כיבוש צפון השומרון במלחמת ששת הימים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כיבוש צפון השומרון במלחמת ששת הימים
מלחמה: מלחמת ששת הימים
תאריך התחלה: 5 ביוני 1967
תאריך סיום: 7 ביוני 1967
משך הסכסוך: 3 ימים
מקום: עמק דותן
תוצאה: ניצחון ישראלי, כיבוש עמק דותן ומרחב השומרון
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל  ישראל

ירדןירדן  ירדן

ראשי מדינה
לוי אשכול  חוסיין מלך ירדן 
מפקדים

פריק - גנרל עבד אל-מונעם ריאד
גנרל מחמד אחמד סלים אלבטניה
קולונל ראכאן עינאד אל-גאזי
קולונל עוואד מוחמד אל-חאלד

כוחות

מפקדת החזית המערבית:
חטיבת חי"ר 25
גדוד שריון חזיתי 12
חטיבת שריון 40
גדוד תותחי שדה 25 ליטראות 2
גדוד תותחים מתנייעים 8
פלגת תותחי לונג טום
גדוד הקומנדו המצרי 33

אבידות

חיילים: 33 הרוגים

כ-150 הרוגים, כמה מאות פצועים ושבויים, 110 טנקים

כיבוש צפון השומרון במלחמת ששת הימים היה חלק מן המערכה בין ישראל לירדן במלחמת ששת הימים, אשר התחוללה ב-72 השעות הראשונות של המלחמה, בין הלגיון הירדני ובין צה"ל (באמצעות פיקוד צפון) כחלק מן העימות לאורך כל קו שביתת הנשק עם ישראל. המטרה ההתחלתית של צה"ל בכיבוש צפון השומרון הייתה לטהר את המרחב הארטילרי המסכן את רמת דוד, ומאוחר יותר הוחלט לכבוש את מרחב ג'נין, שכם ובקעת הירדן.

במהלך המערכה התחולל קרב השריון היחיד בין צה"ל לצבא הירדני במהלך המלחמה - קרב עמק דותן, שבמהלכו נקלע כח צה"ל קטן לקרב קשה בנחיתות משמעותית מול חטיבת השריון 40 הירדנית. חרף הנחיתות והנפגעים הרבים הצליח צה"ל להדוף לבסוף את המתקפה הירדנית, ולאחר מכן להביס את המערך הירדני בצפון השומרון, לכבוש את מרחב שכם ולהשתלט על בקעת הירדן.

למרות חשיבותו, הקרב לא היה מכריע מבחינה אסטרטגית, משום שהמערך הירדני החל להתמוטט עוד קודם לכן בעקבות פריצת כוחות צה"ל באזור ירושלים[1].

הרקע למערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר

ב-14 במאי 1967 החל צבא מצרים להעביר כוחות ניכרים אל תוך חצי האי סיני, וזאת בעקבות התראות של ברית המועצות על ריכוז כוחות של ישראל, כביכול, בגבול הסורי. ההערכה בצמרת צה"ל ובממשלת ישראל הייתה כי המדובר בהפגנת כח מצידו של נשיא מצרים דאז, גמאל עבד אל נאצר, ואולם סגירת מיצרי טיראן על ידי מצרים ב-22 במאי החריפה עוד את המצב. ב-25 במאי החליטה ממשלת ישראל על גיוס מלא של צבא המילואים.

עיקר תשומת הלב של צמרת צה"ל וממשלת ישראל הופנתה למצרים. הסברה הייתה כי לחוסיין, מלך ירדן, אין כוונות לתקוף את ישראל, וכל התוכניות המבצעיות של צה"ל היו מכוונות כנגד מצרים. ואולם, ב-30 במאי הפתיע חוסיין את ישראל ואת העולם הערבי, כאשר טס למצרים וחתם עם נאצר על הסכם הגנה משותף. משמעות ההסכם הייתה העמדת צבא ירדן תחת פיקוד צבא מצרים, וכניסת כוחות של צבאות ערבים אחרים לירדן, כדי שיוכלו להילחם בישראל - צעד שירדן התנגדה לו בחריפות עד אז. צבא ירדן הועמד תחת פיקוד הגנרל המצרי עבד אל-מונעם ריאד, מן הקצינים המצריים המוערכים והנחשבים בעולם הערבי, וצבא עיראק החל להניע דיוויזיות משוריינות, בדרכן מעיראק דרך ירדן לשומרון. הקצינים הירדניים הבכירים היו חלוקים בשאלת פריסת הכוחות; בריגדיר גנרל עאטף אל מג'אלי, ראש אגף מבצעים של המטכ"ל הירדני, דרש לרכז את כל הכוחות הירדניים בירושלים, אך גנרל עבד אל-מונעם ריאד עמד על פריסת הכוחות הירדניים ברחבי יהודה ושומרון. חוסיין קיבל את הכרעתו של ריאד.

