות ספג הגדוד אבידות כבדות: 22 הרוגים, ביניהם מג"ד 33, ו-36 פצועים. במקביל לחטיבה 3, קיבל גדוד הנח"ל 908 מחטמ"ר 2 הוראה להיערך לתקיפת תאופיק (מוצב סורי ממזרח לתל קציר). עוד לפני תחילת המתקפה, עת הגדוד נערך לתנועה סמוך לתל קציר, החלה הפגזה סורית כבדה על הכוחות. לבסוף פונה הגדוד לאחור והמתקפה בוטלה עוד לפני שהחלה. הגדוד ספג שני הרוגים, כולל המג"ד, וחמישה פצועים.

בשעות הצהריים הצטרפה גם חטיבה 37 ללחימה. פלוגת טנקי AMX-13 של הגדוד עלתה בנתיב צר לכיוון מוצב רויה (בסיסי רויה של היום, ממזרח לגונן) אולם הטנקים התקשו בעליה ונפגעו מהאש הסורית. לאחר הצטרפות שתי מחלקות טנקים לכוח התחדשה ההתקדמות ובאור אחרון נכבש מוצב רויה.

בשעה 16:00 החל גדוד 65 של חטיבה 80 בהתקפה יחד עם שתי מחלקות טנקי AMX-13 מחטיבה 37. הגדוד עלה לכיוון הכפר דרבשיה (מדרום לגונן) והמוצבים הסורים שסביבו. לאחר כיבושם המשיך הגדוד לכיוון הכפר ח'פר (מדרום לרויה) ונעצרו למרגלות הכפר לקראת חשכה. בהמשך נקרא הגדוד לסייע לחטמ"ר 3 בכיבוש ג'לבינה. גדוד 65 נע רגלית דרומה ולאחר קרב ממושך כבש את מוצב ג'לבינה במהלך הלילה.[19]

בסוף יום הלחימה החזיקו כלל הכוחות בגזרה זו ברצועה צרה באורך של 9 ק"מ, מדרדרה עד למוצב 8100 מעל לגונן. הכוחות עמדו בפתח הדרכים העולות לרמה אך עדיין לא עלו אל ראש המתלול.

בשעות הערב תוכננה התקפה בדרום הרמה. חטיבת הצנחנים 80 בסיוע טנקים ומסוקים יועדה לכבוש את תאופיק, כפר חרב ואזור פיק. כוחות החטיבה החלו בתנועה משטח הכינוס באזור יבניאל לאזור האון, אולם על הכבישים המועטים בדרום הכנרת נעו טורים של חטיבות אחרות בנוסף לתנועה אזרחית, והחטיבה התעכבה בפקק התנועה שנוצר. בשעה 23:00, מכשהבין רבין כי הכוחות טרם התחילו במתקפה הורה לבטל את התוכנית.

בשעות הערב המשיכה המערכה המדינית. במועצת הביטחון של האו"ם התקיימו דיונים קדחתניים בנוגע להפסקת אש, אולם לא התקבלה החלטה מחייבת. ממשלת ישראל ניסתה בדרכים דיפלומטיות לדחות את מועד כניסת הפסקת האש, כדי לאפשר לצה"ל לתפוס שטח גדול ככל הניתן. ההערכה הייתה כי לצה"ל ידרשו עוד יומיים של לחימה כדי להגיע לקו מסעדה-קונייטרה-בוטמיה. במקביל, החלה התפרקות של המערך הסורי. מפקדים וקצינים רבים נטשו את יחידותיהם, ובעקבותיהם חיילים רבים, אולם דבר זה לא היה ידוע לצה"ל.[20] בדיונים בממשלה שר הביטחון משה דיין אשר חשש מפני התערבות של ברית המועצות, חשב שיש לסיים את הלחימה ולהסתפק בשטח שנכבש. מנגד, חשב ראש הממשלה אשכול כי אין להסתפק בחצי מלאכה.[21]

כוחות צה"ל בצומת האמאיקס, כ-400 מטר ממערב לתל פאחר. מימין טנק AMX-13 סורי נטוש. התמונה צולמה ב-10 ביוני 1967.[22]

יום ההבקעה בעיניים סוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, בלילה שבין 8 ו-9 ביוני קיבלה ממשלת סוריה את הפסקת האש והודעה על כך שודרה ברדיו דמשק לפנות בוקר. כדי להימנע ממתן סיבות לתקיפה ישראלית אסרו הסורים על כוחותיהם בחזית לירות אש ארטילרית מבלי לקבל אישור מהרמה הפיקודית. כתוצאה מכך היה יכול צה"ל לנוע באותו הבוקר משטחי הכינוס לאזור הגבול ללא הפרעות. המטכ"ל הסורי שישב הרחק בדמשק התקשה לקבל תמונת מצב עדכנית על המצב בחזית ובתחילה חשב כי ההתקפות הישראליות הן תקריות מקומיות. רק לקראת הצהריים הבינו מפקדי הצבא כי הם תחת מתקפה כוללת.