פיקוד הצפון, בראשות דוד אלעזר, היה בכלל בכוננות ללחימה כנגד הסורים בעמק הירדן, עמק החולה ורמת הגולן, ולא ציפה שהירדנים יתערבו בלחימה, אולם עם תחילת הירי בקו הגבול עם ירדן, החל להעביר כוחות מהגליל המזרחי לעבר צפון השומרון.

שדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרחב ג'נין הוא צומת דרכים חשוב, שהחזקתו מאפשרת לבלום פריצת אויב לגב ההר. המרחב משלב תכונות של מתווה הררי ושטח בנוי, והוא נטוע בחורשות ובוסתנים ורובו מיושב. השטח מצפון לג'נין הוא מישורי, אך מדרום לעיר השטח הוא הררי וסלעי, ובשל כך התנועה מוגבלת לצירים בלבד, וכמעט לא ניתן לנוע ולהתפרס על הרכסים. בנוסף לכך, הירדנים חסמו את צירי התנועה לעמק דותן וג'נין במחסומי נ"ט שנשענו על מכשולים טבעיים.

זירת הקרב העיקרית התחוללה בעמק דותן - העמק הוא הגדול מבין העמקים שמבתרים את חלקו הצפוני של הר השומרון, העמקים הנרחבים יחסית והאוכפים שמקשרים ביניהם מאפשרים מרחב תמרון לכוחות שריון. העמק נמצא בין רכסי אום אל פאחם - יאמון, ובין גוש ג'נין - הר עיבל. העמק משתרע ממזרח למערב, לאורך 10 ק"מ וברוחב 3 ק"מ. העיר ג'נין מצויה בקצהו הצפון מזרחי, ואילו ממערב לו שוכנת העיירה יעבד. בחלקו הדרומי של העמק עובר כביש שכם - ג'נין (כביש 60), ובו הצמתים ליד הכפרים קבטיה ועראבה.

סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא ירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק פטון M-48A1

הכוחות הירדניים ביהודה ושומרון היו כפופים למפקדת החזית המערבית, עליה פיקד גנרל מחמד אחמד סלים אלבטניה. הצבא הירדני היה קטן משאר צבאות ערב, אך נחשב מאומן היטב. הכוחות הירדניים בחזית זו היו היחידות הללו:

צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרשות פיקוד צפון עמדו היחידות הבאות:

  • אוגדה 36, בפיקוד אלוף אלעד פלד - האוגדה כללה את היחידות הבאות:
    • חטיבה ממוכנת 45 (חטיבת ברק), בפיקוד סא"ל משה בר כוכבא - החטיבה כללה 2 גדודי חרמ"ש - גדוד 25 בפיקוד סא"ל לוי מן, וגדוד 74 בפיקוד סא"ל צבי רם, וגדוד טנקי שרמן - גדוד 39 בפיקוד סא"ל אדולף אברמוביץ' (הגדוד כלל 34 טנקים מדגם M-50, ו-31 טנקים מדגם M-51), פלוגת סיור (סיירת) חטיבתית בפיקוד רס"ן אביתר יעקב, פלוגת הנדסה בפיקוד סרן אהרן טנא, יחידות חטיבתיות, וגדוד מרגמות 120 מ"מ - גדוד 527 בפיקוד סא"ל דן אבידר.
    • חטיבת חי"ר מוקטנת 9 (חטיבת עודד), בפיקוד אל"ם אהרן אבנון - החטיבה כללה 2 גדודי חי"ר - גדוד 91 בפיקוד סא"ל עוזי צייזלינג, וגדוד 11 בפיקוד סא"ל זאב איילון, וגדוד מרגמות 120 מ"מ - גדוד 335 בפיקוד סא"ל דוד ירקוני.
    • חטיבת שריון 37 (עוצבת ראם, מוקטנת), בפיקוד אל"ם אורי רום - החטיבה כללה גדוד טנקי AMX-13 - גדוד 266 בפיקוד סא"ל רפול שפר, גדוד חרמ"ש - גדוד 278 בפיקוד סא"ל מישקה נהוראי, סיירת חטיבתית, ופלוגה מוקטנת של טנקי צנטוריון מחטיבה 7 שהוצבה באזור עמק הירדן. גדוד 377 של החטיבה נשאר באזור עמק החולה.
  • ארטילריה - בגזרה פעל אגד ארטילרי 212 בפיקוד אל"מ ברוך ברוכין - האגד כלל 4 גדודים: גדוד תות"ת 105 מ"מ פריסט - גדוד 827 בפיקוד סא"ל חיים ירקוני, גדוד תותחי 155 מ"מ - גדוד 833 בפיקוד רס"ן בילו שפיגלר, גדוד מרגמות 120 מ"מ - גדוד 330 בפיקוד רס"ן יגאל גור, גדוד תותחי שדה 25 ליטראות - גדוד 870 בפיקוד רס"ן דוד לוינזון.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

היערכות צבא ירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת פרוץ המלחמה, המערך הירדני בגזרה התבסס על חטיבת החי"ר ה-25 שתוגברה ב-2 פלוגות טנקי פטון M-47 מגדוד הטנקים החזיתי 12, בגדוד תותחי שדה 25 ליטראות 2, ובפלגת תותחי לונג טום ארוכי טווח. חטיבה 25 נערכה עם גדוד אחד - גדוד 21 ופלוגת טנקים בהגנה על מרחב ג'נין - בורקין, גדוד שני - גדוד 20 בגזרה הקדמית של החטיבה: תל תענך - עניין - דיר אבו דעיף, וגדוד שלישי - גדוד 19 ופלוגת טנקים בעתודה באזור צומת קבטיה וצומת עראבה. כמו כן נפרסה סוללת תותחי הלונג טום באזור יעבד, וגדוד הארטילריה 2 נפרס באזור בורקין, בעמק דותן.

נוסף על כך שהתה בבקעת הירדן חטיבת השריון 40, שנערכה שם מה-23 במאי עם גבור המתיחות בין ישראל למצרים.

פרוץ הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 ביוני בשעה 09:45 בבוקר פתחו הירדנים באש על פי הוראה מגבוה. בתחילה היו אלו יריות בודדות בקו העירוני בירושלים, אך במהרה הידרדר המצב לחילופי אש כבדים לכל אורך קו החזית. בשעה 11:40 הצטרפו לחילופי האש גם טנקים ותותחים, ובצהריים תקפו 6 מטוסי האנטר את נתניה, כפר סבא וכפר סירקין.

לאור ההפגזות על עמק יזרעאל ועל בסיס חיל האוויר רמת דוד, הוחלט במטכ"ל בשעה 12:30 לתקוף את המערך הירדני באזור ג'נין - יעבד, על מנת להשמיד את המרחב הארטילרי הירדני המסכן את רמת דוד.

בשעה 14:00 הורה אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, למפקד אוגדה 36 אלעד פלד, לפרוץ לעמק דותן ולהשמיד את הארטילריה הירדנית בגזרה. לשם ביצוע המשימה הועמדו לרשות האוגדה חטיבה ממוכנת 45 וחטיבת חי"ר 9. בפועל עמדה לרשות האוגדה רק חטיבה 45, משום שכוחות חטיבה 9 היו פרוסים במוצבים לאורך הגזרה, ונדרש זמן להחליפם[3].

משימת האוגדה הייתה מוגבלת באותו זמן להפסקת הירי הארטילרי בצפון השומרון, אך לא ניתן עדיין אישור להשתלט על מלוא השומרון, ואף לא ניתן אישור לכבוש את ג'נין.

בשעה 17:00 חצתה חטיבה 45 את הגבול, תוך שהיא פועלת בשני מאמצים: המאמץ העיקרי פעל ממערב לג'נין בשני צירים - גדוד 74 מתוגבר בפלוגת טנקים, נע בציר גבעת עוז - כפר דאן - בורקין (כביש 66), על אף קשיים עקב תנאי הדרך ובעיות ניווט, התקדם הכוח אל מול אש ירדנית כבדה, ועד 21:30 כבש את מוצבי בורקין. במהלך הלילה הצטרף אליו אף שאר הכוח, ולקראת שחר ה-6 ביוני עמד הכח על שפתו של עמק דותן ושלט על כביש 60 המוביל לג'נין מדרום מערב (באזור צומת קבאטיה), ובכך ניתק את ג'נין מעורפה.

גדוד 39 נע בציר גבעת עוז - תל קדש - יאמון (ממערב לכביש 66 וציר ההתקדמות של גדוד 74), לעבר עמק דותן, הכוח כבש את יאמון וניטרל את תותחי הלונג טום שהיו פרוסים שם, אך לא הצליח להמשיך לעבר שפתו ל עמק דותן בשל קשיי עבירות, ומשום כך חזר על עקבותיו ונע בעקבות גדוד 74. החזרה לאחור עיכבה את הכוח במשך זמן ממושך, והשפיעה עמוקות על המשך הלחימה.