הערכות המשטר הסורי היו כי מטרת התקפה ישראלית תהיה הגעה לדמשק. לפיכך, בשעות הערב, עם קריסת קו ההגנה הראשון, החל המטכ"ל הסורי במאמצים לבסס קו הגנה שני לצורך עצירת צה"ל ושמירה על המשטר. חטיבה משורינת וחטיבת חי"ר הונחו להיערך להגנה על דמשק.

קרבות 10 ביוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק ישראלי נכנס למחנה צבאי סורי בפאתי קוניטרה

בבוקר יום שבת, 10 ביוני, החזיק צה"ל בכמה ראשי חץ במרכז וצפון רמת הגולן ("אצבעות שלוחות קדימה" כהגדרת אלעזר), אך לא היה זה קו רצוף של מאחזים צבאיים ועדיין נותרו כמה מוצבים סוריים על הגבול. בשל החשש מהפסקת אש הוחלט לבצע בלילה שבין 9 ו-10 לחודש מהלכים לניקוי השטח שכבר נתפס, וזאת במקום מהלכי הבקעה. על חטיבה 1 הוטל לכבוש את אזור הבניאס: גדוד 51 נשלח לתפוס את מחנות הבניאס ומבנה המשטרה וגדוד 13 הופנה לתפיסת הכפר בניאס. עד בוקר שבת השלימה חטיבה 1 את משימתה וכבשה את אזור הבניאס ללא התנגדות. במקביל, כבשה חטיבה 45 את תל חמרה, גם כן ללא התנגדות. התברר כי במהלך הלילה נסוגו הסוריים מאזור הבניאס ותל חמרה ופוצצו קטעים מכביש בניאס-מסעדה (כביש 99).

בלילה שבין 9 ל-10 ביוני ניתנה פקודת נסיגה לצבא הסורי. בשלב זה היה זה לא יותר מאישור בדיעבד לתהליך שכבר החל ללא אישור. הפיקוד הסורי רצה לארגן את כוחותיו להגנה עד דמשק. בשעה 8:30 שידר רדיו דמשק הודעה כי קוניטרה נפלה, אף שכוחות צה"ל עוד לא היו באזור. קיימת מחלוקת האם מדובר בטעות או בניסיון סורי להחיש את הפסקת האש, אולם הדבר גרם לבהלה והגביר את קצב בריחת הכוחות. החיילים הנסוגים הותירו במוצבים תותחים, מרגמות וציוד נוסף וברחו עם נשקם האישי בלבד.

בישיבת ממשלה שנערכה לפנות בוקר אישרה הממשלה לצבא לפעול עד שעות הצהריים כדי "ליישר את הקו", אך לא דובר על התקדמות לעבר קו מסעדה-קוניטרה-בוטמיה. בהמשך הבוקר, עם התרבות הדיווחים על נסיגת הכוחות הסוריים הוחלט כי יש להתקדם במהירות על עבר קוניטרה. ראש הממשלה ושר הביטחון הגיעו לחפ"ק של אלוף הפיקוד על הר כנען. אלעזר התחייב כי יוכל לכבוש את קוניטרה עד השעה 16:00. עקב ההתחייבות להפסקת אש בשעה 14:00 הוחלט כי בשעה זו יופסק הסיוע האווירי אולם עד שיתפרסו משקיפי האו"ם על קו הפסקת האש יוכלו כוחות הקרקע להמשיך בלחימה ללא סיוע אווירי. אלעזר הורה לחטיבות 8 ו-37 להתקדם במהירות לעבר קוניטרה ולחטיבה 45 להתקדם אל מסעדה.[23] כוחות אוגדה 36 הונחו להיערך להתקפה בדרום הרמה.