לאחר התמקמות כח הטנקים על שפת העמק, החל הפלס"ר החטיבתי לחצות את עמק דותן לאחר חצות לעבר צומת קבטיה שעל כביש 60 מדרום-מערב לג'נין. עקב טעות פנה הכח דרומה לעבר צומת דותן, נפגע קלות ממארב ירדני, ולאחר מכן סב על עקבותיו צפונה לעבר צומת קבאטיה. הסיירת נתקלה בכח ירדני משוריין (6 טנקים מגדוד 12) בצומת שתחילה לא זיהה את הכח הישראלי ככח אויב, אך כעבור זמן קצר פתח לעברו באש וגרם לסיירת לאבידות. הסיירת נחלצה בסיוע אש מרגמות. מאוחר יותר נכבשה הצומת בידי כח שריון.

המאמץ המשני כלל את גדוד 25 מתוגבר בפלוגת טנקים, הכוח נע בציר ערערה - עין אל סחלה - יעבד, אך התעכב עקב אש עזה שנורתה עליו ממוצב שקיומו לא היה ידוע, קשיים עקב תנאי הדרך, ואש ארטילרית עזה, ומשום כך הצליח לכבוש את יעבד (היושבת מעל הפינה הצפון-מערבית של עמק דותן) רק בבוקר ה-6 ביוני.

ב-5 ביוני בשעה 21:30 אישר שר הביטחון משה דיין לכבוש את ג'נין, כדי להרחיב את הלחץ על הירדנים, ולהביא להתמוטטות המערך הירדני בגדה המערבית כולה. במקביל הורה הרמטכ"ל יצחק רבין לפיקוד צפון, להוריד את חטיבה 37 בהרכב מוקטן, מאצבע הגליל לגזרת צפון השומרון. החטיבה נעה דרומה במהלך הלילה, וב-6 ביוני בשעה 05:15 חצתה את הגבול. משימת החטיבה הייתה לתקוף את ג'נין מצפון במקביל לחטיבה 45 שבאה מדרום.

מהלכי כוחות צה"ל במהלך הלילה פגעו קשות בחטיבה 25. חטיבה 25 ניסתה לבלום את כוחות צה"ל באש ארטילריה ובתותחי נ"ט, ובהמשך על ידי קידום פלוגות הטנקים מצמתי קבטיה ועראבה לעבר מוצבי בורקין וג'נין, אך עד שעות הבוקר נפלו כל מערכי חטיבה 25, חלקם לאחר לחימה עיקשת, והוצאה פקודת נסיגה לכוחות. כמו כן גדוד הטנקים 12 איבד את כל הטנקים שהיו לו, ומפקד הגדוד וסגנו נפצעו ושני מפקדי הפלוגות ותריסר חיילים נהרגו.

ב-6 ביוני בשעה 06:30 בבוקר כבשו כוחות חטיבה 45 את רכסי ג'נין בתנועה מכיוון דרום-מערב תוך כדי לחימה עם שריון וחי"ר ירדני, ושטפו את העיר. חטיבה 45 השאירה כח מוקטן כחסימה לתגבורת ירדנית בצומת קבאטיה. בעקבות תקיפת חטיבת 40 הירדנית מדרום בשעות הבוקר, פינו כוחות חטיבה 45 את ג'נין בשעה 08:00 ופנו דרומה לעבר הכח הירדני, והותירו את מלאכת הטיהור לחי"ר של חטיבה 9. אולם מפני שהירדנים שנטשו את עמודתיהם בעת כניסת כח השריון שבו אליהם עם יציאתו מהעיר, נאלצו כוחות חטיבה 9 לכבוש את העיר מחדש בקרב שנמשך עד השעה 13:30 בצהריים.

לאחר שהתברר שחטיבה 45 מסוגלת לכבוש את העיר לבדה, שונתה משימתה של חטיבה 37 והיא נצטוותה לנוע ממזרח לג'נין על גב ההר בין המוצבים הירדנים לעבר חלקו המזרחי של עמק דותן, ולאחר מכן להציב חסימה לעבר צומת קבטיה, ולפגוע בחטיבה 40 מהאגף.

מסע חטיבת השריון 40 הירדנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 ביוני, עקב ידיעות שהגיעו למטכ"ל הירדני על ריכוזי שריון באזור באר שבע ובאזור פרוזדור ירושלים, העריך גנרל ריאד שצה"ל עומד לתקוף בתנועת מלקחיים בציר ירושלים - יריחו, ובציר באר שבע - חברון - צפון ים המלח, ומאידך תנועת חטיבה 45 לא אותרה אצל הירדנים, ומשום כך לא העסיקה גזרת צפון השומרון את הפיקוד הירדני עד שהחלה המתקפה.

על פי הערכה זו הורה הפיקוד הירדני בשעה 12:30 לחטיבת השריון 60 לנוע מאזור יריחו לעבר חברון, ואילו חטיבת השריון 40 הצטוותה לנוע מגשר דאמיה לעבר יריחו לתפוס את מקומה של חטיבה 60, ואת מקומה של חטיבה 40 הייתה אמורה לתפוס החטיבה הממוכנת 8 העיראקית.

בשעה 13:30 נעה חטיבה 40 לאורך הגדה המזרחית של הירדן, והתפרסה בין כראמה ליריחו, לקראת תנועה לעבר מעלה אדומים. במהלך תנועתה הותקפה החטיבה על ידי מטוסי חיל האוויר, ואחד מאנשיה נהרג.

בשעות הערב תפס הפיקוד הירדני את משמעותה של הפריצה הישראלית בצפון השומרון, והורה מיד לחטיבה 40 לנוע לאזור ג'נין, ולחטיבה 60 לחזור לכיוון ציר יריחו - ירושלים.

עקב בעיות תקשורת, קיבלה חטיבה 40 את ההוראה לנוע לכיוון ג'נין רק בשעה 20:30.

בשעה 21:30 החלה החטיבה לנוע מאזור יריחו צפונה, דרך גשר דאמיה לכיוון שכם. תנועת החטיבה נמשכה כל הלילה. בהגיע החטיבה לצומת טלוזה מצפון לשכם, התפצלה לשני כוחות, שלמעשה נשארו נפרדים במהלך כל הלחימה:

  • מפקדת החטיבה, גדוד הטנקים 4, גדוד החרמ"ש 1 מוקטן, ושתי סוללות תותחים מתנייעים נעו בציר המזרחי, ציר טובאס, לכיוון צומת קבטיה. בהמשך התפצל הכוח לשני צוותי קרב - האחד כלל 2 פלוגות טנקים ופלוגת חרמ"ש, והמשיך עד צומת קבטיה, והשני שכלל 2 פלוגות חרמ"ש ופלוגת טנקים, נשאר באזור הכפר זבאבדה, כדי לבלום פריצה ישראלית מכיוון הגלבוע, דרך הכפר תלפית, יחד עמו הוצבו מצפון לכפר 2 סוללות תותחים מתנייעים.

ב-6 ביוני בבוקר, לאחר מסע רצוף בן 17 שעות לאורך כ-120 ק"מ, הגיעו כוחות חטיבה 40 ליעדיהם והתמקמו בצמתים. במשך המסע לא איבדה החטיבה אף טנק, ולא היו לה הרוגים נוספים. אולם העיכוב הניכר בהגעתה לגזרה, גרם לכך שכוחות צה"ל הקדימו ויצרו לעצמם יתרון בשטח: חטיבה 45 כבר מוטטה את מערכי חטיבה 25 הירדנית, הגיעה לעמק דותן, והייתה על סף כיבוש ג'נין, כמו כן חטיבה 37 הספיקה להגיע מהצפון והחלה לחדור לגזרה, ובכך היוותה איום על אגפה של חטיבה 40. נוסף ע"כ המסע הארוך יצר בעיות לוגיסטיות קשות עבור חטיבה 40.

במקביל, אירעה ביום זה תקיפה בודדה של מטוס טופולב של חיל האוויר העיראקאי על נתניה ועל שדה רמת דוד. המטוס שנפגע מירי נ"מ ומטיל שפריר התרסק על מחנה עמוס ופגע בחיילים רבים שהיו פרוסים בו.

הקרב בעמק דותן[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקו המזרחי של עמק דותן במבט מגבעה סמוכה ליישוב מבוא דותן, 10/11

הכוח הראשון של חטיבה 40 שהגיע לעמק דותן היה צג"ם 4, הכוח הגיע בשעה 04:50 לאזור הכפר קבטיה, בדיוק בשעה שבצומת מצפון לכפר הושמדו 3 הטנקים האחרונים של גדוד 12. צוות הקרב המשיך עד לצומת, ובשעה 05:45 יצא להתקפה חזיתית נגד הכוח הישראלי הקטן. במהלך קרב בן שעה בו נפגעו 4 טנקים, השתלט הכוח הירדני על הצומת תוך שהוא הודף את הכוח הישראלי שנסוג מפניו ומתקדם צפון-מזרחה לעבר בורקין, אולם לאחר מכן נבלמה התקפת הגדוד עקב פגיעות מטנקים וארטילריה ישראלים, ועקב הצורך לתדלק ולהצטייד מחדש לאחר המסע הארוך שעברו, ומשום כך לא התקדם הגדוד מעבר לצומת.