כוחות צה"ל החלו בהתקדמות מהירה לתוך הרמה: חטיבה 45, יחד עם גדוד חי"ר מחטיבה 1, הגיעה למסעדה מבלי שנתקלה בכוח אויב ונערכה בעיירה עד השעה 18:30. במקביל, גדוד 39 של החטיבה נע לחוות שבעא והכפר ע'ג'ר וכבש אותן ללא התנגדות. חטיבה 37 התקדמה מאזור רויה אל צומת וואסט וחברה לחטיבה 8 שהגיעה מקלע. שתי החטיבות היו אמורות להתקדם לקוניטרה אולם עקב מחסור בדלק, המשיכה חטיבה 37 רק עד צומת נפח ואבטחה אותו. חטיבה 8, אשר קיבלה תגבורת שריון וחי"ר במהלך הלילה, נעה לקוניטרה דרך צומת וואסט. בסביבות השעה 13:00 הגיעה החטיבה לקוניטרה ונערכה בסביבתה בהיערכות הגנתית. לאחר ירי תותחים וטנקים על העיירה נכנסו הטנקים של החטיבה לתוך העיירה ומצאו אותה ריקה. חטמ"ר 3 תפסה יחד עם גש"פ 181 את מחנות עליקה ובית המכס העליון, ומשם נעה דרומה עד לשפך הירדן.

תותח סורי ישן בסקופיה
שרידי ביצורים סוריים בשטח הכפר הסורי סקופיה

בשעה 13:00 החלה אוגדה 36 בתפיסת שטח דרום הרמה. האוגדה כללה את חטיבת הצנחנים 80 (מוקטנת) שתוגברה בגדוד צנחנים מחטיבה 55, חטמ"ר 2, ו-18 טנקים מגש"פ 181. כמו כן הועמדו לרשות האוגדה יחידת מסוקים שכללה 15 מסוקי סיקורסקי S-58 ושלושה מסוקי סופר פרלון. כבר עם תחילת התנועה של חטיבה 80 אל עבר תאופיק הסתבר כי המוצבים ריקים לאחר שלא נורתה מהם אש. גם כפר חרב נמצא ריק וגדוד נוסף של החטיבה הונחת באמצעות מסוקים באזור פיק. סיור מוטס שנשלח גילה כי כל השטח עד לבוטמיה ריק מכוחות צבא. לקראת ערב הונחתו בצומת בוטמיה כוחות של חטיבה 80 שתפסו את הצומת. במשך הלילה ניהלו הכוחות חילופי אש עם חיילים סורים נסוגים באזור. בבוקר המחרת, 11 ביוני, המשיכו כוחות מחטיבה 80 בטיהור השטח מבוטמיה דרומה עד אל-על. אבדות חטיבה 80 במהלך יום הלחימה היו שלושה הרוגים ושלושה פצועים. במקביל, נעה חטיבה 2 מעין-גב צפונה, תפסו את כורסי, ובשעה 22:10 הגיעה לבקעת הבטיחה, משלימה את תפיסת כל חוף הכנרת.

תפיסת הר חרמון לא נכללה בתוכניות הקרב של פיקוד הצפון, אולם ב-11 ביוני אישר דיין להעלות כוח אל ההר. ב-12 ביוני הונחת כוח מגדוד 13 של חטיבה 1 על שלוחה של החרמון בגובה 2,224 מטרים ותפס אותה ללא קרב.

קוניטרה לאחר נטישתה, 1967

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך יומיים של לחימה כבש צה"ל את רמת הגולן מן החרמון בצפון ועד הירמוך בדרום והסיר את האיום מעל ישובי הכנרת ועמק החולה. למרות זאת, לולא הנסיגה הסורית ספק אם היו מצליחים הכוחות להגיע עד לקו מסעדה-קוניטרה-בוטמיה עד לשעת הפסקת האש. קו הגבול החדש נקבע על פי מיקומי הכוחות בזמן הפסקת האש, ועל שטח הרמה שנכבש החילה ישראל ממשל צבאי.