בין השעות 07:45 ל-09:00 הצליח גדוד 4 לפגוע קשות בפלוגת טנקים מחטיבה 45, אך מיד לאחר מכן נפגע הכוח הירדני על ידי פלוגת טנקים אחרת, ואיבד 10 טנקים נוספים.

כמו כן חיל האוויר החל לתקוף את גדוד 4, ומספר נפגעיו הלך וגדל, וכן גבר המחסור בדלק ובתחמושת.

במהלך הבוקר כבשה חטיבה 37 את מוצב דיר אבו דעיף ולאחר מכן את מוצב ג'לקמוס, ובסביבות השעה 10:15 הגיעה פלוגת הסיור החטיבתית ואחריה שאר כוחות החטיבה, לרכס תלפית מעל בקעת זבאבדה. כשהגיעו כוחות חטיבה 37 למבואות זבאבדה, הם הבחינו בפלוגת הטנקים הירדנית מצג"ם 1 שהיה ערוך בין המחנה הצבאי על ידי זבאבדה לבין כופיר. בחילופי האש שהתנהלו עד הערב, נפגעו 7 טנקים ירדנים. גדוד 1 הירדני הצליח לעכב את חטיבה 37 עד הערב, משום שהיא נמנעה לחצות את עמק זבאבדה עם כוח קטן, והעדיפה לריכוז כוחות נוספים. אולם אבידות הכוח הירדני התרבו, וציר טובאס - זבאבדה - קבטיה נחסם באש על ידי חטיבה 37.

בתוך כך, צג"ם 2 שנע במהלך ליל ה-6 ביוני בציר שכם - דיר שרף, לכיוון צומת עראבה, והגיע לצומת בין השעה 06:00 לשעה 07:00. הכוח תפס עמדות הגנה סביב הצומת: פלוגת טנקים אחת בצומת עראבה, פלוגת טנקים שנייה בתל דותן, פלוגת טנקים שלישית בעתודה בצומת צאנור, ופלוגת החרמ"ש פוזרה בין פלוגות הטנקים.

בשעה 07:00 תקף גדוד 2 את הבסיס המוצק של חטיבה 45 ממערב לבורקין, הכוח הירדני פגע בכמה משאיות וגרם לכוח הישראלי לסגת לאחור כמה מאות מטרים, אך נסוג בעצמו תחת אש מטנקים ישראלים. הכוח הירדני נשאר בעמדותיו עד הצהריים, תוך שהוא מנהל חילופי אש עם הכוח הישראלי, שבהם איבד 4 טנקים.

בשעה 13:30 גילה מ"פ הטנקים הירדנית ששהתה בתל דותן כוח ישראלי שנע מצפון לעברו. הכוח היה כוח הנדסה שנע לעבר צומת קבטיה על מנת לחלץ את כוח החסימה שנותר מול צומת קבטיה במהלך הלילה. הטנקים הירדנים נצרו את אישם עד להתקרבות הכוח הישראלי, ואז פתחו באש וגרמו לכוח הישראלי אבידות. בשעה 15:35 הצטרפו לקרב החילוץ 5 טנקים ו-5 זחלמי"ם מפלוגת הסיור החטיבתית, ומנגד הצטרפו כמה טנקים מהפלוגה הירדנית ששהתה בצומת עראבה. הקרב נמשך עד שהכוח הישראלי חולץ בשעה 17:00, בסיוע 3 גדודי ארטילריה, ובמהלכו נהרג מפקד הסיירת רס"ן יעקב אביתר.

מפקד אוגדה 36 אלוף אלעד פלד העריך שחטיבה 40 מנסה לבודד את הלפיתה הישראלית על ידי היאחזות בין קבטיה לטובאס, ומשום כך הורה בשעה 16:50 לחטיבה 45 לכבוש את צומת קבטיה ואת צומת עראבה, ולחטיבה 37 לנוע לעבר טובאס. כיבוש צומת קבטיה תוכנן לשעה 18:30 בסיוע אווירי וארטילרי, אך עקב אי זיהוי המטרות על ידי חיל האוויר הוחלט לדחות את כיבוש הצמתים ליום הבא.