לצה"ל היו 141 הרוגים ו-436 פצועים. 97 מההרוגים נפלו ביום ההבקעה, 9 ביוני.[24] אין נתונים מדויקים על האבדות הסוריות, אולם הערכת המודיעין בישראל היא על כ-450 הרוגים ו-2,000-2,500 פצועים. בנוסף 365 חיילים נשבו על ידי צה"ל. כמו כן איבד הצבא הסורי 118 טנקים וכ-470 קני ארטילריה.[25]

הצבא הסורי המובס לא יזם פעולות התקפיות מיד לאחר המלחמה, אולם החל מסוף 1969 החל ליזום פעולות נקודתיות נגד צה"ל לאורך הגבול החדש, במה שנודע כ"ימי קרב". המתיחות בין המדינות הגיעה לשיאה במלחמת שלושת הימים, ובהמשך במלחמת יום הכיפורים.

מרבית התושבים הסורים נטשו את בתיהם. במפקד אוכלוסין שנערך ב-10 באוגוסט 1967 נמצאו ברמת הגולן כ-5,000 דרוזים, למעלה מ-400 מוסלמים, מרביתם עלווים תושבי ע'ג'ר, וכ-200 איש בקוניטרה.[26] מדינת ישראל לא התירה לתושבים שברחו לסוריה לשוב לכפריהם.

ראשי המדינה היו בדעה כי שטח רמת הגולן יוחזר לסורים רק תחת הסכם שלום, והצעה כזו הועברה לסוריה, דרך האמריקאים, ב-19 ביוני. משלא נתקבלה תשובה הוחלט להחזיק בשטח עד שיושג הסכם שלום. חודש לאחר המלחמה, ב-14 ביולי 1967, הוקם היישוב הישראלי הראשון ברמה - מרום גולן, ובהמשך הוקמו יישובים נוספים על רקע ביטחוני ואידאולוגי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מתתיהו מייזל, המערכה על הגולן, יוני 1967, הוצאת מערכות, אפריל 2001.
  • אביעזר גולןששה ימי תהילה – מלחמת 1967, הוצאת דקל, 1967
  • דוד דיין, מחרמון עד סואץ – קורות מלחמת ששת הימים, הוצאת מסדה, 1967
  • יחזקאל המאירי, משני עברי הרמה, הוצאת א. לוין-אפשטיין, 1970.
  • יעקב אורלנדיום תל פאחר - בלאדה עם ואריאציות על נושאים קיומיים, הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 1976.
  • פסח מלובני, מצפון תפתח הרעה: צבא סוריה - עלילותיו ומלחמותיו - מבט מדמשק, תל אביב: המכון לחקר מלחמות ישראל, 2014.
  • אברהם אילון ואחרים, להסיר את האיום - המערכה בזירה הסורית במלחמת ששת הימים, מודן הוצאה לאור, 2017.

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד"ר דני אשר, המעגל הקרוב - צבאות ערב בעידן המלחמות בין המדינות, משרד הביטחון - ההוצאה לאור 2013
  2. ^ מתתיהו מייזל, המערכה על הגולן, עמ' 80.
  3. ^ 3.0 3.1 יגאל קיפניס, ‏המפה היישובית של הגולן ערב מלחמת ששת הימים, קתדרה 116, תמוז תשס"ה, עמ' 117–146
  4. ^ מייזל, עמ' 128.
  5. ^ מייזל, עמ' 127.
  6. ^ מייזל, עמ' 190.
  7. ^ מייזל, עמ' 124.
  8. ^ מייזל, עמ' 133-134.
  9. ^ מייזל, עמ' 142.
  10. ^ אסון ראש פינה מתוך אתר "נעמוש"
  11. ^ עדויות מתקיפת קיבוץ דן 1967 מתוך אתר "נעמוש"
  12. ^ מייזל, עמ' 220.
  13. ^ 13.0 13.1 מייזל, עמ' 227.
  14. ^ מייזל, עמ' 226.
  15. ^ מייזל, עמ' 232.
  16. ^ מייזל, עמ' 143-147.
  17. ^ מייזל, עמ' 295-302.
  18. ^ מייזל, עמ' 290-293.
  19. ^ גדוד 65 בג'לבינה ודרבשיה מתוך אתר "נעמוש"
  20. ^ מייזל, עמ' 319-320.
  21. ^ מייזל, עמ' 316-317.
  22. ^ צומת האמאיקס מתוך אתר "נעמוש"
  23. ^ מייזל, עמ' 332.
  24. ^ מייזל, עמ' 423–424. על פי נתוני מחלקת ההיסטוריה של צה"ל. מחקרים שונים מציגים מספר גבוה במקצת של הרוגים.
  25. ^ מייזל, עמ' 425.
  26. ^ מייזל, עמ' 364.