מתקפת אוגדה 36[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחצות ליל ה-7 ביוני החלה מתקפת חטיבה 37. לאחר הפגזה של 20 דקות, נעו כוחות טנקים, חרמ"ש, וכוח סיור, בציר זבאבדה - טובאס, ובנתיב עוקף, דרך מחסום עקאבה, ובשעה 04:30 כבשו את טובאס.

עם שחר ה-7 ביוני, בשעה 05:15 תקפו מטוסי חיל האוויר את הכפר קבטיה ואת הצומת לידו, תוך שבמקביל הונחתה הפגזה ארטילרית כבדה על הצומת במשך 20 דקות. בשעה 07:00 נכבש הצומת על ידי חטיבה 45 ללא התנגדות, ולאחר חצי שעה נכבש גם הכפר. במקביל כבש גדוד 25 את צומת עראבה, כמעט ללא התנגדות.

בכך הסתיים למעשה קרב עמק דותן והחל שלב המרדף וניצול ההצלחה. הכוחות החלו לנוע לעבר שכם בשני ראשים - כוחות חטיבה 37 ממזרח נעו בשעה 05:15 לשכם ונכנסו אליה בשעה 10:45. ואילו כוחות חטיבה 45 נעו ממערב ונכנסו בשעה 11:15 לעיר, תוך שכוח מהחטיבה נע לעבר גשר דאמיה.

כשנכנסו כוחות חטיבה 37 מתוגברים בגדוד 17 בפיקוד סא"ל משה יוסף מחטיבת גולני לשכם, בתחילה קיבלו אותם התושבים בשמחה, אולם כשהחלו הלוחמים לפרוק את התושבים מנשקם, החלה התמרמרות. התושבים התפזרו בבהלה לבתיהם, והחלה התנגדות וצליפות בכוחות צה"ל. התברר למפרע שהתושבים חשבו שהכוח הוא כוח עיראקי שהגיע לסייע להם בלחימה כנגד צה"ל, אך משהתבררה להם הטעות הם החלו להילחם. הלחימה בעיר נמשכה עד הערב, ובסיומה נפלה שכם בידי כוחות צה"ל[4][5].

נסיגת חטיבה 40[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות אחה"צ של ה-6 ביוני היה מצב חטיבה 40 כך:

  • מצג"ם 4 בצומת קבטיה נותרו רק פלוגת טנקים וכמה נגמשי"ם, ומצבם הלך והחמיר.
  • צג"ם 1 בכופיר - זבאבדה הצליח עדיין לבלום את חטיבה 37, אך אבידותיו התרבו ומצבו הלוגיסטי היה קשה.
  • צג"ם 2 בצומת עראבה - תל דותן היה במצב טוב, ואבידותיו היו קלות.

בשלב זה על אף שחטיבה 40 הצליחה עדיין לבלום את כוחות צה"ל, החל להכריע את הכף האבידות בטנקים, המחסור החמור בדלק ובתחמושת, והמספר הגבוה של הפצועים (למעלה מ-250). בשעות הצהריים החליט המח"ט הירדני להסיג את כוחותיו למחסום עקאבה, בין כופיר לטובאס, משום שעקב האבידות אינו יכול להחזיק בצומת קבטיה.

המטכ"ל הירדני אישר למח"ט להסיג את כוחותיו ואת שרידי חטיבה 25, עקב המצב הכללי של כוחות הצבא הירדני בגדה המערבית, ועקב חשש מניתוק מלא של הכוחות הירדנים בגדה המערבית.

בשעה 15:30 ניתנה הוראה לכל יחידות החטיבה לסגת למחסום עקאבה, אך עקב ההפגזות הכבדות והקושי לנתק מגע, החלו הכוחות לסגת רק עם חשיכה.

  • גדוד 4 שעד הערב נותרו בו 8 טנקים ונגמ"ש אחד, נסוג לעבר כופיר על מנת לחבור לגדוד 1, אך עד שהגיעו לאזור כופיר, כבר נסוג משם גדוד 1. הכוח המשיך לסגת דרומה, ובבוקר ה-7 ביוני התרכזו על ידי הכפר טמון, שם מצאו מכלית דלק ומשאית תחמושת. בשעה 08:00 לאחר גמר ההצטיידות, הותקף הכוח מהאוויר וטנק אחד נפגע. שאר הטנקים נסוגו לכיוון דרום מזרח, ועם חשיכה ירדו לכיוון גשר דאמיה, שם חצו את הירדן בשעה 21:00.
  • גדוד 1 החל לסגת אחה"צ בחיפוי הטנקים והתותחים המתנייעים, בשעה 19:30 התארגן הכוח והתברר שנותרו בו רק 7 טנקים ו-16 נגמשי"ם, הגדוד התארגן להגנה על מחסום עקאבה, על מנת למנוע את פריצת צה"ל לשכם, אך משהחלה התקפת חטיבה 37, התפורר הכוח ולא גילה התנגדות ממשית. בשעה 03:30 נסוג הכוח לעבר טובאס, שם התברר שהכוח נותר עם 2 טנקים, 7 נגמשי"ם, ו-4 שריוניות. הכוח תכנן לסגת לאזור יריחו ולהיערך להגנה, אולם עקב ידיעות שצה"ל כבש את יריחו והמשך הלחץ של חטיבה 37, נטש הכוח את כליו וחצה רגלית את הירדן.
  • גדוד 2 על אף שמצבו היה טוב בצהרי ה-6 ביוני, קיבל אף הוא הוראה לסגת, עקב נסיגת שאר החטיבה והחשש שצה"ל יכתר את הגדוד. בשעה 20:00 נסוג הגדוד ונערך להגנה מסביב לכפר סילת אל דהר. למחרת ב-7 ביוני בשעה 07:00 הצטווה הגדוד לתפוס את צומת טול כרם - שכם ממערב לשכם, הגדוד נסוג לעבר דיר שרף, ובהמשך נסוג הגדוד לעבר שכם, שם נתקל בכוח מחטיבה 37 שפגע ב-5 טנקים, וגרם למות המג"ד מוקדם - סא"ל צאלח שוויער (הקצין הירדני הבכיר ביותר שנהרג במלחמה)[6]. שאר הכוח המשיך בנסיגתו, אך הותקף מהאוויר מערבית לשכם. במצב זה הורה מפקד הכוח לנטוש את הכלים ולסגת רגלית אל מעבר לירדן. רק טנק אחד מהגדוד הצליח להגיע לגדה המזרחית.
  • מפקדת החטיבה נסוגה ב-6 ביוני אחה"צ מאזור זבאבדה אל טובאס. בשעות הלילה נפגע רכבו של המח"ט, והוא נסוג רגלית, חצה את הירדן, הגיע למוצב פיקוד קדמי, שם נפגש עם המלך חוסיין.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות אחה"צ של ה-7 ביוני, הושלם כיבוש צפון השומרון על ידי צה"ל. חטיבה 40 הירדנית חדלה להתקיים ככוח לוחם. שרידיה התקבצו בגבעות סלט בגדה המזרחית. אבידות החטיבה היו כבידות: 6 קצינים ו-73 חוגרים נהרגו, ולמעלה מ-320 מאנשיה נפצעו. 8 טנקים בלבד חצו את הירדן מזרחה, בעוד ששאר כל הטנקים, הנגמשי"ם והתותמי"ם נשארו בשדות הקרב בגדה המערבית.

אבידות כוחות צה"ל היו ניכרות: בחטיבה 45 היו 30 הרוגים, ובחטיבה 37 היו 3 הרוגים.

צורת ניהול הקרב על ידי כוחות צה"ל הייתה הגורם העיקרי שהכריע את הקרב, ובכך על אף היתרון הברור שהיה לירדנים באיכות הכלים שעמדו לרשותם - טנקי פטון M48 ונגמש"י M-113, לעומת טנקי שרמן, טנקי AMX-13, וזחלמי"ם, גברו הכוחות צה"ל על הכוחות הירדנים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד"ר אפרים קם, "כיבוש צפון השומרון במלחמת ששת הימים", בספר: אריה שמואלביץ' (עורך), זירת קרב - קרבות הכרעה בארץ ישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2007., עמ' 299
  2. ^ גדוד שריון עצמאי, שנועד לסייע לכוחות המגינים בחזית
  3. ^ ד"ר אפרים קם, "כיבוש צפון השומרון במלחמת ששת הימים", בספר: אריה שמואלביץ' (עורך), זירת קרב - קרבות הכרעה בארץ ישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2007., עמ' 300
  4. ^ כיבוש שכם במלחמת ששת הימים, מערכות שריון גיליון 20 (יוני 1970), אתר יד לשריון
  5. ^ * יהודה גלר (מ"פ סיור, חטיבה 37) – ראיון, נעמוש, אתר העוסק בנושא קרבות רמת הגולן וצפון השומרון במלחמת ששת הימים
  6. ^ ד"ר אפרים קם, "כיבוש צפון השומרון במלחמת ששת הימים", בספר: אריה שמואלביץ' (עורך), זירת קרב - קרבות הכרעה בארץ ישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2007., עמ' 311